במדבר כ, יג

המה מי מריבה. הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:

ויקדש בם. שמתו משה ואהרן על ידם שכשהקדוש ברוך הוא עושה דין במקדשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:

אִינוּן מֵי מַצוּתָא דִנְצוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְאִתְקַדַשׁ בְּהוֹן

הִינוּן מֵי מַצוּתָא דְנָצוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְאִתְגְנִיזַת וְאִתְקְדַשׁ בְּהוֹן בְּמשֶׁה וְאַהֲרן כַּד אִתְיְהִיבַת לְהוֹן

וַיִּקָּדֵשׁ בָּם – שֶׁמֵּתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל יָדָם, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דִּין בִּמְקֻדָּשָׁיו הוּא מִתְיָרֵא וּמִתְקַדֵּשׁ עַל הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״ (ויקרא י׳ ג׳), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ״ (תהלים ס״ח ל״ו), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ׳:י״ג). גַּם כֵּן פֵּרֵשׁ ר״א (אבן עזרא על במדבר כ׳:י״ג). וְאֵינֶנּוּ נִרְאֶה בְּעֵינַי, כִּי עֲדַיִן לֹא מֵתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְאֵינֶנּוּ מִתְפַּרְסֵם לַבְּרִיּוֹת שֶׁיָּמוּתוּ בַּחֵטְא הַזֶּה שֶׁיִּתְיָרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי כָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּנָדָב וַאֲבִיהוּא וּבְפֶרֶץ עֻזָּא (ו׳ ח׳). וְעוֹד כִּי הַכָּתוּב אָמַר ״אֲשֶׁר רָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם״, כִּי בַּמְּרִיבִים נִתְקַדֵּשׁ, מִלְּשׁוֹן ״בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״, וְרָאוּי הָיָה לְדִבְרֵיהֶם שֶׁיֹּאמַר "וַיִּכָּבֵד עַל פְּנֵיהֶם". וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי מַעֲשֵׂה הַצּוּר הָרִאשׁוֹן הָיָה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ שָׁם (שמות י״ז ו׳-ז׳), וּבָזֶה אָמַר ״וַיַּקְהִילוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל" וְגוֹ'. עַל כֵּן אָמַר הַכָּתוּב כִּי מֵי מְרִיבָה הָאֵלֶּה שֶׁנִּגְזְרָה בָּהֶם הַגְּזֵרָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, הֵמָּה אוֹתָם מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשֵּׁם וַיִּקָּדֵשׁ בָּם לְעֵינֵי כֻּלָּם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב: ״וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים״ (יחזקאל ל״ט כ״ז). וְדַע כִּי בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה לָהֶם מְרִיבָה עִם מֹשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה״ (שמות י״ז ב׳), וְכֵן אָמַר: ״עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי״ (שם פסוק ד׳), וְהָיוּ מְנַסִּים אֶת הַשֵּׁם ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ״ (שם פסוק ז׳). אֲבָל בְּכָאן הָיוּ מְרִיבִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְלֹא הָיָה בְּכָאן נִסָּיוֹן, וְעַל כֵּן אָמַר כִּי אֵלֶּה מֵי מְרִיבָה שֶׁנִּגְזְרָה בָּהֶם הַגְּזֵרָה הַזֹּאת, הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם לְעֵינֵיהֶם, וְלֹא הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר נִסּוּ אֶת הַשֵּׁם וְלֹא נִתְקַדֵּשׁ רַק לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וּבַעֲבוּר הֱיוֹת עִנְיַן הַסֶּלַע שְׁנֵי פְּעָמִים, הֻצְרַךְ לְבָאֵר עַל אֵיזֶה מֵהֶם נֶעֶנְשׁוּ הַצַּדִּיקִים:

ויקדש בם. במשה ואהרן כטעם בקרובי אקדש:

ויקדש בם - שהוקדש במים מכל מקום. ואף על פי שלא דברו אל הסלע.

ויקדש בם. באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים כמו שהורו אז בשירתם באמרם ומנחליאל במות שהיו המים עולים יותר ממקום מקורם על הפך הראוי למים הטבעיים:

המה מי מריבה. אמרו במדרש מכאן אתה למד שמקדש היה נגזר שיענש משה על המים, ראה מה כתיב (בראשית י״ד:ז׳) וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש, עין משפט של משה היא קדש ונקרא קדש על שם להקדישני.

ויקדש בם. במשה ואהרן. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם גרמו שלא נתקדש לפיכך ויקדש בם, נתקדש עליהם שמו של הקב"ה כענין שכתוב (ויקרא י׳:ג׳) בקרובי אקדש. וחטא זה התחיל על ידי ישראל ובשגגה במשה ואהרן, ועל זה אמר הכתוב (תהילים ק״ו:ל״ב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, משל למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו עמה פגה שביעית ולקתה. כך אמר משה רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור שהכעיסוך שנאמר (שם עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, כתוב עלי על מה נענשתי. וידוע שאלמלא חטא הצור היו נכנסין לארץ, שהרי שבט לוי אינו בכלל גזרת המדבר, שכן כתוב (במדבר י״ד:כ״ט) וכל פקודיכם לכל מספרכם, ושבט לוי לא נמנה בכלל ישראל רק בפני עצמו.

ויקדש בם במים שהוציא מן הסלע ועל כן נקרא שם המקום ההוא קדש.

המה מי מריבה וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר ״המה מים אשר רבו בני״ וגו׳, עוד מאמרו רבו את ה׳ זה יגיד שמדבר על ישראל, ומאמרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן.

ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדשת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו׳, ומריבה זו מצדיקה הכתוב באמרו אשר רבו, פרוש שטענו טענה נגד ה׳ וצדקו בטענת מריבתם. ויקדש בם, פרוש עשה ה׳ דברים להתקדש ביניהם, פרוש בישראל, במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל, שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו׳ ומים אין, יוציא להם במאמרו מים מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם. ומשה ואהרן לא עשו כן, לכן הקפיד ה׳ עליהם ואמר ״לכן״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (במדבר רבה יט,ה) ויקדש בם במשה ואהרן שגזר עליהם שלא יביאו וגו׳, ושבעים פנים לתורה.

אשר רבו בני ישראל את ה׳. היינו עם משה שהביאם לזה המקום ע״פ ה׳. ונמצא מריבים את ה׳:

ויקדש בם. שנודע בזה כמה סביביו נשערה מאד וה״ז כמו דכתיב בנו״א בקרבי אקדש וכמש״כ שם :

המה מי מריבה שהגם שיש למשה התנצלות מה שלא מלא דברי ה' שצוה שלא ישקו את העדה ממים הראשונים הטבעיים ורק שיוסיפו להכות הסלע אחר שלא ימצאו בו עוד מים נקוים ויוציאו מים נסיים מהפוך יסוד העפר למים, שע"ז השיב משה שנס גדול כזה לא יכול לעשות רק לפני העדה כמ"ש לו ה' לא לפני הקהל ההמונים, עכ"פ במים הראשונים שיצאו מן הסלע שהם מים הנקוים בתוכו, היה לו לעשות כפוי צווי ה' שא"ל שידברו אל הסלע לא שיכו אותו, שעי"ז היו אומרים שמשה ידע מקום פי המעין של הסלע שהיה גל נעול ומעין חתום באבן ובהכאת המטה הסיר המכסה ונפתח המעין, וכמ"ש במדרש תנחומא שישראל היו אומרים שמשה יודע חק הסלע, ושע"כ רצו שיוציא להם מים מסלע אחר, ואם היה מדבר אל הסלע לא היו יכולים לומר כן, אבל אחר שהכה את הסלע אמרו שבהכאה פתח פי המעין, ועי"כ רבו על ה' גם אח"כ, ואמרו שהוצאת המים לא היה ע"י ה' וכן אמר בילקוט בשם מדרש ילמדנו שהיו אומרים שמשה היה רועה והרועים פקחים במים והוא רוצה למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר הרי הוצאתי לכם מים ולהטעות אותנו, וז"ש המה מי מריבה כי בפ' בשלח אומר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב ב"י וכו' שם קרא כן את שם המקום לא את שם המים וכי לא רבו על ה' רק קודם שהוציא את המים, אבל אחר שהוציא את המים חדלה המריבה, כי שם הוציא מים מן הצור שאין בו מעין מים בפנימותו, ולא יכלו לומר שידע מקום המעין כי כלם יודעים שבצור הקשה לא נמצא בו מים, וע"כ לא נקראו המים מי מריבה רק המקום נקרא מסה ומריבה ע"ש הריב שהיה במקום הזה קודם שהוציא את המים, אבל פה החל הריב אחר שהוציא את המים ונקראו המים מי מריבה כי הם הסבו ריב שרבו בני ישראל את ה' הגם שנתקדש בם ובאמת יצאו המים בנס, הם הכחישו זה באשר ראו שהכה את הסלע עי"ז לא האמינו בנפלאותיו ואמרו שמשה ידע מקום המים, כי בהסלע יש מעין מים בתוכו ואמרו שע"י ההכאה פתח פי המעין ולא ה' פעל כל זאת, וע"כ נענש גם אהרן, כי מ"ש ודברתם אל הסלע היה הצווי גם לאהרן ואם היה אהרן דובר אל הסלע היה ג"כ מוציא המים ע"י דבור לבד, והיה מונע את הריב שרבו ב"י אח"כ את ה' ואמרו שלא היה נס כלל, והם שמהם גרמו חסרון אמונה שעז"א יען לא האמנתם היינו לא פעלתם שיאמינו ישראל בי:

ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש גדול כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ"ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו' זולתי כלב בן יפונה וכו' ואח"כ אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו' וטפכם אשר אמרתם וכו' שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היתה אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת"ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכטס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז' אומות נופלים חללים שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' כמו שפרש"י בפ' דברים עמ"ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שאי אפשר אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ"ש בפ' שלח בתורה אור שם בארך, ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז"א בפ' דברים גם בי התאנף ה' גם אתה לא תבוא שם, ובכ"ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז"ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי"כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה' ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה' ובמשה עבדו, ראה ה' שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז"ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ"ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם: