במדבר ט, יד

וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חבריו כחקה וכמשפט יעשה:

וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כִּגְזֵרַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵהּ כֵּן יַעְבֵּד קְיָמָא חַד יְהֵי לְכוֹן וּלְגִיוֹרָא וּלְיַצִיבָא דְאַרְעָא

וַאֲרוּם אִין יִתְגַיֵיר עִמְכוֹן גִיוֹרָא וְיַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ כְּאַחְוָיַית גְזֵירַת פִּסְחָא וְכִדְחָזֵי לֵיהּ הֵיכְדֵין יַעֲבֵיד קְיָמָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן וּלְדִיוֹרָא וּלְיַצִבָא דְאַרְעָא

וְטַעַם וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר – לְצַוּוֹת הַגֵּרִים בְּפֶסַח זֶה שֶׁל מִדְבָּר כַּאֲשֶׁר יְצַוֶּה בּוֹ לְיִשְׂרָאֵל. וְיִתָּכֵן כִּי מַה שֶׁאָמַר בְּסֵדֶר בֹּא אֶל פַּרְעֹה ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח״ (שמות יב מח) הוּא עַל פֶּסַח מִצְרַיִם, כִּי הַפָּרָשָׁה הַהִיא עַל פֶּסַח מִצְרַיִם נֶאֶמְרָה כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי שָׁם, וְהָיָה בְּמַשְׁמָע כִּי הַגֵּרִים הַיּוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם, עֵרֶב רַב, יַעֲשׂוּ פֶּסַח, שֶׁאַף הֵם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס, אֲבָל הַמִּתְגַּיְּרִים אַחֲרֵי כֵן בַּמִּדְבָּר אוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְחַיְּבוּ בַּפֶּסַח, שֶׁלֹּא הָיוּ הֵם אוֹ אֲבוֹתֵיהֶם בִּכְלַל ״וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם״ (דברים ו כג). לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ בְּכָאן לְחַיְּבָם בְּפֶסַח דּוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר וּבָאָרֶץ:

וכי יגור אתכם גר. גם הוא יעשה פסח שני כמשפט ויש אומרים כי הטעם על פסח ראשון:

חקה אחת יהיה לכם. פה במדבר:

ולגר ולאזרח הארץ. בארץ ישראל.

וכי יגור אתכם גר אהדריה קרא לפסח שני.

וכי יגור אתכם גר. גם הוא ידחה לפסח שיני אם הוא טמא מת בראשון או בדרך רחוק' דפסח כבר נאמ' בבא אל פרעה שיעשנו:

וכי יגור. אמר בתוספת וא״ו, נתכון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצוות, ולזה אמר וכי יגור מוסיף על ענין ראשון, ומה ענין ראשון לבני ישראל גם זה לישראל.

ועשה וגו׳. צריך לדעת למה כתב ״ועשה״ בתוספת וא״ו בתחלת ענין. עוד למה הצרך לחזר לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלל גר תושב, ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח, דהינו גר שמקים התורה, על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו׳ כן יעשה. ואין פרוש זה מספיק, כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור.

ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה בספרי (במדבר ט:יד) וזה לשונם: רבי שמעון בן אלעזר אומר, הרי שנתגיר בין שני פסחים, שומע אני יעשה שני, תלמוד לומר ״ולאזרח״, מה אזרח שלא עשה וכו׳, עד כאן. והוא מאמר הכתוב ״ועשה״ בתוספת וא״ו, לומר אם היה בן מעשה הראשון אז יתחיב לעשות שני כשלא הכשר. וכפי זה אמרו ועשה תנאי הוא, אז הוא כחקת הפסח וגו׳ יעשה, פרוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח ראשון אינו בפסח שני.

עוד נראה לפרש, בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצוות. והגם שאמרו זכרונם לברכה (ספרי) וזה לשונם: אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח, כל המצוות שבתורה מנין? תלמוד לומר ״חקה אחת״ וגו׳, עד כאן, עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח? אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חיב בפסח, לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים, ואין מקום למעשה פסח אצלם כי לא פסח ה׳ על בתיהם במצרים. וזה דומה למאמרם זכרונם לברכה שאמרו (ביכורים א,ד) גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו׳, כמו כן הדבר הזה. לזה חדש הכתוב דין זה כאן ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, הוסיף בו תוספת פרוש, שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים, אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצוות, ואף גם זאת ״ועשה פסח״ וגו׳:

ודקדק לומר אתכם, לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא, עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאלת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שרש הקדשה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדשה טבועה בטמאת מצרים, ואם חס ושלום היה כללות הקדשה נטבע אין תרופה לענפים, כי הכל הולך אחר העקר, והצלת העקר נוגעת גם לענפים.

ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר: הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח, אבל דברים שהם ממש דברי שקר, כמו שתאמר להגיד ״עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו״ וגו׳ וכדומה, עדין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר, תלמוד לומר ״כחקת הפסח״, כי יכול יוכל דבר כדברים האלה, כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים. ועין מה שפרשתי בפסוק (שמות כ״ג:ט׳) ״ואתם ידעתם את נפש הגר״.

ואמרו כן יעשה בא לחובה, שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות שיכול לומר כן, תלמוד לומר ״כן יעשה״ חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כלה:

וכי יגור אתכם גר וגו׳. בפסחים שם פליגי רבי ור״נ בגר שנתגייר בינתים וקטן שנתגדל בינתים וס״ל לרבי דחייב בפסח שני. וא״כ פי׳ המקרא ועשה פסח לה׳ היינו פסח שני. וה״פ וכי יגור אתכם גר בין זמן ראשון לשני ועשה פ״ש. וע״ז כתיב כחקת הפסח וכמשפטו. והיינו שכ׳ הרמב״ן בפסוק ג׳ דבפסח שני כתיב חקים ומשפטים ותמהו ע״ז הרבה. אבל לדעת רבי ודאי כן הוא. מיהו לר׳ נתן דס״ל שאין גר שנתגייר בינתים מביא פ״ש. א״כ מיירי בגר שנתגייר לפני פ״ר. והכי נדרש בספרי ופי׳ חקה אחת יהיה לכם וגו׳. כמו קטן שנתגדל בינתים אינו עושה פ״ש כך גר שנתגייר בינתים ולא נימא דגר שאני שהיה יכול להתגייר לפני ראשון. ודומה לגדול שלא עשה בראשון. מש״ה כתיב חקה אחת וגו׳ דמי שלא הגיע זמנו לעשות פ״ר אינו עושה פ״ש:

וכי יגור אתכם גר מאמר זה הובא גם במכלתא (סי' צז) עמ"ש גבי פסח ראשון וכי יגור אתך גר, ושם בארתי עפ"י הכלל שבידי שיש הבדל בין לשון הגר בתוככם ובין הגר אתכם, שהגר אתכם מורה שנתגייר מקרוב, והלמוד הראשון שלא יעשה פסח ראשון למד מפ' בא, והלמוד השני שלא יעשה פסח שני למד מפה, וסתמא זו כר' נתן (בפסחים דף צג) שגר שנתגייר בין שני פסחים פטור מפ"ש, ומ"ש אין לי אלא הפסח ששוה גר לאזרח התבאר בארוכה בהתו"ה ויקרא (סי' קצא):