במדבר לא, נד

וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָתָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ

וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָותָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דוּכְרָנָא טָבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ

וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – יֵרָאֶה מִזֶּה שֶׁעָשׂוּ מֵהֶם כְּלֵי שָׁרֵת וּמְסָרוּם לַצִּבּוּר לְזִכָּרוֹן לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיַּעֲשׂוּ בָּהֶם עֲבוֹדַת ה' לְדוֹרוֹת. שֶׁאִם בָּאוּ הַכֵּלִים הָאֵלֶּה לְאוֹצַר בֵּית הַשֵּׁם, הָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר "זִכָּרוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'", כִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִכְלוֹל כָּל הָעָם וְהַזִּכָּרוֹן בְּדָבָר קַיָּם הוּא:

ויקח משה. אחר ששקל הביא אותו אל אהל מועד:

זכרון לבני ישראל. לכפרת עון פעור.

אל אהל מועד זכרון וגו׳ לפני ה׳. צריך לדעת למה כתב בסדר זה שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר ״לפני ה׳״, שהיה לו לומר ״אל אהל מועד לפני ה׳ זכרון לבני ישראל״? ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת כלה וזה לשונם: אמר רב אחאי בר יאשיה, כל המפנה עצמו מן העברה, אפלו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח וכו׳, עד כאן. ומה שלפנינו כל כלי מעשה שהרימו הפקודים היו מהאנשים שפנו עצמן מהעברה, והכלים באו מגוף הדבר, שאמרו זכרונם לברכה (שיר השירים ו:ו) שכך היה מנהגם באותה מלחמה: כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם. והוא מה שנתכון במה שסמך מאמר ״לפני ה׳״ למאמר ״לבני ישראל״, כי בני ישראל אלו ראויים להיות לפני ה׳ כמאמר רב אחאי בר יאשיה, והיה הדבר לזכרון.

ויקח משה וגו׳. אחר שנצרף הובא שנית למשה. ולא באו אז כולם. אלא אחד בשביל כולם ובידו החתיכה. מש״ה כתיב מאת שרי האלפים והמאות:

ויביאו אותו וגו׳. לעשות כלי שרת וזכרון לב״י: