אור החיים על במדבר פרק ו

דבר וגו׳ ואמרת וגו׳. כפל הכתוב לומר דבר ואמרת, גם שנה לשונו, אולי שיכוין לשני מיני נזיר שאחד משבח מחברו, והוא נזירות כההוא שאמרו בנדרים (נדרים ט.) שאמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי וכו׳ אלא פעם וכו׳ העבודה שאגלח לשמים וכו׳, עליך אמר קרא ״נזיר להזיר לה׳״, יעין שם. לזה אמר דבר כנגד שאר נזירות, ואמרת כנגד נזירות המעלה, ולזה כפל לומר נזיר להזיר לה׳ ולא אמר להזיר לה׳, נתכון לומר כנגד שני מיני נזירות, נזיר כנגד כל הנזירות שיזיר עצמו, ומאמר להזיר לה׳ כנגד נזירות שהיא מתחלתה לה׳ כמעשה אותו אדם שהזיר כשראה בבואה שלו.

וטמא ראש נזרו. אמר תוספת וא״ו, גם אמר תיבת ראש, נתכון לומר שהגם שאינו אלא טומאת שוגג, אף על פי כן לא מלבד שנטמא גופו אלא אפלו קדושה שיש בראשו, דכתיב ״נזר אלהיו על ראשו״.

עוד ירצה לומר, כי לא סתר הנזירות מאז והלאה לבד, אלא וטמא גם כן ראש נזרו, פרוש, תחלת הנזירות, והוא מה שגמר אומר והזיר לה׳ וגו׳ והימים הראשונים יפלו. ומה שחזר לומר אחר כך כי טמא נזרו, ולא הספיק מה שקדם במאמר ״וטמא ראש נזרו״, שלא יהיה מקום לבעל דין לומר שלא טמא אלא יום אחד שהוא התחלת הנזירות, ומאמר והימים הראשונים גלה כי לא יום אחד לבד מתחלת הנזירות יטמא אלא שני הראשונים ולא כל הימים, וגזרת הכתוב הוא, תלמוד לומר ״כי טמא נזרו״ בדרך כלל.

דבר אל אהרן וגו׳ לאמר. אמר פעם שניה לאמר, אולי כי חש הכתוב לומר שאינו אלא רשות, תלמוד לומר ״לאמר״ כי מצות עשה היא לאמר. עוד ירצה שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצוה, אלא גם לדורות. עוד נתכון לשון רוממות, לומר כי מצוה זו יש בה דבר מלך לקים הדבר, גם יש בה מעלה לכהנים כי הברכות מסרם ה׳ בידם, והוא אמרו ״דבר וגו׳ לאמר״.

יברכך ה׳ וישמרך. הקדים הברכה ואחר כך השמירה, לומר שיצוה ה׳ שמירתו להם לפי ערך הברכה וגדלתה. עוד ירצה שכל כך תהיה גדלת הברכה עד שיצטרך ה׳ לשמרך. עוד ירצה יברכך ולא יסבב רעה מהברכה כדרך ״פן תאכל ושבעת״ וגו׳ (דברים ח:יב).

יאר ה׳. פרוש, שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל:

ויחנך וגו׳. פרוש, יתן לך חן וחנינה. ועיין מה שפרשתי בפסוק (בראשית לט:כא) ״ויהי ה׳ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו״ וגו׳:

ישא ה׳ פניו אליך וגו׳. פרוש, אם סבבו מעשים עד שהבדילו עונותיכם ביניכם ובין אלהיכם – ישא ה׳ המבדיל. וישם לך שלום, פרוש, הוא הפך הפרוד, והמשכיל בתיבת שלום ידע כי הוא זה יסוד עולם המחזיק בעליונים ובתחתונים, והוא כלי המחזיק ברכה כשאין מפריד, וזה הוא סוד ״ושמו את שמי על בני ישראל״ שגמר אומר ״ואני אברכם״.