במדבר ז, יב

ביום הראשון. אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו', כדאיתא בסדר עולם:

למטה יהודה. יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא:

וַהֲוָה דִמְקָרַב בְּיוֹמָא קַדְמָאָה יָת קֻרְבָּנֵהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה

וַהֲוָה דִמְקָרֵב בְּיוֹמָא קַמָאָה יַת קוּרְבָּנֵיהּ נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב רַב בֵּית אַבָּא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה

ויהי המקריב ביום הראשון. משמע אעפ"י שאינו ראוי להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שהרי ראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה לכל דבר כדפרי' לעיל א"נ לפי שהיה נשיאו גיסו של אהרן כהן גדול:

ביום הראשון. בניסן היה:

ויהי המקריב ביום הראשון וגו' נחשון. שבט יהודה הוא הקודם לכל הדברים בין בדגלים בין לחנוכת המזבח, גם למלחמה גם לנחלת הארץ גם בגאולה לעתיד. בכלן נאמר קרבנו ובנחשון שהוא ראשון נאמר וקרבנו, והטעם כדי שלא יתגאה על האחרים לומר אני ראשון לכולם, לכך התחיל בו וקרבנו כאלו הוא שני לאחרים ובכל השאר נאמר קרבנו כאלו כל אחד ואחד היה ראשון, ומטעם זה לא הזכיר בו נשיא ובכל השאר שהקריבו אחריו הזכיר בכל אחד נשיא.

נחשון בן עמינדב לא נקרא כאן נשיא כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו.

ויהי המקריב משמע שאע"פי שאינו מן הדין להקריב ראשון שאינו גדול שבשבטים שראובן ושמעון גדולים ממנו אלא שהוא תחלה כדפירש"י לעיל א"נ לפי שהיה גיסו של אהרן כ"ג ביום הראשון בא' בניסן היה וקרבנו בוא"ו לפי שעתידין לצאת מנחשון ו' צדיקים דוד חנניה מישאל ועזריה ודניאל ומלך המשיח שהוא מתברך בשש ברכות כד"א ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו' קערת כסף א' ל' ומאה משקלה כנגד יוכבד שהיתה בת ק"ל שנה כשילדה את משה רבינו מזרק א' כסף שבעים שקל כנגד משה ששקול כנגד שבעים זקנים כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת כנגד י' הדברות פר א' כנגד אברהם שנא' ואל הבקר רץ אברהם איל כנגד יצחק שנאמר וירא והנה איל. כבש א' כנגד יעקב שנאמר והכשבים הפריד יעקב שעיר עזים כנגד עשו אמרו מה"ש לפני הקב"ה למה יזכר עשו עם אלו הצדיקים דבל למד צדק אמר להם יזכר בזכות אבותיו הצדיקים אמר להם יזכר אף לחטאת ושעיר עזים זה עשו דכתיב איש שעיר ויהא נושא כל חטאת עונות אבותיו שנא' ונשא השעיר עליו את כל עונותם:

מבין שני הכרובים לפי הפשט כשהיה משה מבחוץ היה נר' לו שבא לו הקול מבין שני הכרובים וכן דרך ארץ כשאדם חוץ לבית וקול יוצא מתוכה אינו מבין מאיזה מקום בא הקול:

ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון למטה יהודה וקרבנו קערת כסף אחת יש בזה ספקות: הספק הא' מדוע לא אמר בנשיא יהודה שהוא הראשון בדגל ראשון נשיא ויאמר כן נשיא נחשון בן עמינדב למטה יהודה שהרי בכל הנשיאים אמר נשיא. נשיא יששכר נשיא לבני זבולון אליאב וכן בכולם. הספק הב' למה אמר בנשיא יהודה וקרבנו בוא"ו ובכל הנשיאים האחרים אמר קרבנו בלא וא"ו והראוי בהפך שבראשון יאמר קרבנו בלא וא"ו ובנשיאים האחרים יאמר וקרבנו לפי שאלו האחרונים באו על הנשיא: התשובה לראשונה שלא אמר נשיא לפי שהגדול כל עוד שהוא יותר גדול ראוי שישפיל עצמו יותר ולפי שנשיא יהודה הוא הגדול מכולם לא רצה להתגאות ולקרוא לו נשיא ובזה הותר השנית שלזה אמר וקרבנו בוא"ו כאלו כל האחרים הקריבו בראשונה:

המקריב ביום הראשון את קרבנו. צריך לדעת למה הצרך לומר את קרבנו? ואולי שבא לומר שהביא משלו ולא משל השבט. ולדבריהם זכרונם לברכה (ספרי פיסקא מח) שדיקו דבר זה ממה שכפל לומר בכל אחד ״זה קרבן נחשון״ וגו׳ ״זה קרבן נתנאל״, מלמד שהביאו משלהם, טעם אמרו קרבנו, לפי שיש בו שתי בחינות הקרבה: א׳ הפלגת זכיותיו וקרבתו לפני ה׳ כאמור בענין בדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יג,י) נפלאים מעשיו של נחשון, והב׳ הקרבן עצמו. לזה אמר הקריב את קרבנו, פרוש, הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות. ותדע כי עם קרבן האדם יתיחדו ויתועדו כחות הקדשה אשר סבבו ממנו ואשר אליו. עוד לצד כי בחינת הקרבן יפעיל הקרבת ענפי הקדשה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פרוש הצריך להקריב מניצוצי הקדשה וענפיה הקריב ויחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו, והוא מאמר המקריב את קרבנו, וזה יעשה בכח ובכונה בהבאת הקרבן.

למטה יהודה. ולא אמר ״נשיא״ ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט. ולצד שמצינו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא במדבר פסוק מ״ח) שבקשו לדרש בשמות הנשיאים כל אחד כפי מעשיו, נראה כי צדיק זה שמו גם כן יגיד כי הוא זה אשר היה יחיד שנתנדב לקדש שמו בירידה לים, והוא אמרו נחשון אות נו״ן מתחלפת בלמ״ד באותיות דטלנ״ת, שהגם שהיה נחשול של ים גובר בין ישראל שנקראו עמי, נדב וירד לים, כמאמרם זכרונם לברכה (סוטה לז:).

ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, ע"כ המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח וע"כ נמצאו מדרשים רבים המדברים ממעלת השלום שיש בו צורך בתחתונים ובעליונים ואמרו עוד (במ"ר יא ז) גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו שנאמר (בראשית טו טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים, (ברכות יח:) וכמעשה בכל יום בדורינו, ע"כ צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום.

ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע ואמרו עוד (שמו"ר טו ו עיי"ש) שכל י"ב שבטים אלו נמשלו לי"ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו, וכן יסד הפייט של נישואין שור לפניהם ולא לאחריהם עלות בשלום שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום.

נחשון בן עמינדב למטה יהודה. ולא כתיב נשיא כמו בכל השבטים דכמו שבימי התנאים היה הנהוג להיות גדול מרבן שמו. כך בימי משה רבינו היה גדול. מכנוי נשיא שמו. ואולי משום שכל נשיא הראה נשיאותו ושררותו ביום שמחת מצוה שלו. משא״כ נחשון היה ביום מר של מות נו״א בני אחותו אלישבע. ולא נהג אלא שמחת מצוה לחוד. וא״כ יש ללמוד מזה לאבל במועד דאע״ג שאין אבלות נוהג כלל מכ״מ מה שאינו נוגע לשמחת יו״ט אסור:

ביום הראשון מ"ש ראשון לכל ימות השנה כ"ה בספרא ריש שמיני ובשבת (דף פ"ז), והנה בכלם אמר נשיא יששכר נשיא לבני זבולון ופה לא אמר נשיא יהודה. ויש לטעות שפי' המקריב למטה יהודה היינו שהקרבן היה מנדבת כל השבט, אך כבר אמר זה קרבן נחשון ר"ל שהיה קרבן שלו לא של שבטו, רק שיחוס זה שהיה משבט יהודה גדול ממעלת הנשיאות לכן לא הזכיר מעלת הנשיאות וז"ש יחסו הכתוב ע"ש יהודה:

ת כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה שגב משבטו והקריב ופירוש למטה כמו ממטה: