אור החיים על במדבר פרק ל

ככל אשר וגו׳ את משה. ולא הספיק לומר ״אותו״ ומובן שעל משה הוא אומר, להעירך שהוא מאמר בפני עצמו שהם דברי התורה שמעידה ואומרת שהמאמר ממנו אליהם היה ככל אשר צוה ה׳ את משה, מה שלא היה נשמע אם היה אומר ״אותו״ שאז היה נשמע שהוא גמר מאמר ״ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ אותו״, ועדין אני אומר שהוא חשב כן ומי יאמר שלא טעה בדבריו ולא שנה בהסח הדעת.

חסלת פרשת פינחס

אל ראשי המטות וגו׳. צריך לדעת מה נשתנית מצוה זו שפרט בה הכתוב ראשי המטות, ורבותינו זכרונם לברכה בספרי אמרו: לפי שבמאמר החצוצרות הקדים קריאת העדה לנשיאים, חש לומר שהעדה קודמת לנשיאים, תלמוד לומר ״אל ראשי״ וגו׳ שהם הקודמים. ובמקום אחר (נדרים עח:, בבא בתרא קכ:) אמרו שבא לומר התר נדרים ביחיד ממחה, וכל זה דרך דרש ואסמכתות. עוד צריך לדעת למה הצרך לומר המטות לבני, שלא היה לו לומר אלא ״אל ראשי מטות בני ישראל״. והיה נראה לומר שנתכון לדבר בסדר זה, שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד, לזה אמר ״אל ראשי המטות לבני ישראל״, וכאלו אמר לזה ולזה. והגם שלא אמר ״ולבני״, הרבה מקראות מדברים בסדר זה, כדרך אמרו (שמות א:ב) ״ראובן שמעון״ וגו׳ וכאלו אמר ״ושמעון״.

אלא שראיתי בריתא (בבא בתרא קכ.) וזה לשונה: תניא, יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן ״זה הדבר״ ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז) ״זה הדבר״, מה להלן וכו׳ אף זו נאמרה לכלן. אם כן אין משמעות אמרו ״לבני ישראל״ ו״לבני ישראל״, שהרי הצרכו בבריתא להוכיח מגזרה שוה, וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כריתות ה.) וזה לשונם: לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך וכו׳.

עוד צריך לדעת כונת אמרו לאמר, כי למי יאמרו בני ישראל? ואם הכונה היא שראשי המטות יאמרו לבני ישראל, היה לו לומר ״לאמר לבני ישראל״. עוד אמרו זה הדבר, מה בא למעט בתיבת ״זה״?

אכן יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם זכרונם לברכה שאמרו (חגיגה י.) וזה לשונם: התר נדרים פורחים באויר, עד כאן. ויש להעיר למה עשה ה׳ ממצוה זו סדר זה, מה שלא עשה כן בכל התורה, שכל דבר ודבר כתוב יושר וזו פורחת באויר?

אכן הטעם הוא כי לא רצה ה׳ שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנם בהתר, שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות. ולזה נתחכם ה׳ והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל, שהם ידעו ויבחינו חלוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקים כל נדר וכל שבועה, כאמרו ״לא יחל״ וגומר ״ככל היוצא מפיו״ וגו׳. וזה הוא שעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלמות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פרוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר, ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות (חגיגה י.), ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

או ירצה על זה הדרך: אל ראשי המטות באה המצוה, ולבני ישראל לאמר – פרוש, כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי המטות, והם יגידו למו את שישנו בבל יחל ואת שישנו בהתרה כפי ההלכות שבאו במשפט זה.

ואם תאמר, לכל הדרכים הרי הזכרו גם בני ישראל במצוה זו, ולמה הצרכו רבותינו זכרונם לברכה ללמד הדבר כנזכר? יש לומר שלא הצרכו לדון בגזרה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל לא הצרכו לגזרה שוה. וזה הוא מה שדקדקו לומר ״יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לראשי המטות״, ולא אמרו ״יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות״, שאז תהיה הכונה שלא נאמרה כל עקר.

עוד יש לומר שזולת גזרה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל, הייתי יכול לפרש אמרו ״לבני ישראל״ כאלו אמר ״של בני ישראל״, ויהיה הדבר שקול. ואחר שבאה גזרה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל, אנו מישבים הכתוב כדרך האמור. ואין להקשות לפי מה שפרשנו ״זה הדבר״ שבא למעט שלא יאמר לכל שהנדרים נתרים בפה, והרי צריכה ״זה הדבר״ לגזרה שוה, כי הגזרה שוה גמר לה מתיבת ״הדבר״, ופרושנו הוא מתיבת ״זה״ לבד, הגם שהיה אומר ״זה אשר צוה ה׳״׃

ובדרך רמז יתבאר אמרו לבני ישראל לאמר זה הדבר, על פי מה שאמרו רז״ל (במדבר רבה כב:א) וזה לשונם: לעולם יהא אדם זהיר בנדרים, אלף עיירות היו לו לינאי וכו׳, הרי שהגם שהיו מקימין שבועתן נענשו. ואמר הכתוב כאן כי יש נדרים ושבועות שצוה ה׳ אותם, והוא אמרו לבני ישראל לאמר – אין ״לאמר״ אלא גלוי עריות (סנהדרין נו:), פרוש לחשש העריות – ״זה הדבר אשר צוה ה׳ איש כי ידר נדר״ וגו׳. ודקדק לומר איש לרמז לתגברת נגוד התאוה, כאמרם ז״ל (רות רבה פ״ו) בפסוק ״חי ה׳ שכבי״ וגו׳ שנשבע ליצרו, וכן אמרו (חגיגה י.) בפסוק ״נשבעתי ואקימה לשמר״ וגו׳ כי מצוה לשבע ליצרו.

איש כי ידר נדר לה׳ וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ידר נדר או השבע שבועה ולא הספיק לומר כי ידר לה׳ או ישבע. עוד למה כפל לומר לא יחל וגו׳ ככל היוצא מפיו. אכן לפי שיש שני מיני נדרים ושבועות, אחד בענינים הנוגעים לנפש ויתחלק לשני ענינים: אחד לעשות מעשה הטוב, כגון ללמד וללמד להקדיש לגמילות חסדים, ואחד להרחיק התיעוב להגדיר עצמו לבל ידור בשכונת אשה חשודה, לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה. ב׳ בענינים הנוגעים לגוף במעשה שאין בו לא אסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים: לאכל ולשתות, לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכל דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה. ויצו ה׳ משפטיו כדת מה לעשות, ואמר ״כי ידר נדר״, סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה׳ ודינו משנה מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב, לזה פרטו ואמר ״נדר לה׳״. נמצאת אומר שהזכיר הכתוב שני מיני נדרים: נדרי חול ונדרי קדש.

ואמרו או השבע שבועה כנגד העדר המעשה, כמו שגמר אומר ״לאסר אסר על נפשו״, ויש גם כן בזה שני נדרים: נדרי חול, כגון לאסר דברים שאין מצוה באסורם, או לאסר גם כן דברים שהם אסורין, כגון בעז שנשבע ליצרו.

ונתחכם ה׳ במה שאמר תיבת לה׳ בין נדר לשבועה, להסמיך לה׳ נדר ושבועה, לומר שהכפל שבא בנדר ובשבועה הוא פרט הנוגע לה׳ ולא כללו בכלל נדרי חול, לפי שדינו משנה. והוא מה שגמר אומר לא יחל דברו ככל היוצא וגו׳, פרוש: כנגד נדרים שהם דברי חול ושבועות שהם מניעת דברים שאין בהם צרכי מצוה, כשבועתו של בועז וכדומה לה, אמר ״לא יחל״ – פרוש, הוא לא יחל אבל אחרים מתירים לו, וכמו שפרשו רז״ל (נדרים יד.). וכנגד נדרים שהם נדרי הקדשות ונדרי שמים ושבועות שיש בהם צרכי מצוה, אמר ככל היוצא מפיו יעשה – בזה אין בהם תנאי שאחרים יכולין להתירו, אלא הם דברים שאין להם התרה.

עוד נראה לפרש טעם אמרו לה׳ על פי מה שכתב רמב״ם בפרק י״א מהלכות נדרים וזה לשונו: קטן בן שתים עשרה שנה שנשבע או שנדר, בודקים אותו אם יודע לשם מי נדר וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון ה׳ במאמר נדר לה׳, כי לפי שקדם ואמר איש, בא לתת גדר שיקרא איש לדבר זה, ואמר ״נדר לה׳״ פרוש כשידע לשם מי נדר, וכן בשבועה כאמרו ״או השבע שבעה״, שהדין כמו כן בשבועה.

ושמע אביה את נדרה וגו׳ וקמו כל נדריה וגו׳. צריך לדעת למה התחיל לדבר לשון יחיד, כאמרו ״נדרה״, וגמר אומר לשון רבים, כאמרו ״נדריה״. גם מה מרבה בתיבות ״כל נדריה״ ו״כל אסר״, שלא היה לו לומר אלא ״וקמו נדריה ואסריה״. עוד למה שנה בנדרים אמר וקמו נדריה ובאסרים יקום. גם לא היה צריך לומר ״יקום״ והיה סומך על מאמר ״וקמו״ שאמר בתחלה.

ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת נדרים דף פז וזה לשון המשנה: אמרה ״קונם תאנים וענבים״, קים לתאנים – כלו קים, הפר לתאנים – אינו מופר עד שיפר גם לענבים. אמרה ״קונם ענבים שאיני טועמת ותאנים שאיני טועמת״ – הרי אלו שני נדרים, עד כאן. ואמרו בש״ס וזה לשונם: מתניתין רבי ישמעאל היא, דתניא ״אישה יקימנו״, אמרה ״קונם תאנים וענבים״ וכו׳, קים לתאנים – כלו קים וכו׳, הפר לענבים – אינו מופר עד שיפר גם לתאנים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר ״אישה יקימנו״ וגו׳, מה יקימנו ממנו אף יפירנו ממנו. ורבי ישמעאל: מי כתיב יפר ממנו? ורבי עקיבא: מקיש הפרה להקמה. אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהפר הפר, אף הקמה מה שקים קים, עד כאן. זו היא גירסת הספרים שלפנינו, אבל התוספות ורמב״ן והר״ן גורסים: אבל חכמים אומרים מה הפרה מה שהפר לא הופר אף וכו׳, ולפי גירסא זו חכמים ורבי ישמעאל הם בסברא אחת בענין ההפרה שלא הופר, וגרסה זו היא עקר כמו שהוכיחו מהתוספתא.

נמצינו אומרים שלש סברות: א׳ היא סברת רבי ישמעאל שהביא רבי במשנה, שאם הקים חלק מהנדר הקים הכל, ואם הפר חלק מהנדר אינו מופר אפלו חלק שהפר. ב׳ סברת רבי עקיבא שכל שהקים מקצת או הפר מקצת כאלו הקים או הפר הכל. ג׳ סברת חכמים שסוברים שבין בהפרה בין בהקמה אין הקמתו והפרתו כלום אלא אם הקים או הפר הכל. ולכל אחד משלש הסברות יתישב הכתוב על נכון.

לסברת רבי ישמעאל שסתם רבי במשנה כמותו, יתישב על זה הדרך אמרו ״ושמע אביה את נדרה״ לשון יחיד, לומר שבנודרת נדר אחד הכתוב מדבר, וכגון שאמרה ״קונם תאנים וענבים״, שזה יקרא נדר אחד, לאפוקי אם אמרה ״קונם תאנים שאיני טועמת, קונם ענבים״ וכו׳, שזה יקרא שני נדרים.

ואמרו והחריש וגו׳ וקמו כל נדריה, פרוש: אפלו לא החריש אלא מפרט אחד, פרוש שמהתאנים והענבים שנדרה בהם לא החריש אלא לתאנים, ״וקמו כל נדריה״, פרוש אפלו לענבים. ובזה העירך כי אמרו והחריש אין הכונה מהכל, שהרי הצרך להודיעך בקיום ואמר וקמו כל, הא למדת שעד עתה במאמר והחריש לא היינו עסוקים לכל נדריה.

ואמרו וכל אסר וגו׳ יקום, נתכון בשנוי זה להזכירו בלשון יחיד, לגלות שמאמר ״כל נדריה״ לא שהם נדרים רבים, אלא נדר אחד הוא, אלא שכללה בו דברים רבים – תאנים וענבים, ובערך הנדרים הוא שאמר לשון רבים, והוא אמרו ״וכל אסר וגו׳ יקום״. והגם שהמאמר בא באסר, כבר הודיעך הכתוב שדין הנדר והשבועה שוים.

ואמרו יקום – ולא סמך על מאמר ״וקמו״ שקדם, שאם כן הייתי מפרש כונת הכתוב שבא לומר שאם נדרה ונשבעה על שני דברים יחד והחריש לנדר, קיים גם לשבועה, לזה אמר ״יקום״ לומר שצריך הקמה לכל אחד מהם.

ואמרו ואם הניא וגו׳ כל נדריה, פרוש, צריך שיפר כל נדריה, פרוש – אם לא הפר אלא לתאנים אינו מופר עד שיפר גם לענבים. ואמרו לא יקום לשון יחיד, להעירך שבנדר אחד הכתוב מדבר, לבל תטעה ממאמר ״נדריה״ וגו׳, שאין הכתוב מדבר אלא בנודרת נדרים רבים כדין האמור בסיפא של המשנה שכתבנו למעלה (נדרים סו:).

ולסברת רבי עקיבא שבהפרת חלק הופר הכל ובהקמת חלק כמו כן הוקם הכל, יתבאר על זה הדרך: ושמע אביה את נדרה וגו׳ והחריש וגו׳, פרוש – אם שמע אפלו חלק מנדרה, הגם שלא שמע כל נדרה והחריש לאותו חלק, בזה וקמו כל נדריה אפלו חלק שלא שמע. ואמרו ואם הניא אביה אותה, פרוש – אפלו לא הניא הכל אלא חלק אחד, כל שאנו קורין בו ״הניא אותה״. ולזה לא הסמיך מאמר ״כל נדריה״ למאמר ״ואם הניא״ על זה הדרך: ״ואם הניא אביה כל נדריה ביום שמעו״, ואז לא היה צריך לומר תבת ״אותה״. וכפי זה, מאמר ״כל נדריה״ וגו׳ נמשך למטה למאמר ״לא יקום״. ואמר לא יקום לשון יחיד, נתכון בזה לומר חדוש הדין שאפלו מה שלא הפר הופר.

ולדרך זה יתישב על נכון מאמר וה׳ יסלח לה וגו׳, פרוש, שאם לא הניא אביה אלא לענבים והיא אינה יודעת המשפט שגם לתאנים הועיל הבטול ואכלה תאנים, מודיע הכתוב שה׳ יסלח לה, כי צריכה סליחה כיון שלדעתה לא הניא על התאנים. ונתן טעם הסליחה ״כי הניא אביה אותה״, פרוש, כי הבטול שעשה אביה הועיל גם לזה. והצרך לומר כן להעירך שהדבר שעליו בא הסליחה הוא על העדר ידיעה זו שממנה יצאה השגגה, והבן.

ולסברת חכמים שאמרו שלא תועיל הפרה למקצת ולא הקמה למקצת, עד שיפר לכל או יקום לכל, יתבאר על זה הדרך: ״ושמע אביה את נדרה״ – אמר לשון יחיד להעירך שהכתוב מדבר בעשתה נדר אחד, ולא בעשתה שני נדרים, כמו שפרשתי לסברת רבי ישמעאל. ואמרו והחריש וגו׳ וקמו כל נדריה – מאמר ״כל נדריה״ נמשך לפניו ולפני פניו, וזה פרושו: ״והחריש לה אביה״ – אימתי יועיל החרישה להקים? אם יהיו ״כל נדריה״, אבל חלק ממנה לא תועיל לו הקמה.

ואמרו ואם הניא וגו׳ כל נדריה וגו׳, מאמר ״כל נדריה״ נמשך למעלה על זה הדרך: ואם הניא וגו׳ – אם בהפרתו הניא הכל, אז לא יקום פרט מהם. ולהודיעך בא שאם הניא פרט אחד אין אנו קורים בו ״לא יקום״. והגם שנאמר שמאמר ״כל נדריה״ נמשך למטה למאמר ״לא יקום״, יתבאר על זה הדרך: ״כל נדריה״ וגו׳ ״לא יקום״ – פרוש, בזמן שיש כל נדריה בכלל, אז ישנו לפרט. הא למדת שאין בטול לפרט לבדו. וכל זה דוקא שעשתה נדר אחד, כמו שרשם במאמר ״ושמע אביה את נדרה״, אבל אם עשתה אותם בגדר שני נדרים, אין נתלה זה בזה.

ואם הפר יפר וגו׳. טעם שכפל לומר הפר יפר, גם רבוי כל מוצא, יתבאר על פי מה שאמרו בנדרים פרק י״א (נדרים פב:) וזה לשונם: אמר רב יהודה וכו׳ נדרה משתי ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה, מתוך שהוא מפר למתענה מפר גם לשאינה מתענה, עד כאן, והוא מה שנתכון הכתוב בכפל ואם הפר יפר, פרוש, אם הפר בחלק שיש לו הפרה, ״יפר״ לרבות גם חלק שאין לו בו דין הפרה. ואמר כל מוצא שפתיה וגו׳, פרוש, טעם שהוא מפר גם חלק שאין בו דין הפרה לפי שהוא כלול עם דבר שיש בו הפרה, וכשהוא מפר מפר כלם יחד. ולסברת רב אסי שחלק שם בנדרים וזה לשונו: רב אסי אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינו מתענה, עד כאן, יתבאר על זה הדרך: ״אם הפר״, פרוש דבר שיש בו דין הפרה, ״יפר״ פרוש תועיל הפרתו, אבל לא חלק שאין בו דין הפרה. ואמרו כל וגו׳ לנדריה, פרוש: אפלו הם כלולים יחד שני דברים, אחד מתענה בו ואחד אין מתענה בו.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו שם במשנה (נדרים פז.) וזה לשונם: יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע שזה נדר – רבי מאיר אומר: לא יפר, וחכמים אומרים: יפר, עד כאן. והוא מה שנתכון הכתוב במאמר הפר יפר, פרוש, אפלו אין לו שגגה אלא בהפרה, תועיל לו להפר אחר זמן כשידע שיש מפירין, זו כדברי חכמים. ולרבי מאיר יתבאר הכפל לומר שיש מציאות שהגם שלא הפר בזמנו יפר שלא בזמנו, וכגון שלא ידע שיש מפירין. ואמרו לנדריה לסברת רבי מאיר יתישב על זה הדרך: אימתי אמרתי לך שיכול להפר אחר כך – כשלא היתה לו השגגה בנדרים, והוא אמרו לנדריה, פרוש, כשיכיר נדריה. ולסברת חכמים יתבאר אמרו ״לנדריה״ – הכרת היותה נדריה, הא למדת שבה שגג ואף על פי כן רבה בו הפרה לומר שיכול להפר לכשידע שהם נדרים.

ואם הפר יפר. פרוש, אפילו בנדרים שיש בהם הפרה, אם יפר ונשא וגו׳: