אור החיים על במדבר פרק כ

ויבאו בני ישראל וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה? אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (במדבר רבה סוף פרשת בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל, וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם, כאמרו (במדבר י״ד, י״א) ״עד אנה ינאצני העם הזה״ והרבה כיוצא בזה. והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל, הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראויים לגדר זה, ויכון הכתוב אל הרוב הכשרים. וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבאו בני ישראל כל העדה, פרוש, כלן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים. וזה מכון לדברי רז״ל שאמרו וזה לשונם: ״כל העדה״ – עדה השלמה.

והם זכרונם לברכה נראה שדרשו תבת ״כל העדה״ עצמה שתגיד השלמות והקיום, ושבעים פנים לתורה. והכונה בהודעה זו היא לשלש סבות: הא׳, לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה, ואמרו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת ואתחנן) שנענש משה על ידם, שאמר להם ״שמעו נא המורים״, לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים. ב׳, להגדיל מעלת מרים עליה השלום, שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים שהיה בזכות מרים (תענית ט.). ג׳, על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תשסג) שאמרו שישראל לא הלכו לגמל חסד עם מרים, וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמל חסד עם מרים, והם לא באו אלא לריב עמם כאמור בדבריהם זכרונם לברכה. ומעתה יש מקום לחשד בישראל שלא היו אז באותו מצב כשרים, וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה. לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יכנו, וטעם שלא גמלו חסד אמר הכתוב בסמוך ״ותמת שם מרים ותקבר שם״, ואמרו בגמרא (מועד קטן כח.) וזה לשונם: ״ותמת״ וגו׳ סמוך למיתה קבורה, עד כאן. ולטעם זה לא הרגישו לבא לגמל חסד, ובמשך זמן מועט עד שידעו קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ״ותקבר שם״ – ״ולא היה מים״ וגו׳:

וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים, כאמרו (דברים א:מו) ״ותשבו בקדש ימים רבים״. פרוש וישב לשון עכבה.

ותמת שם וגו׳. צריך לדעת טעם אמרו שם, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (מועד קטן כח.) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאמרו ותקבר שם. ונראה כי לצד שהזכיר מיתה חש על כבוד הצדקת, שהרי אמרו (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרויים חיים, לזה דקדק לומר שם, פרוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם אלא במקום אחר ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקדוש ברוך הוא למרגליות המונחים בארגז, כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (מועד קטן כח.) ״ותמת שם״ לגזרה שוה, לומר שגם היא מתה בנשיקה, ושבעים פנים לתורה.

וירב העם וגו׳ ולו גוענו. פרוש, נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר.

ולמה הבאתם וגו׳. תרעומת שניה: למה הביאום דרך מדבר שהוא מקום סכנת מיתת צמא, שהיה להם להעלותם שלא על דרך המדבר. והכונה בזה, כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר, על מי סמך להביאם דרך שם?

ואמרם ולמה העליתונו וגו׳, פרוש, ואם תשיבו אותנו כי אין דרך מבטח להעביר אתכם בו אלא דרך מדבר, או הכרח היה הדבר שתעברו דרך מדבר, לזה נתרעמו ואמרו: אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים, כיון שהוא מכרח להביא אותנו אל המקום הרע הזה שיש בו סכנה שאינו מקום זרע וגו׳, כאמרם זכרונם לברכה (חולין פח:) מדבר אינו מעלה צמחים.

ואמרו אל המקום בה״א הידיעה, לומר שמדות רעות שבמדבר ידועות הם שאינו מקום וגו׳, ומים אין לשתות פרוש אפלו לשתות שהוא דבר ההכרחי ואתם אינכם יכולין להמציא לנו מים. ולא היה מענה בפי משה, ועמד בתפלה לפני ה׳ הוא ואהרן, דכתיב ״ויפלו על פניהם״.

קח את המטה וגו׳ ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים. וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סבה לגזרתו, וראיתי שנאמרו עשרה דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:

א׳) רש״י ז״ל פרש ששגגת משה היתה כי ה׳ אמר אליהם דברו והוא הכה. ב׳) רבי אברהם אבן עזרא פרש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה שניה, במה שאבד הכונה בפעם ראשונה לצד מריבת העדה. ג׳) הביאו הנזכר, כי הקפדת ה׳ היתה על שהכה שתי פעמים, שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדבור לסלע היא ההכאה. ד׳) הביאו הנזכר, שהקפדת ה׳ היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו ״עלי באר״. ה׳) הביאו הנזכר, שהקפדת ה׳ היתה על שאמר לבני אל חי ״המורים״, ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו׳. ו׳) הרמב״ם (בשמונה פרקים) פרש כי הקפיד ה׳ עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסבה זו חשבו כי גם ה׳ בכעס עמהם, אשר לא כן היה. ז׳) רבינו חננאל, והסכים אליו רמב״ן, שהקפדת ה׳ היתה על אשר אמר ״נוציא לכם מים״ ולא אמר ״יוציא לכם״, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא היה להם רמז כי ה׳ הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה׳ ואמר ״לא האמנתם בי להקדישני״ וגו׳. ח׳) רבי משה הכהן פרש שהקפדת ה׳ היתה על מאמר משה ״המן הסלע הזה״ וגו׳, וכונת משה היתה לצד יכלתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים שלא יוכל ה׳ להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה. והביא ראיה לפרושו ממה שאמר הכתוב (תהילים קו:לג) ״כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו״ וגו׳. ט׳) הרב יוסף אלבו בספר העקרים ישב שהקפדת ה׳ היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים, שזה יורה מעוט הבטחון וגו׳. י׳) בעל מעשה ה׳ שפרש כי היה וכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם, ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס, ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו׳, עין שם דבריו.

הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב״ן על שלשה מהם ודחאם, ומה שטען רבי אברהם אבן עזרא על שלשה אחרים ודחאם. ואני טוען על השאר והם, דרך אחד של רבינו חננאל שבחר לו רמב״ן שההקפדה היתה על שכנה לעצמו המעשה ואמר ״נוציא״ וגו׳, הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהי כי כחו של משה הוא, הלא מגדלת העבד גדלת האדון נודעת בפרק מרבה. ועוד, הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות י״ב:כ״א): ״ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו״ וגו׳ ולא אמר בשם ה׳, כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום. ועוד, במה שלפנינו מכרח היה לומר ״נוציא לכם״ להיות כי הם המוציאים בדבורם או בהכאתם שה׳ נתן ההוצאה בידם. ודרכו של הר״י אלבו אין דעתי הולמו, כי אחר שראה משה שה׳ מנע מהם מים ונסתלק הבאר, איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה׳ חפץ ליסרם? לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה׳ וה׳ יעשה הטוב בעיניו. ודרכו של בעל מעשה ה׳ עלה כלו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין, וקלני מזרועי לטרח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו.

ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים זכרונם לברכה, ואמצא במדרש (ילקוט שמעוני תשס״ד) וזה לשונם: ״יען לא האמנתם״ וגו׳ – ארבע חטאות כתובים כאן: לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. ״לא האמנתם״ – שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, ״לא קדשתם״ – להביא מים מכל סלע שרוצים, ״מעלתם״ – שאמרתם ״המן הסלע הזה״, ״מריתם״ – שאמרתי לכם ״ודברתם אל הסלע״ שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי, עד כאן לשונם.

ועל פי מדרש זה נעמד על פרוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו׳, והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר: א׳ למה יצו ה׳ לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדבור לבד, ב׳ למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ״ונתן מימיו״, ג׳ הצרך לומר פעם שניה מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך.

הנה לפי המדרש נתגלה לנו כונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפרוש ״ודברתם״, ומשה לא עשה כן והכה, והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש. ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד, והוא לא עשה כן והוא חטא השני, ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכון במאמר זה לומר אפלו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם שניה הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן, והראיה ממה שאמר להם ״שמעו נא המורים״, זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו׳ יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר ״המן הסלע הזה״ וגו׳, פרוש, שסלע זה אינו ראוי להוציא מים. נמצאו ביד משה שתי שגגות אחרים: א׳ שה׳ אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב׳ שעשה להם החלט האפשריות כאמרו ״המן הסלע״ וגו׳, והם השתי חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי.

וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה.

ונראה כי משה עמד על מאמר ה׳ בחכמה, ולצד עצם יראתו בה׳ שגג, וזה יצא ראשונה: מה שאמר לו ה׳ ״קח את המטה״ הבין בו שני דרכים – א׳ להכאה וא׳ להורמנא ולכח עליון בידו, שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפרש יעשה פלא. והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו, כי לטעם השני הוא צד רחוק קצת. והגם שמצינו שאמר לו ה׳ (שמות ד:יז) ״ואת המטה הזה תקח בידך אשר״ וגו׳, שם היה עושה פעלות במטה. וזכרון ההכאה בא במאמר ה׳ בסמוך ״והוצאת להם מים מן הסלע״, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ״ודברתם וגו׳ ונתן מימיו״, וכמו שדיקנו למעלה. והבין משה כי כונת ה׳ היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק, אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים. ובזה גלה סופו על תחלתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע. והגם שעלה על דעת משה פרוש שנתכון לו ה׳ כמו שאמרנו, שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פרוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה, לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר. והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטיתו למה שעשה. ומאמר ״ודברתם״ וגו׳ פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה, עוד כי צריך שידברו לה בפרוש ״הוצא מימיך״, והוא מה שהבין משה, ולא עלה על דעתו כי מאמר ״ודברתם״ הוא שישנו עליו פרק אחד.

והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה, אלא באחד משני דרכים: או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפרש חקוק, יעורר כח המחיה שבה, כמו שפרשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה; או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה, שהוא חיי עולם מפה קדוש, יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים. לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צרך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד. ולזה דעת עליון כשאמר ״קח את המטה״ שהיתה כונתו קיחה לבד, היתה כונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד, מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פרש ודברתם כפשוטו.

ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה שתי הדרכים במאמר ה׳ ״קח את המטה״, אבל פרוש ״ודברתם״ שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פרוש זה, ודן בדעתו נביא ה׳ ואמר: הנה לפני שתי דרכים, ואם אני עושה דבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפרוש האמתי הוא להכות, ומה גם שהוא יותר פשטי, ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה׳ אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חלול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחיב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפרוש היותר צודק במשמעות מאמר ״קח את המטה״, ויקים גם כן מאמר ״והוצאת להם מים״ וגו׳ כמו שפרשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשתוף הדבור הכה ואמר לסלע: ״תן מימיך״, ובזה אין מחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים.

גם הטה לפרש כונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה, הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכונה הוא מסלע שיהיו חפצים, מהטעם עצמו כי חש לפרוש שהבין שהוא להכאה, ומה גם שהוא יותר מטה כנזכר. ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפלו על ידי הכאה לא יתן מימיו, לכשנאמר שאין כונת ה׳ אלא על סלע הידוע, ובזה יתחלל שם שמים חס ושלום. לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע, וכמו שדיק אל עליון במאמר ונתן מימיו, שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר, והוא בארה של מרים שמנע מימיו. והגם שאמר אחר כך ״והוצאת להם מים מן הסלע״, פרוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך, ויצתה השגגה באונס.

ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה: טעם שהכה – חש למה שנשמע מדברי ה׳ שצריך הכאה, ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים. ומה שלא שנה פרק אחד – אין זה פשט ״ודברתם״, ומשה לא הבין כן, כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה. וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר – כיון שאינו מכרח במשמעות מאמר ״והוצאת להם מים״ שעל סלע אחר הוא אומר, יש מחוש שלא יתן ויש חלול השם גדול. גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צרך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול. ומעתה אין להאשימו על מאמר ״המן הסלע״ וגו׳ כיון שאין החלט במאמר ה׳ שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוצא לנו מסלע זה, אמר להם שמעו נא המורים – לשון המראה ולשון הוראה, כי היו מתכונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד, והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו׳.

ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמתות כונת ה׳, כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון, ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא יב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכון אליו ה׳, אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר, ומשום מחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר.

ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא, אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פרוש, אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה, ולא הכרעתם לצד קדשת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה, שבזה היה ה׳ מתקדש לעיניהם כשיראו שאפלו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדבור לבד ובהערה בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המחוש בעצם האמונה שהייתם צריכין לעשות.

ועמק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קדוש השם הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כלה שלמה וצדיקים, היו מחליטים אמונת ה׳ בלבם שלמה והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות. ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים, כאמור בדבריהם (מדרש תהלים עט) בפסוק ״מזמור לאסף״ וגו׳, וכתבנוהו במקומות אחרים. וכיון שבא תקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו, נחלט הדבר.

ואמר ה׳ לכן – פרוש, בשביל זה, גם לשון שבועה שלא יביאו וגו׳, כי ראה ה׳ מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים לא:כט) ״ידעתי כי השחת תשחיתון״, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה׳ להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל חס ושלום, לזה אמר לכן לא תביאו וגו׳.

ודקדק לומר את הקהל הזה, אמרו במדרש (ילקוט שמעוני תשס״ד) הזה אינכם מביאים, אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא, דכתיב ״וענתה שמה כימי נעוריה״ (הושע ב:יז) – זה משה ואהרן, עד כאן. ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם, היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא, שיעביר ה׳ את רוח הטמאה ומלאה הארץ דעה את ה׳.

והשקית את העדה. דקדק לומר והשקית בכנוי, אולי שנתכון לאחד משני דרכים: או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה׳ להשקותם כשעור שלא יהיו נזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזקם, כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהויתן בין בפעלתם, והוא אמרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך.

והצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת״ וגו׳ ואמרו זכרונם לברכה (ברכות מ.) שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר, אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין. ועין מה שפרשתי בפרשת רבקה (בראשית כד,יט) בהשקאת אליעזר וגמליו:

כאשר צוהו. הצרך לומר כן, לומר שלא נתעכב, אלא סמוך לצוויו יתברך לקח המטה. עוד נתכון לומר דבר זה עשה כאשר צוהו, והא למדת שמה שעשה מאז והלאה לא כאשר צוהו, וכמו שכתבנו למעלה ששגג בפרושם של דברים.

במטהו פעמים. טעם שתי פעמים – כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה. ורבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לד:) דרשו דרשות, וכפטיש וגו׳.

ויאמר ה׳. קשה למה שקדם לנו כי לשון אמירה יורה על דברים המסעדים את הלב וגדלה וכבוד יבשר, וכאן רואני שלא אמר אלא בשורת גזרה רעה. ויתבאר על פי מה שאמרו במדרש (במדבר רבה יט,יב) שאמר משה לפני ה׳: הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה וכו׳, יאמרו הדורות שאני שוה להם, יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי וגו׳, עד כאן. והוא מה שרמז ה׳ באמרו ויאמר לשון רוממות למשה ולאהרן, שנכתב חטאם שעליו מתו שהוא ״יען לא״ וגו׳, ולא יחשבו הדורות שהם שוים לדור הרע חס ושלום.

המה מי מריבה וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר ״המה מים אשר רבו בני״ וגו׳, עוד מאמרו רבו את ה׳ זה יגיד שמדבר על ישראל, ומאמרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן.

ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדשת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו׳, ומריבה זו מצדיקה הכתוב באמרו אשר רבו, פרוש שטענו טענה נגד ה׳ וצדקו בטענת מריבתם. ויקדש בם, פרוש עשה ה׳ דברים להתקדש ביניהם, פרוש בישראל, במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל, שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו׳ ומים אין, יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם. ומשה ואהרן לא עשו כן, לכן הקפיד ה׳ עליהם ואמר ״לכן״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה יט,ה) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו׳, ושבעים פנים לתורה.

אחיך ישראל אתה ידעת וגו׳. טעם אמרו אחיך, גם אמרו אתה ידעת, לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו, ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פב) בפסוק ״וילך אל ארץ״ (בראשית לו,ח) וזה לשונם: מפני החוב, שלא רצה לפרע חוב אביו, עד כאן.

ואמרו אתה ידעת, פרוש, כבר קודם היות לנו התלאה ידעת אותה שנגזרה בין הבתרים, ודבר זה דוקא הוא שידעו, ולזה דקדק לומר אתה, האמות היו חושבים כי מקרה הירידה היה להם להיות עבדים ושפלים.

ואמרו וירדו אבותינו וגו׳, פרוש, מלבד הגלות, עוד נוסף שסבלנו צרה כפולה שהיה הגלות במצרים, על דרך מה שכתבו בתוספות במסכת שבת (שבת י.) במה שאמרו שם בגמרא וזה לשונם: לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שני סלעים מילת וכו׳ נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, עד כאן. והקשו התוספות: והלא הגזרה היתה מבין הבתרים, ותרצו שאם לא היה שנוי שעשה יעקב ליוסף היה הגלות במקום אחר בלא כל כך תקף השעבוד אשר הפליאו למרר חייהם. מעתה היות הגלות במצרים הוא נוסף על הידוע בגזרה, לזה אמר וירדו וגו׳, פרוש, ועוד לנו שהיתה התלאה במקום זה הרע ימים רבים.

וירעו לנו וגו׳, ונתכונו גם כן במאמר זה לומר שהם פרעו שטר חוב ומצד זה זכו בארץ, והודיעום גם כן כי פרעו פרעון גדול בכל כך צער זמן ארוך, כאמרו ימים רבים.

נעברה נא בארצך. ולא אמר ״נא נעברה״, אם נפרשה לשון בקשה נתכון להסמיך הבקשה לארצו שהיא עקר השאלה שיהיה המעבר בארצו. ואם נפרשה לשון זמן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה מד) שאחד משלש אמות שנתן ה׳ לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו ״לא נטה ימין ושמאל״ וגו׳, כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר היה מושיע ורב אז לא יקבל עליו כל התנאים אלא להורישם ולהומם ולבוז בזם, דכתיב (עובדיה א): ״בית יעקב אש וגו׳ ובית עשו לקש״ וגו׳:

ויאמר ה׳ וגו׳ על גבול ארץ אדום וגו׳. טעם שהצרך לומר על גבול וגו׳, פרוש על סבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן. שוב בא לידי מדרש אחד (ילקוט שמעוני במדבר תשסד) וזה לשונם: ״בהתחברך לרשע״ וגו׳ – בשביל שנתחברו לאדום חסרו צדיק אחד, עד כאן. והם הדברים עצמן שרמזנו במאמר על גבול וגו׳. ולדרך זה יתבאר אמרו לאמר, שיצו ה׳ למשה לומר לישראל פרט זה שרמז במאמר ״על גבול״, שהתחברם לרשע סבב פטירת הצדיק. והגם שכבר נגזרה גזרה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים. עוד לומר מגלגלין חובה על ידי חיב.

ובדרך רמז, כיון שאהרן עומד עם משה לגאלה העתידה, כאמרם זכרונם לברכה (שבת י.) בפסוק ״וענתה שמה כימי נעוריה״ שכתבתי למעלה, וגאלה העתידה היא מיד אדום שהיא מלכות ס״מ, לזה אמר על גבול ארץ אדום, פרוש, על סבת גבולם אשר הגביל ה׳ קץ לאדום למסר ביד ישראל, לזה שם יאסף אהרן. וגמר אומר אל עמיו לרמז לעמיו העתידים לרשת ארץ אדום.

על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (במדבר רבה יט,ט) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע, בחר ה׳ ליחד פרט זה למיתת אהרן כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה, היה לאהרן לשנות הפרק, וכשלא שנה הרי המרה את פי ה׳. אבל על שלשה דברים הרשומים בדבריהם לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו. ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע יחדו ה׳ למשה בשעה שאמר לו (דברים לב,מט) ״עלה וגו׳ ומות וגו׳ על אשר מעלתם״ וגו׳ שפרש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אמרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט אין חלק לאהרן בו כי למה יענש אהרן אם משה אמר דבור בלתי הגון, בשלמא בענין הסלע ובהכאתה הם דברים שבא שליחות מה׳ לאהרן על ידי משה ויענש על שנוי אשר יעשה בו, מה שאין כן אם משה ידבר דברים לא הגונים אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה׳ עם משה לצד עקר הדבר ששגגו בו יחד.

והפשט את אהרן את בגדיו. אמר ״את אהרן את בגדיו״ שנראה שהם שתי הפשטות, הגם שאין זה צחות לשון, עם כל זה אפשר שנתכון לומר לו שהבגדים שיפשיט יהיו בגדי כהונה לא בגדי עצמו, לזה אמר הפשט את אהרן לגופה, וחזר והתנה שההפשטה הוא את בגדיו המיחדים לו לאהרן שהם בגדי כהונה, ועליהם הוא אומר והלבשתם את אלעזר. וזה לא היה נשמע אם היה אומר ״והפשט אהרן את בגדיו״, שאז אין כאן יתור לדרוש ממנו אלא הדברים כפשטן, וכאלו אמר ״והפשט אהרן מבגדיו״. ומאמר את בגדיו הוא גזרת ״והפשט״, מה שאין כן אמרו והפשט את אהרן, מאמר את אהרן הוא גזרת ״והפשט״ ונשאר מאמר את בגדיו מיתר לדרשה.

עוד נתכון לומר על זה הדרך ״הפשט את אהרן״, והפשטה זו אינה אלא מבגדיו, והוא אמרו את בגדיו, אבל יש לו מלבוש אחר תכף ומיד, והוא מאמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני כאן) וזה לשונם: היה אהרן מתפשט ומתלבש בענני כבוד. ומעתה לא נשאר אהרן מפשט מהמלבוש אפלו בעת שהיה מפשיטו משה, לא היה נפשט אלא מבגדיו והיה מלביש הענן כל חלק וחלק הנפשט ממנו: