אור החיים על במדבר פרק ז

ביום כלות משה. רז״ל אמרו (במדבר רבה פי״ב) ״כלת״ כתיב, ורואני כי בספר תורה כתובה בוא״ו, ואני אומר כי דברי תורה כאלו וכיוצא באלו אינם נמסרים לכל מרים יד בתופשי התורה, כי יסובב הדבר הכפירה והזלזול בכבוד מורים. ויש לך לדעת כי סדר תורתנו הקדושה ותיבותיה ואותיותיה ספורות מזקקות חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם ויותר פליאות נעלמים מעין כל. ואעירך גרגיר אחד, והוא הלא תמצא כי יש אותיות נרגשות במבטא התיבות ואינם בכתב, כגון ״יהושע״ כי במבטא ישנו להרגש של אות הוי״ו בין שי״ן לעי״ן ואינה במכתב, וישנה במקום שאינה נרגשת שהיא בין ה״א לשי״ן. והערה זאת תכונן דעת משכיל להכיר כי אותיותיה ספורות מזקקות ואי אפשר להוסיף אפלו אות אחת, הגם כי תצטרך למבטא הקריאה ותהיה נקראת הגם שאינה כתובה, ותהיה קרי ולא כתיב. וקבעה התורה הוא״ו שלא במקומה להעיר בנסתרות. ואולי כי מזה השכילך שנתכון לצרף שלשה אותיות משמו יתברך בשמו של צדיק, ולסמך שי״ן ועי״ן להעיר אל ש״ע נהורין. ואם היה מסדר וא״ו במקומה היתה נפסדת הידיעה בדבר כי לא פרש. והנה מביני מערכות האותיות המה ישכילו משבצותם, והם האומרים כי ״כלת״ כתיב והוא״ו היא משאלת שם בהשאלה. והמשכיל יבין כי הוא סודו של משה אשר מתיחדת לו וקימה בו ״נקבה תסובב גבר״ (ירמיהו לא:כב). וזה שעור הדברים ״כלת״ כתיב, פרוש תבה זו של ״כלות״ זה פרושה: קח מהכתוב ״כלת״ כדי שתבין אשר תכון אליו התבה, ואות הוא״ו היא בחינת החתן, והוא סוד נעלם וא״ו תוך ״כלת״, והבן. ודרשה זו אין אדם דורשה מדעתו אם לא תקדים ההכרה בדברים על בורין ואמתותם מפי מקבלי תורה וסודותיה ורמזיה.

קח מאתם וגו׳. אמרו מאתם, ללמד שעדין היו ברשות המביאים ולא באו לרשותו של משה, וטעמו של משה לצד שלא נצטוה שישאו המשכן על העגלות לא רצה לקבל כי למה הם ראויים, והנשיאים שערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות, והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא.

ויקריבו הנשיאים וגו׳. נראה כי כלם כאחד רצו להקריב ביום ראשון לחנכת המזבח, שרצו שיתחנך מכלם יחד, וה׳ אמר נשיא אחד ליום וגו׳, ואמר כי בכל השנים עשר ימים יחשב חנכת המזבח, ולזה אחר אמרו נשיא אחד וגו׳ אמר פעם אחרת לחנכת המזבח לומר כמו שכתבנו. וכאן לא אמר ה׳ למשה ״קח מאתם״ כדרך שאמר למעלה, משמע שלא היה צריך רשות לזה, כי ודאי שיקח קרבנות וכל המובא בית ה׳ זהב וכסף, אלא לצד שבאו יחד אמר ה׳ אליו כי יסדרם נשיא אחד ליום. אלא שראיתי לרז״ל בספרי שאמרו וזה לשונם: מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנכת המזבח, ולא קבל משה מהן עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר ״יקריבו את קרבנם לחנכת״ וגו׳, עד כאן. רז״ל דיקו יתור אמרו יקריבו את קרבנם שלא היה צריך לומר, ודרשו שבא לרשיון, הא למדת שלא קבל מהם. ויש לנו לחקר זאת, למה ימאן משה מקחת מידם נדבת ה׳. ואפשר שלא רצה לקבל מהם עד שידע אם ה׳ חפץ שהם יחנכו המזבח או משה או אהרן, ומה גם שלא ראה עמהם שבט לוי, ועין בתחלת פרשת בהעלתך מה שכתבנו שם, והוא הדין שהיה מסתפק בכל אחד שיבא לחנך המזבח בקרבנו, אבל זולת זה בודאי שהיה מקבל.

ויקריבו הנשיאים וגו׳. אמר פעם שניה ויקריבו הנשיאים, לומר שהם עצמם טרחו בהבאת הנדבה עד המשכן, הגם שהם נשיאים לא חשו לכבודם. עוד ירצה שלא הביאו הקרבן ונתנוהו ביד המקריב, אלא הקריבו אותם לפני המזבח בסמוך לו, לומר כי אלו יקריבו ראשונה באין קודם להם, וכמו כן יכון הכתוב במאמר ויקריבו אתם לפני המשכן האמור בעגלות, לומר כי הקדשם הוא לצרכי משכן לשאת עליהם קרשיו וגו׳:

המקריב ביום הראשון את קרבנו. צריך לדעת למה הצרך לומר את קרבנו? ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט. ולדבריהם זכרונם לברכה (ספרי פיסקא מח) שדיקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד ״זה קרבן נחשון״ וגו׳ ״זה קרבן נתנאל״, מלמד שהביאו משלהם, טעם אמרו קרבנו, לפי שיש בו שתי בחינות הקרבה: א׳ הפלגת זכיותיו וקרבתו לפני ה׳ כאמור בענין בדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יג,י) נפלאים מעשיו של נחשון, והב׳ הקרבן עצמו. לזה אמר הקריב את קרבנו, פרוש, הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות. ותדע כי עם קרבן האדם יתיחדו ויתועדו כחות הקדשה אשר סבבו ממנו ואשר אליו. עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדשה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פרוש הצריך להקריב מניצוצי הקדשה וענפיה הקריב ויחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר המקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכונה בהבאת הקרבן.

למטה יהודה. ולא אמר ״נשיא״ ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט. ולצד שמצינו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא במדבר פסוק מ״ח) שבקשו לדרש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אמרו נחשון אות נו״ן מתחלפת בלמ״ד באותיות דטלנ״ת, שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי, נדב וירד לים, כמאמרם זכרונם לברכה (סוטה לז:).

וקרבנו. אמר תוספת וא״ו מתחלת המעשה, לפי מה שפרשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכון לנעלם, יצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו. גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא״ו לרמוז ליתרון אשר בצדיק זה ירום וגבה מאד.

ביום השני וגו׳. הקדים שבט יששכר, לצד היותו בן תורה הורם שבטו וקדם לראובן הבכור, ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמד, דכתיב (דברים לג:יח) ״שמח זבולן בצאתך ויששכר״ וגו׳, ישב בצלו וקדם לראובן:

הקריב נתנאל וגו׳ נשיא יששכר. הקדים הזכרת שמו לזכרון הנשיאות, לעשות לו גדר המעלה גם בלא חשיבות הנשיאות, מה שאין כן כל שאר הנשיאים שהקדים זכרון הנשיאות לשמם. ובשמו הזכיר זכרון התורה ואמצעות קנינה, זכרון התורה נתנאל – נתן אל, על דרך אמרו (משלי ד:ב) ״כי לקח טוב נתתי לכם״. אמצעות קנינה בן צוער – שאין התורה נקנית אלא על ידי יסורין, כך היא דרכה של תורה (גיטין נז.) ״אדם כי ימות באהל״. ואולי כי לצד זה גם כן הקדים זכרון שמו, לומר כי לצד המפעל הרשום בשמו שהיה בו זכה להיות נשיא לבני יששכר יודעי בינה לעתים.

הקריב את קרבנו. כל זה מיתר אחר שכבר אמר ״הקריב נתנאל״, אלא נתכון להגדיל בחינות הנוספות בזכרון הקרבת נחשון בן עמינדב. ותמצא שהזכיר בנחשון זכרון הקרבן שלשה פעמים: המקריב וגו׳, קרבנו וגו׳, וקרבנו. אחד זכרון התקרבותו להקדים ראשונה, ואחד לבחינת הקרבן הנעלם, ואחד לקרבן עצמו. כמו כן בנשיא של תורה הזכיר שלשה קרבנות: הקריב נתנאל וגו׳, הקריב את קרבנו, ובשאר הנשיאים לא הזכיר אלא הזכרת הקרבן המובא בית ה׳, כי לא יוכלו עשות כמלכי ישראל שהם שבט יהודה ושבט יששכר.

וטעם אמרו ״הקרב״ בלא יו״ד, לדרוש המסורת שהוא לשון צווי והורמנותא, והכונה בזה על פי מאמרם זכרונם לברכה (ספרי נב) שערער ראובן עליו, לזה בא מאמר אדון הרשות ואמר הקרב, לזה כתב בלא יו״ד לרמוז זה.

אליאב בן חלון. נקרא כן לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר, דכתיב (דברים לג:יח) ״שמח זבולן וגו׳ ויששכר״ וגו׳, והוא מאמר אליאב פרוש, לי יתיחס לקרות אב, הגם שהוא חלון פרוש חולין, שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה, אף על פי כן דין אבא למלכא.

אליצור בן שדיאור. אולי שירמז לראובן אשר מחל לו ה׳ עון הרשום בתורה (בראשית לה:כב) ״וישכב״ וגו׳, והעלה לו צרי למחלתו, והוא אמרו אלי פרוש אלהי, צור על דרך (ירמיהו ח:כב) ״הצרי אין בגלעד״, בן שדי אור כאן רמז לענין הרשום בתורה ״וישכב״ וגו׳, והצרי הוא שתכף למאמר ״וישכב״ וגו׳, אמר ״ויהיו בני יעקב שנים עשר״ בזה רפא הנגע. ולדברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (שבת נה.) כל האומר ראובן חטא וכו׳ הן הם הדברים שהראה ה׳ בסמיכות ״ויהיו בני יעקב״ וגו׳:

שלומיאל בן צורישדי. ירמוז לשמעון ששלם לו אל על חטא יוסף ויאסור אותו במשמר, גם מה ששלם ה׳ במעשה זמרי, צורי שדי שה׳ אמר לכליונו די, דכתיב (במדבר כה:ח) ״ותעצר המגפה״.

אליסף בן דעואל. ירמז להיות שנאספו לעריהם תחלה על פי ה׳ כאמור, זולת גבורי חיל שעברו כל חלוץ וגו׳, והוא אמרו אל יסף. עוד על פי דבריהם זכרונם לברכה שארץ סיחון ועוג לא היתה בכלל מתנת ארץ ישראל שנתן ה׳ לאברהם, כמו שאמרו בספרי (חלק ב פיסקא רצט) וזה לשונם: פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, עד כאן. ומצינו שמשפט ארץ ישראל יש לה (שביעית פ״ט מ״ב) כידוע, ועין מה שכתבתי בפרשת מטות בפסוק ״עטרות״ וגו׳, לזה קראו אליסף לצד שהוסיף לטול יותר ממתנת ה׳ והסכים ה׳ עמהם. בן דעואל פרוש, שעשו הכר לעדות לדעת כי הם ידועי עובדי אל כאחד שבטי ישראל, כאמור ביהושע (כב:כז, כב:לד).

אלישמע בן עמיהוד. רז״ל אמרו (תנחומא) רבי מאיר ורבי יהושע בן קרחה היו דורשים את השמות: ״אלישמע בן עמיהוד״ – אלי שמע ולאדונתו לא שמע, עמי היה הודו ולא עם הרשעים, עד כאן. נראה כי יכון הכתוב במאמר אלי שמע, שטעם שפרש יוסף לא לצד שום מחוש אשר יסבב מהמעשה, אלא לצד יראת ה׳, כאמרו (בראשית לט:ט): ״וחטאתי לאלהים״, והוא מאמר אלי שמע. עוד ירצה על פי דבריהם שאמרו (סוטה לו:) שנדמה לו דיוקנו של אביו וכו׳, והן ידוע כי הוא מראה השכינה, כי אביו במקומו לא ידע דבר ואפלו אם עודנו חי, אלא אביר יעקב אלהי ישראל, והוא מאמר אלי שמע. וכפל לומר עוד עמיהוד לרמז מה שאמר הכתוב (שם): ״ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה״, פרוש ״לשכב״ וגו׳ כפשוטו, ״להיות עמה״ – שתבעה ממנו לקרוב בשרו לבשרה ולא רצה, והוא מאמר ״עמי הודו״ וכו׳. ורז״ל שאמרו ״עם רשעים״ לשון רבים, אולי שכונתם לומר שלא מאשת פוטיפר לבד נשמר אלא מכמה כיוצא בה.

גמליאל בן פדהצור. אמרו רז״ל הנזכרים וזה לשונם: גמליאל – עמי גמולים טובים, בן פדהצור – פדאני מבית הסוהר, עד כאן. וירמוז עוד על זה הדרך גמליאל שיוסף אמר כי גמלו ה׳ חסדים טובים בעד המעשה, הגם שהוא פדאו במה שהראהו דיוקנו, והוא אמרו פדה צור.

אבידן בן גדעוני. רמז לשאול שהוא אבי, שכן קרא לו דוד (שמואל א כד:יב) ״ואבי ראה גם ראה״, דן שנדון לגדע המלכות ממנו, כאמרו (שמואל א טו:כח) ״קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך״. עוד ירמז למרדכי אשר אבד זרע עמלק.בן גדעוני – בן אותו שנגדעה מלכותו של שאול בשבילו.

אחיעזר בן עמישדי. אולי שרמז לשמשון, ואמרו אחי ירמז לרוח ה׳ שהיתה עמו, דכתיב (שופטים י״ד:ו׳) ״ותצלח עליו רוח ה׳״, ויכונה בשם אחי על דרך אמרו (תהלים קכ״ב:ח׳) ״למען אחי ורעי״, עזר שהיה ה׳ בעזרו נגד אויביו. ואמר בן עמישדי ירמז לאחר שנקרו פלשתים את עיניו וקרא לה׳ והיה עמו ונקם מאויביו.

פגעיאל בן עכרן. ירמוז על פי דבריהם (ספרי דברים שנ״ה) שאשר הגיד לאחיו מעשה ראובן ונזפוהו, וכשהודה ראובן הודו לדברי אשר וקרבוהו, והוא מאמר פגעי אל פרוש, פגעו אליו אחיו אחר שעברוהו.

עוד ירצה, על דרך אמרו ״ברוך מבנים אשר״ (דברים לג:כג). ואמרו רז״ל (שם) וזה לשונם: אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, עד כאן. ומצינו שברכת הבנים תסובב משכונת הקדושה, וזה לך האות ארון התורה אשר חנה בבית עובד אדום הגתי וכו׳ (ברכות סג:), והוא מאמר פגעי אל שפגע בו אל אשר מזה נתברך בבנים. ואמרו בן עכרן ירמז לעכירות הבתולים מבנותיהם, כמאמרם ז״ל (תנא דבי אליהו רבה פרק ט) שלא היה להם דם בתולים.

אחירע בן עינן. ירמז על דרך מאמרם זכרונם לברכה (ספרי דברים לג:כג) בפסוק ״שבע רצון״, מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים, בדגים, בפרגיות, ״ומלא ברכת ה׳״ ים גינוסר, עד כאן. והוא מאמר אחי רע, פרוש שחלק אחיו היה בעיניו רע בערך חלקו, והיתה עינו מלאה מחלק שנפל בגורלו.

ביום המשח אתו וגו׳. כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה, כי כלן הקריבו יחד ביום אחד, אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום.

מאת נשיאי ישראל. צריך לדעת למה הצרך לומר כן. ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פרוש מאתם היה המעשה ולא הצרכו להגיע מהזולת. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי ח״א נ״ג) שבא לומר ששוו כלן במצוה אחת וזכות אחד, עד כאן. פרוש אמרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה, כי נחשון גדול מכלן.

כל הבקר לעלה. אמר לשון יחיד, לומר כי גדר אחד לכלן. וכן אמר בקר זבח השלמים לשון יחיד לטעם זה עצמו.

הקול מדבר אליו. לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (שמות כ:א), כי דבור היוצא מה׳ היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת ״לאמר״ האמור בדבורי ה׳, והוא אמרו הקול מדבר אליו, פרוש, קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדבור יצדק לאמר כסדר זה, והמשכיל יבין:

חסלת פרשת נשא