במדבר ז, פט

ובבא משה. שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד, והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) ודברתי אתך מעל הכפרת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים — הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:

וישמע את הקול. יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל:

מדבר. כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו:

וידבר אליו. למעט את אהרן מן הדברות:

וְכַד עָלִיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵהּ וּשְׁמַע יָת קָלָא דְמִתְמַלֵל עִמֵהּ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתְמַלֵל עִמֵהּ

וְכַד עָלֵיל משֶׁה לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ וּשְׁמַע יַת קַל רוּחָא דְמִתְמַלֵיל עִמֵיהּ כַּד נָחִית מִן שְׁמֵי שְׁמַיָא עִילַוֵי כַפּוּרְתָּא דְעַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא וּמִתַּמָן הֲוָה דִבּוּרָא מִתְמַלֵל עִמֵיהּ

וטעם ובבא משה. יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה וכל המדקדקים אמרו כי מדבר אליו מבנין התפעל והתי"ו מובלע ולפי דעתי שהוא שם הפועל כמו הנה לא ידעתי דבר והמ"ם תחת מן למשפט הלשון:

וטעם וישמע. שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם:

וידבר אליו. כן הי' משפט הדבור תמיד:

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. ואף על פי שהיה הדבר מועט מאד בערך אל חנוכת שלמה מכל מקום בבוא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל וזה לא קרה בבית ראשון כל שכן בבית שני שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף. וזה כי היתה לרצון החנוכה הזאת ומקריביה ומשה שהיה רועה:

מדבר. בינו לבין עצמו, כי כל פעל ה' למענהו ובהשכילו את עצמו ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות ויראה פעולה במתפעל כפי הכנתו ובזה פירש אופן כל דבור האמור בתורה באמרו וידבר ה':

מבין שני הכרובים ראשי תיבות משה לומר לך שהוא חשוב ככרוב של מעלה:

וישמע את הקול. בה"א הידיעה, הוא הקול ששמע בסיני. והכתוב הזה מבאר כי הדבור בא לו למשה מבין שני הכרובים ומשם יוצא לו הדבור לאהל מועד, שכן אמר אל אהל מועד לדבר אתו, ומי שהיה חוץ לאהל מועד לא היה שומע הקול. ומה שהוסיף וידבר אליו, פירש רש"י ז"ל למעט את אהרן. ויתכן לפרש וידבר אליו כי משה הוא המדבר ובא להורות מעלת משה על כל שאר הנביאים כי לא היה נרתע ונבהל בנבואתו מלהשיב, כענין שכתוב (שם לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ודרך האדם עם חברו זה מדבר וזה משיב, וכן אמר בכתוב הזה כי הקול היה מדבר אל משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו, כלומר ומשה מדבר אליו מיד בכל עת שירצה כענין שכתוב (במדבר ט׳:ח׳) עמדו ואשמעה, והזכיר זה במשכן כשם שהזכיר בסיני (שמות י״ט:י״ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, שפירושו משה ידבר אחר שהאלהים יעננו בקול, כי הכתוב הזה מעיד על מעלתו בנבואה שהיה שומע הקול מפי הגבורה ולא היה נבהל ונרתע לאחוריו מה ששאר הנביאים נבהלים ונרעדים אף ממראה המלאכים ולא נשאר בהם כח. וכן בכאן יזכיר כי הקול היה מדבר למשה מבין שני הכרובים, ומשה הגדול בנבואה ידבר אליו ג"כ ולא יבהל, זהו וידבר אליו. ובכאן גלה לנו הכתוב כי השיג משה תכלית השגת המין האנושי כל מה שבכחו להשיג, וידע הש"י ידיעה ברורה כנאמן בית יודע אדוניו, ויוצא ונכנס כרצונו ומדבר ומשיב בכל עת כרצונו, ולכך נקרא נאמן ביתו של הקב"ה הוא שכתוב (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.

ובבא משה לפי שדבר הכתוב בחנכת המזבח למדנו כאן שהשכינה שורה בו ומשם יוצא הקול. יש מפרשים שתחלת הספר של ויקרא אל משה היה כשנשלמה החנוכה. שלימא סדרא דפרשת נשא

ובבא משה אל אהל מועד. לפי שנ' וידבר אליו מאהל מועד וכאן אמ' מבין שני הכרובים למדנו לפי הפשט שכשהיה בחוץ נרא' לו שהקול בא מאהל מועד דכתי' התם ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד וכשהיה באהל מועד היה נרא' לו שהקול בא מבין שני הכרובים וכן דרך ארץ כשאדם חוץ לבית והקול בא מן הבית אינו מבין מן הבית אבל כשהוא בבית אז מבין מאיזה מקום מן הבית ולפי שדיבר בחנוכת הבית למדנו שהשכינה בבית והקול בא מן הבית:

חסלת נשא סלח נא את אשר הסכלתי עשה:

הקול מדבר אליו. לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (שמות כ:א), כי דבור היוצא מה׳ היה נוצר ממנו מלאך והוא המדבר לנביא, ועל פי זה ישבתי כל תיבת ״לאמר״ האמור בדבורי ה׳, והוא אמרו הקול מדבר אליו, פרוש, קולו של הקדוש ברוך הוא מדבר לו, והגם שהתיבה דגושה כמו מתדבר, לצד שהקול הוא עצמו הדבור יצדק לאמר כסדר זה, והמשכיל יבין:

חסלת פרשת נשא

ובבא משה וגו׳ לדבר אתו. לשון אתו משמעו שניהם מדברים כדאי׳ בש״ר פמ״א עה״פ ככלתו לדבר אתו. שהוא תורה שבע״פ שהיה משה שואל והקב״ה משיב. או שהיה משה למד בשפע רוה״ק מן השמים. ואמר הכתוב שהי׳ משה רגיל בכל יום לבא לא״מ לתורה שבע״פ שאין לה תכלה וקץ. והגיע כ״פ אשר וישמע את הקול מדבר אליו. דבור מפורש שמשה היה שומע ושותק:

וידבר אליו. שני אופני דברות היו שם. הא׳ פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים:

וידבר אליו דברות לצורך השעה. ולא היה מצומצם ממקום קדושה עליונה זו. אלא מכל הכפורת. וע׳ להלן י״ז י״ט מש״כ :

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו'. כבר זכרתי בשאלות שהפסוק הזה יראה ממנו הכחש' שני כללים קיימו וקבלו חז"ל. הא' שהם אמרו לכל הדברות וכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה ובנין אב לכלם ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד וגו' שראשונה קראו ואח"כ דבר אתו. אבל הכתוב הזה מעיד על חלופו באמרו ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מורה שבכל עת שהיה משה רוצה לשמוע הקול האלהי היה בא אל אוהל מועד ומיד הוא שומע את הקול. ולא היה א"כ הדבר תלוי בקריאה אלא ברצון משה לבא שמה. וכן קבלו שמשה היה מנבא בכל עת שירצה ואם לא היה מנבא אלא כאשר יקראהו לא היה מנבא בכל עת שירצה. והראיה שהביאו מפסוק ויקרא אל משה אינה ראיה כי שם היה זה מפני שאז הוקם המשכן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה'. ומפני זה הוצרך יתברך בפעם ההוא לקרא אל משה לדבר אתו מאהל מועד מפני שלא הי' יכול הוא מעצמו לבא שמה. לא שיהיה זה בנין אב לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים שתקדם להם קריאה והכלל השני הוא מה שקבלו שהיה אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ר"ל שמה שצוה יתברך לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון לא היה נכלל משה בזה. כי משה היה בא שמה בכל עת לשמוע הקול האלהי. אבל הכתוב הזה מורה שמשה לא היה נכנס מבין לפרוכת אל קדש הקדשים כי הוא היה בא בלבד אל אהל מועד ושם היה שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים מעל הכפורת מבין שני הכרובים לא שיכנס משה רבינו שמה ולא שיעמוד לפני הכפורת אשר על הארון לשמוע את הקול וכן כתב הרלב"ג בפירושו שמרע"ה בהיותו באהל מועד היה שם שומע את הקול שהיה יוצא מלפני לפנים. ואהל מועד הוא ההיכל אשר שם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת וכמו שהיה נכנס שם משה כן היה נכנס שם אהרן ובניו גם כן להטיב את הנרות בבקר ובערב ולהקטיר את הקטורת בשעות ההם ולערוך הלחם על השלחן בזמנו ומה הוא א"כ הצווי והאזהרה מלא יבא בכל עת אל הקדש שאמרו שאהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא והוא באמת סתירה רבה לדבריהם בקבלתם. אבל כשיובנו דבריהם על מתכונתם יובנו הספקות האלה. וזה שהקריאה שאמרו שקדמה בכל הדברות אינה שיקרא השם אל משה בהיותו במחנה או באהלו הפרטי ויאמר לו עלה אלי ההרה או לך אל אהל מועד ושם אדבר אליך כי זה הרי הוא דבור וצווי בפני עצמו ויצטרך לו שתקדם קריאה אחרת וכן קריאה לקריאה ואין לדבר סוף ותכלית. אבל כיוונו שבכל דבור וצווי שידבר או יצוה השם למשה היה התחלת הדברים בקריאת שמו כאלו תאמר משה דבר אל בני ישראל או משה דבר אל אהרן וכיוצא בו שכל אמירה ודבור וצווי היתה התחלתו בקריאת שם משה לכך אמרו שהוא לשון חבה כי לאהבתו אותו יקראהו בשמו והנה אם כן משה היה מנבא בכל עת שירצה כי היא בבואו אל אהל מועד מיד בא אליו הקול לדבר אתו. אבל באותו דבור או אמירה או צווי היתה הקריאה והוא זכרון שם משה לחבבו ועשו בנין אב מן ויקרא אל משה על דרך האסמכתא. ואמנם הכלל השני אין בו ג"כ סתירה לפי שלא בא הכתוב הזה להודיע באיזה מקום הי' עומד משה כשהיה שומע את הקול אלא להגיד שהיה שומע קול נבואתו משהי' נכנס באהל מועד שכולל ההיכל וקדש הקדשים לא במקום אחר חוץ משם כי גם בהיותו בחצר המשכן לא היה שומע הקול אלא בבואו אל אהל מועד לדבר אתו הש"י היה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי היה משה נכנס שמה ושומע אותו קול שהיה מדבר אליו משם ותמונה לא היה רואה זולתי קול. ואם לא היה משה נכנס שמה לא היה משיג שיוצא הקול הדובר בו מעל הכפורת מבין שני הכרובים כי אולי הי' הדבור יוצא מצד אחר אבל משה בבואו אל אהל מועד לשמוע הקול היה רואה אותו קול יוצא מעל הכפורת מבין שני הכרובים לפי שהוא היה בקדש הקדשים שמה כאילו היה הקול ההוא מדבר אתו פנים בפנים במקום ההוא וכמו שנאמר לו על זה ונועדתי לך שם ודברתי. וכבר יורה על זה אמרו וידבר ה' אליו מאהל מועד ולא אמר באהל מועד. ומזה למדו חז"ל שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא מאהל מועד. ודרשו עוד מאהל מועד יכול מכל האהל ת"ל מבין שני הכרובים. הנה התבאר שאין הכוונה באמרו ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול שהיה שומע הקול שמה אלא שעד אותו מקום היה שומע הקול ונפסק אבל עצם הדבור לפני לפנים היה במקום שלא היה נכנס אלא משה לבדו. ולכך נאמר עוד בסוף הדברים וידבר אליו ר"ל שמשה היה שומע הדבור משנכנס באהל מועד. אבל הכהנים הבאים שמה לא היו שומעים אותו. והותרו בזה השאלות הט' והי'. ונשאר עתה לבאר מה היה הקול הזה שהיה שומע שם אדון הנביאים. והרב המורה יחשוב שלא היה קול מוחש אלא השגה נבואיית עליונה ואין ראוי לקבלו כי הנה במעמד הר סיני נאמר והאלהים יעננו בקול וישראל כלו במעמד ההוא שמעו קול אלהים מדבר מתוך האש: אבל הרב יאמר שהקול ששמעו ישראל בסיני היה קול נברא מבלי חתוך אותיות מפני שלא היו כלם הם מוכנים לנבואה. אמנם משם שהיתה מעלתו בנבואה על כל הנביאים למה תהיה ע"י קול. ואם אמרנו שהיה קול נברא מתחדש בדמיון משם תתחייב שתהיה נבואתו ע"י הכח המדמה והו' בהפך מה שקבל הרב. וזה הספק עצמו מתחייב במראה המשכן בצורה מוחשת שהראהו ית' בהר כל המוחשת ההן חמריות ולא היו מגדר נבואת משה ומדרגתו אבל אמתת הדבר הזה הוא שכבר מצאנו קול בנביאים למעוט מדרגתם כקול שבא אל שמואל טרם ידע את ה'. ומצאנו ג"כ במרע"ה השגת קול מוחש וראיית צורות. שהם כלם השגות חושיות אבל לא היו במרע"ה מפני גסותו וחמריותו אלא לצורך הדבר המושג והוא כי כאשר יצוה ית' למשם על מלאכת המשכן כדי שיקבל משה ציור הדברים ההם לצוות על עשייתם כפי אמתתם הראה לו הקב"ה כל מעשה המשכן בצורה מוחשת כדי שיצוייר הדבר ההוא בנפשו של משה בשלמותו וכן יצוה אותו לאומנים לעשותו כי היו הדברים הנראים בחוש הראות מצויירים בנפש יותר מהנשמעים בדבר שפתי'. וכן כשהיה השם מדבר אליו הדברים שיכתוב משה בתורה מהספורים והמצוות והיה כדי שיהיו נכתבים הדברים ההם באותו אופן עצמו שיצאו מפי הגבורה הוצרך ית' להשמיעם למשה בקול מוחש כדי שאותם המלות והדברים בעצמם ובלשונם שישמע באזניו יכתוב על ספר תורה כמעתיק מספר קדמון. הנה א"כ ראה הצורות המוחשות ממלאכת המשכן בהר ושמע את הקול מעל הכפורת שהם השגות מוחשו' לצורך הדברים עצמם עם היות המושג בתכלית הרוחניות. ורש"י כתב וישמע את הקול מדבר אליו כמו מתדבר כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשם שומע מאליו. ויראה מדברי הרב שנטה לדעת הרב המורה שלא היה משה שומע קול מוחש אלא השגה נבואיית עליונה. שהיה משיג משם הסדור האלהי אשר בו יתברך והוא אמרו מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו. אבל רש"י לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה כי לא יכחיש פשט הכתוב וישמע את הקול ומה הכבוד של מעלה בזה אף כי הוא עצמו פי' כאן (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול יכול קול נמוך ת"ל את הקול הקול שנדבר עמו בסיני וכאשר היה מגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ומדברי חז"ל הוא. הרי לך מבואר שמודה הרב במציאות הקול המוחש: אבל היתה כוונתו שאלו אמר הכתוב מדבר בשו"א תחת המ"ם היה מורה שבבא משה היה הקול מדבר קודם בואו שמה ואין זה כבודו של מעלה שיהיה מדבר ואדם אין לשמוע ויהיה בכלל נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשוני ושע"כ אמר הכתוב מדבר בחיר"ק תחת המ"ם שהו' מההתפעל שיהיה מדבר בינו לבין עצמו ומשם בא ושמע מאליו אבל לא יכחיש רש"י שהיה שם שמיעת קול מוחש. ועכ"ז אודיעך שאין דבריו בזה נכונים כי אין מדבר בחיר"ק מתפעל אבל הוא פועל ע"ד מספר מקצר ובנביא יחזקאל נאמר ואראם ואפול על פני ואשמע קול מדבר. ותבא בי רוח ותעמידני על רגלי ואשמע מדבר אלי והוא בחיר"ק. הרי לך מבואר שמדבר בשו"א בא שמה כמו מדבר בחיר"ק לפי שהכוונה בשניהם שם אחד. וכבר יורה אל אמתת זה אמרו כאן ואשמע את הקול מדבר אליו. ואם היה מדבר בינו לבין עצמו כמו שפירשו לא היה לו לומר אליו והיה ראוי שיאמר מדבר בלבד. וגם יקשה לו אמרו בסוף הפסוק וידבר אליו מורה שאליו היה הדבור לא בינו לבין עצמו ולכך אין ראוי לנו שנסיר הפסוק מפשוטו כי הוא האמת המסכים מכל צד: