במדבר ט, א

בחדש הראשון. פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד איר, למדת שאין סדר מקדם ומאחר בתורה ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא לְמִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמַדְבְּרָא דְסִינַי בְּשַׁתָּא תִּנְיֵיתָא לִזְמַן מִפַּקְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא קַדְמָאָה לְמֵימָר

בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן – מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים (ספרי בהעלותך סד; פסחים ו): אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְטַעַם הָאִחוּר הַזֶּה הָיָה, כִּי כַּאֲשֶׁר בָּא הַסֵּפֶר הַזֶּה הָרְבִיעִי לְהַזְכִּיר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינַי לִשְׁעָתָם, רָצָה לְהַשְׁלִים עִנְיַן אֹהֶל מוֹעֵד וְתִקּוּנוֹ כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר. וְהִזְכִּיר תְּחִלָּה הַדְּגָלִים וּמְקוֹם הָאֹהֶל וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וְתִקּוּן הַמִּשְׁמָרוֹת לְמַשָּׂאוֹ לְכָל עֲבוֹדַת הָאֹהֶל, וְהִזְכִּיר קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים שֶׁהֵבִיאוּ הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר יִשְׂאוּ אוֹתוֹ בָּהֶן כָּל עֵת הֱיוֹתָם בַּמִּדְבָּר, וְהִשְׁלִים קָרְבְּנוֹתָם בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָיוּ מֵאֶחָד בְּנִיסָן אוֹ קֹדֶם לָכֵן. וְאַחַר כָּךְ שָׁב לְהַזְכִּיר אַזְהָרָה שֶׁהִזְהִיר אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ מִצְוַת הַפֶּסַח. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא נָהֲגָה בַּמִּדְבָּר אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, לְפִי שֶׁלֹּא מָלוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיְתָה מִילַת זְכָרִים וַעֲבָדִים מְעַכֶּבֶת בָּהֶם. וְיִתָּכֵן שֶׁהֻצְרַךְ לְמִצְוָה זוֹ בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ מִתְּחִלָּה בַּעֲשִׂיַּת פֶּסַח דּוֹרוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת״ (שמות יב כה), וְעוֹד נֶאֱמַר שָׁם: ״וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְגוֹ' וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״ (שם יג ה). וְעַכְשָׁיו רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצִוָּה שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה זֵכֶר גְּאֻלָּתָם וְהַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם, נֶעְתָּק לָהֶם מִן הָאָבוֹת הָרוֹאִים לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן. וְהִנֵּה אָמַר תְּחִלָּה "וְהָיָה כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ לְדוֹרוֹת, וְעַכְשָׁיו צִוָּה שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּהּ בַּמִּדְבָּר. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ אוֹתָהּ אֶלָּא בְּשָׁנָה זוֹ בִּלְבַד, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹתָהּ לְפִי שֶׁנּוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים וַעֲבָדִים וְלֹא יָכְלוּ לָמוּל אוֹתָם מִן הַטַּעַם שֶׁהִזְכִּירוּ, שֶׁהָיָה לָהֶם לְסַכָּנָה כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּיבָמוֹת (עא). אֲבָל בְּסִפְרֵי (בהעלותך סז) אָמְרוּ: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן" וְגוֹ' - בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶלָּא פֶּסַח זֶה בִּלְבַד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״ (עמוס ה כה). דָּרְשׁוּ כֵן מִן הַכָּתוּב הַזֶּה שֶׁאָמַר: ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי״ (במדבר ט׳:ה׳), כִּי הַמִּקְרָא מְיֻתָּר, וְדַי בְּמַה שֶׁיֹּאמַר "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", אֲבָל הִזְכִּיר הַיּוֹם וְהַמִּדְבָּר לִרְמֹז שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר רַק בַּיּוֹם הַזֶּה וְהוּא גְּנוּתָן. וְיִתָּכֵן שֶׁהַגְּנוּת הַזֶּה הוּא קִלְקוּלָם בְּעִנְיַן הַמְרַגְּלִים, שֶׁמִּמֶּנָּה נִתְנַדּוּ וְלֹא נָשְׁבָה לָהֶם הָרוּחַ הַצְּפוֹנִית וְלֹא מָלוּ, וּלְפִיכָךְ נֶאֶסְרוּ בְּכָל הַקֳּדָשִׁים וְהָיוּ נְזוּפִים. אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר (מכילתא בא טו) אֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְהָיוּ רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹתוֹ וְנִתְעַצְּלוּ וְלֹא עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְהוּא גְּנוּת גָּדוֹל. אֲבָל הָרִאשׁוֹן הוּא יוֹתֵר נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָיָה מֹשֶׁה מַכְרִיחָם לַעֲשׂוֹתוֹ וְלֹא הָיָה מַנִּיחָם בְּחִיּוּב כָּרֵת. אֲבָל חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעָה וְהַשְׁבָּתַת חָמֵץ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ, שֶׁהֵן חוֹבַת הַגּוּף הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם, וּכְבָר נֶאֱמַר בָּהֶם ״לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם״ (שמות יב יז).

בחדש הראשון. אחר שפקד אנשי הצבא וסידר הדגלים ונושאי המשכן להכניסם לארץ וטהר מחניהם מן הטמאים כאמרו והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) ומן הממזרים בענין הסוטה למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב נוסעים אנחנו אל המקום. ראשונה סיפר חנוכת המזבח. שנית זריזותם בענין חינוך הלויים. שלישית זריזותם בקרבן הפסח. רביעית לכתם אחרי האל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים פעמים ארוכים ופעמים קצרים באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו לא לפי הזמן שהיו בו ולכן ספר בכאן ענין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון והיתה תחלת הספר בחדש השני והיה ענין חניתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים ועל כמו זה אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה כאשר תכוין תכלית מה זולתי הזמן בסדר המסופר:

בשנה השנית. ויעשו בני ישראל את הפסח וגו'. בפ"ק דפסחים בעי תלמודא אמאי קדמיה קרא אותו מעשה דשאו את ראש בני ישראל שבתחילת הספר להך פרשה דהכא שהרי האי מעשה תחלה הוא שהרי בכאן כתיב בחדש הראשון שהוא ניסן והתם כתיב באחד לחדש השני שהוא אייר ומשני אין מוקדם ומאוחר בתורה ומ"מ יש ליתן טעם בדבר שלפי שכל תורת כהנים היה באהל מועד ושם נמי כתיב באהל מועד וסמוך לאותה פרשה מדבר בדגלים ובחנייתם שהיה סביב למשכן הילכך קדמיה קרא. ורש"י פי' שלא התחיל הספר בהאי פרשה מפני שראה שמדבר בגנותן של ישראל שלא עשו אלא פסח זה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ואי קשיא מאי גנות הוא זה והלא בביאת הארץ תלאו הכתוב שנאמר והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבודה הזאת וגם פסח זה לא היו מקריבים כי אם על פי הדבור י"ל דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו היו נכנסין לארץ משנה שניה והיו עושין פסח בכל שנה ושנה:

וידבר ה' אל משה סמך פ' פסח לטהרת לוים רמז שהלוים מפשיטים:

בחדש הראשון כתיב הכא במדבר סיני וכתיב התם במדבר סיני באחד לחודש מה להלן ר״ח אף כאן ר״ח, כאן פירש״י פרשה זו שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן וכו'. ואם תאמר אי זה גנות הוא הרי בפרשת בא תלה הכתוב מצות פסח בביאתן לארץ אלא יש לומר גנות הוא להם שאם לא חטאו במתאוננים היו נכנסים לארץ באותו אייר כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש וגו׳ ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ ופרש״י מיד עד שלשה ימים אנו נכנסים לארץ וכו׳ והיו עושים פסחיהם בארץ ועכשיו שחטאו עשו שם חדש כדכתיב לא יום אחד תאכלו וגו׳ עד חדש ימים משם באו לחצרות ועשו שם שבעת ימים להסגר מרים ושלחו המרגלים שעל ידם נגזר עליהם להיות במדבר ארבעים שנה וזהו הגנות.

במדבר סיני. בראש חודש ניסן נאמ' פרשה זו כדאמ' נביא עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח וילפינן שהיה בראש חודש מדכתי' הכא במדבר וכתי' בראש הספר במדבר סיני באחד לחדש השני מה להלן בראש חדש דכתי' באחד לחדש אף הכא ברא' חדש ונאמ' פרשה זו חדש אחד קודם תחילת הספר דהתם בראש חדש אייר והכא בר"ח ניסן אבל לפי שת"כ מדבר בענייני אהל מועד סמך לו אותה שמדבר במניין הדגלים ובחנייתן סביב למשכן ואחר הדגלים בלוים שאף הם חונים סביב למשכן ואחר כך זאת הפרשה שהיתה תחילה ולכך אמ' רבותי' אין מוקדם ומאוחר בתורה שפעמים שמקדים המאוחר' כדהכא ועל ידי טעם וכאן הודה לו הק' שידרש בהלכות הפסח קודם לפסח שני שבתות ולכך נכתבה פרשה זו וללמדינו דין פסח שיני ובכל שנה ושנה היה דורש כך אלא שלא הוצרך לכתוב:

בשנה השנית וגו׳. צריך לדעת למה שנה הכתוב סדר הרגיל להקדים זכרון החדש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר ״באחד לחדש השני בשנה השנית״. גם כי בסדר זה שכתב נתחיב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים, מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החדש ואחר כך זכרון השנה, שאז יאמר ״לצאתם מארץ מצרים״ אחרי כן. עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה ״דבר אל בני ישראל״ ככל התורה כלה. אכן יתבאר בהעיר עוד אמרו ויעשו בתוספת וא״ו בתחלת ענין. עוד קשה למה הצרך ה׳ לצוות בני ישראל על הפסח, והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה (שמות יב:מג). והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק.

ונראה כי כונת הכתוב היא, לצד שאמרה תורה (שמות י״ב:מ״ג) ״כל בן נכר לא יאכל בו״, ותניא במכילתא וזה לשונם: ״כל בן נכר״ – אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע, עד כאן לשונם. ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו׳, ואמרו זכרונם לברכה (חולין ה.) כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה ויאמר עליו בן נכר, מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח. והגם שנתרצה ה׳ למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר. לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהבטחו שנחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות, עוד להם שהכשרו להיות ראוים לעשות הפסח.

ומעתה באנו להשכיל להטיב שנוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח, לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית, להשכיל סובב המאמר, שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל, מה שאין הדבר משכל בהזכרת זמן החדש שאינו מסתים בזה הערת הדבר. ולזה לא אמר ״דבר אל בני ישראל״ שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון, ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין. ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו.) שמאמר זה היה בראש חדש, נוכל לומר כי זה המאמר היה קדם ירידת שכינה למשכן ביום ראש חדש ניסן, והקדים ה׳ מאמר זה לבשרם שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה. ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן.

בשנה השנית. הוא מיותר. שהרי הוא שנה ראשונה שבמדבר מהיכי תיתי הייתי חושב שהיה בשנה השלישית. אלא בא ללמדנו דרק בשנה השנית נצטוו ועשו פסח ולא יותר. כפרש״י בשם הספרי. אלא דשם תני הדרש במקרא ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום בגנות ישראל דבר הכתוב שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכה״א הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה. והביא הרמב״ן ונדחק בפי׳ ההוכחה מזה המקרא. ונראה שהוא מדכתיב פרטי הזמן ולא נזכר השנה ג״כ ואלו משום שהוא סומך על הצווי לא היה לכתוב הזמן כלל. וע״כ צ״ל דלהכי לא כתיב השנה משום דמעצמו מובן שהיה בשנה השנית שהוא ראשון שבמדבר. וא״כ למאי כתיב בראש הפרשה. אלא לדרשה זו כמש״כ. נמצא דממקרא ויעשו את הפסח למדנו להוכיח ממקרא שאנו עומדים. [ובטעם הדבר שלא הביאו פסח. ועל מה נקרא גנותן יש בזה מבוכה. דחלילה לומר שנתעצלו אותו הדור כורתי ברית עלי זבח. ומשה עמהם. ואין לומר הטעם משום שלא היו נימולים משום שלא נשב להם רוח צפונית. דזה לא היה אלא דור השני. אבל דור יוצאי מצרים היו מולים. ואין לומר שמילת זכרים היו מעכבין אותם. שהרי אין מעכב אלא כשאפשר למול כדאיתא בפ׳ הערל שאם היה הבן חולה אינו מעכב. ותו דהספרי הביא ע״ז המקרא הזבחים ומנחה וגו׳ ובכל הקרבנות אין מילת הבנים מעכבין וע׳ תוס׳ יבמות דע״ב. והעיקר הוא כמש״כ התוספות בקידושין דף ל״ז שס״ל כתנא דאמר דבכל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה במשמע ובפסח נאמר ביאה. ובאמת לא הוצרכו רבותינו לזה דלכ״ע ביאה לארץ מיהא בעי. וכדתניא במכילתא בא פי״ב תלה הכתוב מצוה זו בביאתן לארץ והא שנחשב בזה גנותן ש״י הוא דכמו כל הקרבנות תמידין ומוספין שעיקר תכליתן בשביל פרנסה לא היה אלא בא״י ומכ״מ קרב גם במדבר בשביל יעוד ואהבת ה׳ לישראל כמש״כ בפ׳ תמידים דפ׳ תצוה. ומש״ה משנתנדו ישראל במעשה מרגלים לא הקריבו עוד תמידים כיון שלא היה יעוד. כך הפסח שעיקר תכליתו לזכירת י״מ ותכלית הספור אינו אלא בא״י כמו שביארנו בפרשת ראה בפרשת מועדות מכ״מ גם במדבר צוה ה׳ להביא בזמנו משום יעוד וחביבות וכאשר יבואר במקרא הסמוך. ע״כ ממעשה מרגלים ואילך שוב לא הביאו. מעתה היה אפשר לפרש לשון הספרי בגנות ישראל דבר הכתוב. שגרמו לזה שנעשו מנודים. אבל אאל״כ. דא״כ למאי פי׳ הגנות ביחוד בפסח יותר מכל הקרבנות. ותו דגנות על ענין מרגלים לא נצרכנו לרמזים כאלה. אלא ע״כ הפי׳ גנות על העדר הקרבה ביחוד בפסח. והענין דלהלן בספר דברים פ׳ שמור את חודש האביב יבואר בס״ד דמשונה פסח מכל הקרבנות שלא אפשר להקריב משחרב בהמ״ק אפי׳ כשהמזבח קיים משא״כ פסח. ע״ש. ואם כן ה״ה במדבר משנעשו מנודים לא היו יכולין להקריב שום קרבן שלא בא לריח ניחוח. משא״כ פסח היו יכולין אף ע״ג שאינן בחיוב וזהו הגנות שלא נתעוררו ע״ז אבל אם היו מחויבין מעיקר הדין ודאי היו מביאין]:

בשנה השנית וגו' בחדש הראשון מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים שהיו בחדש השני מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכתב הרמב"ן שטעם האיחור הזה כי כאשר בא הספר הרביעי הזה לזכור המצוה שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים ענין אהל מועד ותקוניו כל ימי המדבר, והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותם כל ימי היותם במדבר, והזכיר קרבנותם בחנוכת המזבח, ואח"כ שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח, ור' אומר שמבואר שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי בפרשת המן כבר הזכיר זמן המאוחר בסוף הארבעים שנה, ומ"ש וללמדך שמונים מיציאת מצרים כ"ה גם במכלתא יתרו:

ח שנאמר בה בחדש השני:

ט מדכתיב בארבעה עשר יום וגו' במדבר סיני למה לי הא כתיב בתחלת הפרשה במדבר סיני אלא לומר לך שכל מ' שנה וכו'. ואם תאמר ולמה לא הכריחן משה שיעשו הפסח ויש לומר שהיו הרבה שלא היו נמולין שבמדבר לא היו מלין את בניהם. ואם תאמר אם כן מאי זה גנות וכו' והא לא היו יכולין לעשות. ויש לומר שהם גרמו מכח עונותיהם שאלולי היה החטא היו נכנסין לארץ ישראל בעוד ג' ימים כדפרש"י בפסוק נוסעים אנחנו וגו' (תוספות קידושין דף ל"א):

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית עד וביום הקים את המשכן. אם היו פרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים כיון שהיא היתה בי"ד לחדש הראשון בערב פסח כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומנין העם וענין הלוים היו בחדש השני ומכאן ארז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה. והרמב"ן נתן טעם בזה האיחור כי כאשר בא ספר הד' הזה להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים מנין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האוהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא. והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו בהם כל ימי היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח והוא מא' מניסן ואחר כך שב להזכיר האזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח וכמו שכתב בפירושו ואין דבריו אלה נכונים בעיני. אבל אמתת הענין הוא שרצתה התורה לכפר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים ובספר הד' בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחדש השני משם והלאה ולכך זכר ראשונה מנין העם שהיה בחדש השני מהשנה השנית. ואחרי ענין הלוים ולקיחתם תחת הבכורות שהיה גם כן באותו חדש שני אחר מנין העם וענין הדגלים ומשמרות הלוים ומשאם שכל זה נתקן וסודר בחדש השני ההוא ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מנין העם כמו שביארתי במקומו. והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרן גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו וטהרת הלוים וחנוכם ומקום עבודתם. וזכר אחר כל זה ענין אחר שנעשה באותו חדש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו שהיה בחדש ניסן ושהיו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם וצוה ית' שיעשו פסח שני בחדש השני. הנה א"כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה. ועל דעת חכמינו זכרונם לברכה לא עשו ישראל כל ימי היותם במדבר אלא הפסח הזה בשנה השנית לפי שלא מלו בניהם ועבדיהם הנולדים להם בדרך והיתה מילת הזכרים מעכבת. ואמרו ז"ל שבגנות ישראל הכתוב מדבר. ולשואל שישאל איך עשו ישראל את הפסח בשנה השנית והנה לא מלו בניהם הנולדים להם במדבר כמו שנזכר בספר יהושע ומילת בניהם היתה מעכבת אותם משחיטת הפסח ואי אפשר שלא נולדו רבים בשנה הראשונה. והרלב"ג משיב על זה כי בשנה הראשונה לא נסעו ממדבר סיני כי עמדו שם ימים רבים כמו שנזכר בזאת הפרשה. ובימים רבים שישבו שם יתכן שמלו בניהם הנולדים במדבר ולכך עשו את הפסח. אבל מאז והלאה לא היה אפשר למול כי לא ידעו כמה יתעכבו במקום אחד. ולכך לא מלו עד שמל יהושע. והנראה לי בזה היא שמילת הבנים והעבדים אינה מעכבת כדברי קצת החכמים ז"ל (רש"י במדבר י"ב מ"ד) והנה ישראל יצאו ממצרים בחדש הראשון ניסן ובחדש השלישי קבלו את התורה ומיד אחר כך עשו את העגל ונתכפר בי"ה שהיה בחדש השביעי ולכך כשבא חדש ניסן הם עשו את הפסח במועדו ככל חקותיו וככל משפטיו אבל בשנה השנית שכבר נתרחקו יותר מזמן יציאתם ממצרים חשש ית' אולי יהיו מתעצלים במצות הפסח ולכן בא הדבור ויעשו בני ישראל את הפסח כי בהיותם במדבר סיני קרוב מן הישוב וקרוב למדין אשר שם ימצאו הכבשים גם מצות ומרורים היה אפשר להם לעשות את הפסח במועדו. אמנם אח"כ כל השנים שהיו במדבר ולהיותם רחוקים מן הישוב לא יכלו לעשות את הפסח אחר עד בואם אל ארץ נושבת. ולפי שצוה השם שיעשוהו במועדו ביאר מיד מהו המועד שלו והוא אמרו בי"ד יום וגו' ואמר ככל חקותיו על המצוות שהם בגופו של פסח ר"ל שה תמים זכר בן שנה. ואמר וככל משפטיו על המצות שהן על גופו רוצה לומר צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ומשה אמר הדבר לישראל והם עשו כמצותו אך קרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם ומפני שכבר נתבאר בסדר בא אל פרעה שלא ישחט הפסח על מי שלא יאכל אותו על כן כשראו האנשים האלה שהיו טמאים מזמן קרוב ולא נתחטאו עדין במי נדה כי טרם היום הז' לטהרתם חל י"ד בניסן הוצרכו לבא ביום ההוא יום שחיטת הפסח לפני משה ולפני אהרן אך דבורם היה אל משה ואהרן שומע ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל והיתה טענתם זאת שהם לא היו מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם ג"כ זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינה משולחים אלא ממחנה שכינה בלבד וישבו במחנה לויה וכל שכן במחנה ישראל כמו שיתבאר וכיון שהדבר כן למה ימנעו ויגרעו לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל כי אע"פ שימנעו מלאכול בקדשים ולא יאכלו את הפסח אין ראוי שימנע לבלתי הקריב את קרבן ה' על גבי מזבחו בתוך קרבנות ישראל כי כמו שהם בהיותם טמאים יושבים עמהם בתוך מחניהם כן היה ראוי שיתקרב קרבנם עם קרבנותיהם כי הוא קרבן ה' וכבודו הוא שיקובל לפניו וזה ענין אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל מהקרבת הקרבן דברו לא מאכילת הפסח לפי שהיה דעתם שיתקרב פסחם על גבי המזבח למען לא יהיה להם גרעין ובושה וכלימה כאלו הם ערלים ובני נכר אע"פ שלא יאכלו ממנו. והנה משה רבינו השיבם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והנה נתקשה משה בדבר הזה לפי שראה כוונתם רצויה לשם שמים ושאין יתברך מקפת שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם והותרה בזה השאלה הז' ועל זה באתהו התשובה דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש ובאמרו איש איש שלא ינהג זה הדין הפסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים. אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה כי הטומאה נדחת בצבור. והראיה על זה מה שנאמר בדברי הימים על הפסח שעשה חזקיהו בחדש השני כי מרבית הקהל אשר לא נתקדשו ואומר (ד"ה ב' ל' ח' י') כי מרבית העם מאפרים ומנשה ויששכר וזבולון לא נטהרו ונאמר שם כי אכלו את הפסח ולא ככתוב לפי שחזקיהו וסיעתו דחו את הפסח לחדש השני שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות את הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי. ומה שאמר שבעבור דחיית הפסח בהיות רוב הצבור טמאים אכלו את הפסח ולא ככתוב למדנו שאיש איש כי יהיה טמא לנפש הוא ידחה את הפסח אבל לא רוב הקהל בהיותם טמאים. וביאר עוד שאין הדין הזה מיוחד לטמא מת בלבד כי הוא הדין בשאר הטומאות האמנם זכר כי יהיה טמא לנפש לפי שבזה היתה השאלה. ואמרו או בדרך רחוקה אפשר לפרשו כפי פשוטו שהוא שהלך בדרך ונתעכב שמה ולא יכול לבא בי"ד בחדש הראשון אבל כפי דעת חז"ל אינו כי כל אדם יודע המועד אשר בו יהיה הפסח והיה לו להקדים כפי המרחק רק אמרו חז"ל שהקרבן ר"ל השה היה רחוק בזמן שחיטת הפסחים כגון שברח חוץ לאסקופת העזרה או נטרף או לא מצא לו שה. ומפני זה מלת רחוקה היא נקודה מלמעלה להגיד שאינו רחוק מהלך בלבד כי אם רחוק מציאות הקרבן שמה. ועשה פסח רוצה לומר אך יעשה פסח לה' בחדש השני בי"ד לחדש והטעם כאלו היתה אותה שנה מעוברת ונדחה ניסן. ואחז"ל יחיד נדחה עד פסח שני ואין צבור נדחים כמעשה חזקיהו שעבר השנים זו אחר זו מפני צורך צבור והוא היה מלך צדיק. ולפי שהאנשים השואלים היו עושים בטענתם הבדל מהקרבת הקרבן לאכילת הפסח כמו שזכרתי הודיעם יתברך שאין הבדל ביניהם וז"ש על מצות ומרורים יאכלהו כי מי שישחט פסחו הוא יאכל בו עד שלא ישאיר ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו. לפי שככל חקת הפסח יעשה אותו. ולא הוצרך לפרש מצות המצות לפי שכל זה הוא נכלל בכל חקת הפסח אך אינו חייב לבער את החמץ וגם לא למקרא קדש אבל האיש אשר הוא טהור ואין לו עכוב טומאה ובדרך לא היה לא יחשוב בלבו לעשות כזה לדחות את הפסח כי אם כה יעשה מבלי הכרח ומזדונו ורצונו חדל לעשות הפסח והיה ענשו בכרת ונכרתה וגו' כי קרבן ה' לא הקריב במועדו שהוא החדש הראשון ולכן חטאו ישא מהכרת הנזכר. והנה לא נתן כאן עונש לטמא או רחוק שחדל לעשות הפסח בחדש השני. לפי שהיה עונש מי שחדל לעשותו שוה בין שיהיה בחדש הראשון לטהורים וקרובים או בחדש השני לטמאים ורחוקים כמו שזכר. והנה זכר כאן פסח הגר לפי שהגר שנתגייר במצרים כבר נזכר בסדר בא אל פרעה שיעשה את הפסח מפני שגם הוא זכה בניסי היציאה. אבל אם אולי היה פרסי בחדש הראשון ולא עשה פסח ונתגייר קודם החדש השני. צותה התורה שהגר אשר כזה יעשה פסח שני כי הנה הפסח השני הוא רגל בפני עצמו ואינו תשלומי פסח ראשון. ולכן ינהג בו מי שלא נהג בפסח הראשון ואמר כחוקת הפסח על המצוות שבגופו. ואמר וככל משפטיו על המצות ומרורים ושאר הדברים שעל גופו. ולא היה א"כ המצוה הזאת לגר כפולה ומיותרת במקום הזה. והותרה בו השאלה הח':