במדבר ז, פד

ביום המשח אתו. בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו) ביום משחו אתם, למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אתו, ביום שנמשח הקריב:

קערת כסף שתים עשרה. הם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול:

דָא חֲנֻכַּת מַדְבְּחָא בְּיוֹמָא דְרַבִּיוּ יָתֵהּ מִן רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל מְגִיסֵי כַסְפָּא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי מִזְרְקֵי כַסְפָּא תְּרֵין עֲשַׂר בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תַּרְתָּא עַשְׂרֵי

דָא חֲנֻכַּת רְבוּתֵיהּ דְמַדְבְּחָא בְּיוֹם דְרַבִּיוּ יָתֵיהּ מִנִכְסֵי רַבְרְבֵי יִשְרָאֵל פַּיְילֵי דִכְסַף תַּרְתֵּי סְרֵי כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא מַזִירְקֵי דִכְסַף תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל נְשִיאָה דִבְנֵי יִשְרָאֵל בָּזִיכֵי דְדַהֲבָא תְּרֵיסַר כָּל קֳבֵיל תְּרֵיסַר מַזָלַיָא

ביום המשח אותו - התחילו לחנכו כמו שכתוב בפרשה זו.

זאת חנכת המזבח. הנה חנוכת המזבח אז היתה בין הכל דבר מועט בערך אל חנוכת בית ראשון ברבוי הכלים ועשרם ורוב הזבחים:

קערות כסף שתים עשרה וגו', כיון שהזכיר בכל אחד ואחד כף אחת כבר היינו יודעים שכללם שתים עשרה אבל הענין לומר שאם שקלן כולן כל אחד ואחד או כולן ביחד היה המשקל שוה, ואין כן בכלי הדיוט. ומזה דרשו רז"ל לא ככלי הדיוט כלי בית עולמים, כלי הדיוט שוקלן אחד אחד וחוזר ושוקלן כולן ביחד פעמים מרבה פעמים ממעט.

והנה כל אחד ואחד מהנשיאים כוון במנחתו שתהיה כמנחת חברו, וכן בשעור משקלה, והיתה כוונת כל אחד ואחד מהנשיאים כנגד שבטו, נחשון חשב כי שני שבטים עתידים לצאת ממנו והם שלמה ומלך המשיח שהם עתידין למשול בים וביבשה, ומפני זה הביא קערה שהיא דוגמא לים שהים מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקוה הקב"ה כל המים למקום אחד וקראן ימים, ימי"ם בגימטריא מאה, הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו הרי ק"ל. מזרק אחד, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור, והרי לך בקערה רמז לים ובמזרק רמז לישוב שהוא היבשה. שבעים שקל, כי שני המלכים האלה עתידין למשול על שבעים אומות שבים ושיבשה. שניהם מלאים, שיביאו להם מנחות מכולן. סלת, המסולאים בפז. בלולה בשמן, זהו שם טוב, שנאמר (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. כסף, כמה דתימר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק, כף אחת עשרה זהב, עשרה דורות מפרץ ועד דוד שהיו כולן צדיקים, מלאה קטורת, מעשיהם טובים כריח הקטורת, פר אחד כנגד אברהם, איל אחד כנגד יצחק, כבש אחד כנגד יעקב, שעיר עזים אחד לחטאת לכפר על מעשה יהודה שהביא הכתונת לאביו, ולזבח השלמים בקר שנים כנגד דוד ושלמה שהתחילו המלכות והיו צדיקים והיתה המלכות שלמה, אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מרחבעם ועד צדקיהו שהיו מלך בן מלך, מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. זו היתה מחשבתו של נחשון. נתנאל בן צוער חשב בו טעם אחר על צד התורה לפי ששבחו של אותו שבט בחכמת התורה, קערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם, שנאמר (שם ט) לכו לחמו בלחמי, וכתיב בלחם הפנים (שמות כ״ה:כ״ט) ועשית קערותיו וכפותיו. זבולן חשב והקריב על שם פרקמטיא שלו שהיה טורח ונותן לתוך פיו של יששכר ונוטל שכר עמו, קערת כסף כנגד הים זבולן לחוף ימים ישכון. וכן כל אחד ואחד כמו שכתוב במדרש כל שבט ושבט היה מכוין וחושב טעם אחר בפני עצמו בקרבנו, וכולן הסכימו לדעת אחת ולמנחה אחת, ובשעורי המשקל היה הכל לטעם ידוע אצלם, כל אחד אומר טעם בפני עצמו. ומה שהיה הצורך לכתוב שתים עשרה פרשיות כולן מענין אחד בקרבנות הנשיאים, וכמה גופי תורה תלויין בתורה במלה אחת או באות אחת, הנכון בטעם זה שהקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו כאומרו (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, ואלו היה מזכיר ומכבד הראשון ואומר זה קרבן נחשון בן עמינדב, ויאמר וכן הקריבו כל הנשיאים איש איש יומו, יהיה זה קצור בכבוד האחרים, ועוד שכל אחד מהם חשב בקרבנו טעם בפני עצמו שלא כטעם חברו, ולפי שהיו הטעמים חלוקים שהיה כל אחד מהם רומז לשבטו, לכך באו הפרשיות חלוקות לכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה כדי לחלוק להם כבוד, ולהורות כי כשם שהיו שוים בקרבנם בעצה ובהבאת הקרבן ובשעורי המשקל כך היו שוין בזכות, ולפי שכבוד כל אחד שוה בעיני המקום לכך תאריך התורה בספור כל אחד מהן בשוה, ואע"פ שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהן עתידין לקלקל בענין קרח ולהיותן מכלל חמשים ומאתים, אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה, וחלק להן כבוד לפי שהקריבו לכבודו.

וע"ד השכל הוצרכה תורה לחזור קרבנות של שתים עשרה נשיאים כנגד שתים עשרה מזלות ויש לכל מזל ומזל גלגל בפני עצמו, ולכן הביא כל אחד מהנשיאים קערה שהיא עגולה כי כן הגלגל עגול, והיה שלשים ומאה משקלה כנגד מנין הכוכבים הידועים, מזרק אחד שבעים שקל כי מן המזלות נזרקים המקרים ובאות הגזרות על שבעים אומות, כף אחת עשרה זהב כנגד גלגל השכל שהוא מרומם על הכל ולכך היה זהב על שם שהוא מעולה משאר הגלגלים, ועוד על שם הצורות הקדושות ששם חיות ושרפים מלאכי אש הדומים לזהב.

זאת חנוכת המזבח. כלל הכל לכבד עבודת הקודש דאמניינא לא אתא לאשמעינן:

ביום המשח אתו וגו׳. כאן הצדיק דברינו שכתבנו למעלה, כי כלן הקריבו יחד ביום אחד, אלא שנסדרה נדבתם אחד ליום.

מאת נשיאי ישראל. צריך לדעת למה הצרך לומר כן. ואולי שישבח הכתוב אותם שמעצמן עשו חנכת המזבח, והוא מאמר מאת נשיאי פרוש מאתם היה המעשה ולא הצרכו להגיע מהזולת. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי ח״א נ״ג) שבא לומר ששוו כלן במצוה אחת וזכות אחד, עד כאן. פרוש אמרו זכות אחד הוא בענין הקרבן האמור בענין, אבל ימצא בהם הדרגות זה למעלה מזה, כי נחשון גדול מכלן.

ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל. ברבה אי׳ דשקל הכתוב כאלו הקריבו כולם ביום המשח. וכן כאלו הקריבו כולם אחרי המשח כמש״כ להלן פ״ח והיינו כמש״כ דכולם הקריבו בשביל כל ישראל ולא כל אחד בשביל שבטו:

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו ובסוף הענין אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובא ללמד שהיה ביום המשיחה לא ביום שלאחריו שעז"א ביום המשח, ושהיה אחרי גמר המשיחה לא קודם לכן שעז"א אחרי המשח, ודוגמא לזה מ"ש אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם (צו ז') ואמר שם בספרא אמר ר' שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכה בהם אהרן וכמו עד שנמשחו בשמן המשחה, ועי' מש"ש בפירושי, וסתם ספרי ר"ש. וקרוב לנוסח שלי הגיה הגר"א ורש"י ז"ל היה לו גירסא אחרת עי' בפירושו:

ח (קצ"מ) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י:

ט דק"ל למה ליה המנין לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר: