במדבר כ, ח

ואת בעירם. מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל:

סַב יָת חוּטְרָא וְאַכְנֵשׁ יָת כְּנִשְׁתָּא אַתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וּתְמַלְלוּן עִם כֵּיפָא לְעֵינֵיהוֹן וְיִתֵּן מוֹהִי וְתַפֵּיק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יָת כְּנִשְׁתָּא וְיָת בְּעִירְהוֹן

סַב יַת חוֹטֶר נִיסַיָא וּכְנַשׁ יַת כְּנִישְׁתָּא אַנְתְּ וְאַהֲרן אָחוּךְ וְתוּמוּן תְּרֵיכוֹן יַת כֵּיפָא בִּשְׁמָא רַבָּא וּמְפַרְשָׁא כַּד הִינוּן חַמְיָין וְיִתֵּן מוֹהִי וְאִין יְסָרֵב לְאַפּוֹקֵי מָחֵי אַנְתְּ לְחוֹדָךְ בֵּיהּ בְּחוּטְרָא דְבִידָךְ וּתְהַנְפֵּק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יַת כְּנִישְׁתָּא וְיַת בְּעִירֵיהוֹן

הַחֵטְא בְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּמֵי מְרִיבָה אֵינוֹ מִתְפַּרְסֵם בַּכָּתוּב. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ (רש״י על במדבר כ׳:י״א) מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה אוֹתָם "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" וְלֹא אָמַר וְהִכִּיתֶם, שֶׁאִלּוּ דִּבְּרוּ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְקַדֵּשׁ לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה וְאוֹמְרִים: וּמָה סֶלַע זֶה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר מְקַיֵּם דְּבָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְדִבְרֵי אַגָּדָה הֵם, אֲבָל לֹא נִתְחַוְּרוּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁצִּוָּה ״קַח אֶת הַמַּטֶּה״ יֵשׁ בְּמַשְׁמָע שֶׁיַּכֶּה בּוֹ, וְאִלּוּ הָיָה רְצוֹנוֹ בְּדִבּוּר בִּלְבַד, מָה הַמַּטֶּה הַזֶּה בְּיָדוֹ. וְכֵן בְּמַכּוֹת מִצְרַיִם שֶׁאָמַר "וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ" (שמות ז טו), וְהוּא לְהַכּוֹת בּוֹ, וְלִפְעָמִים יֹאמַר "נְטֵה אֶת יָדְךָ" וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר לְהַכּוֹת בַּמַּטֶּה, כִּי הַכָּתוּב יְקַצֵּר בַּדָּבָר הַנִּשְׁמָע. וְאֵין הַנֵּס גָּדוֹל בְּדִבּוּר יוֹתֵר מֵהַהַכָּאָה כִּי הַכֹּל שָׁוֶה אֵצֶל הַסֶּלַע. וְעוֹד לָמָּה אָמַר בָּזֶה "מְעַלְתֶּם בִּי" (דברים לב נא), וְהַצִּוּוּי בְּדִבּוּר אֶל הַסֶּלַע הַזֶּה הוּא מַה שֶׁנִּזְכַּר בַּמַּעֲשֶׂה, צִוָּה שֶׁיֹּאמְרוּ וְהִיא שׁוֹמַעַת כִּי הַשֵּׁם יוֹצִיא מַיִם מִן הַסֶּלַע הַזֶּה, כְּדֶרֶךְ "כִּי הִיא שָׁמְעָה אֶת כָּל אִמְרֵי ה׳" (יהושע כד כז), וְכֵן עָשׂוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַיַּקְהִילוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסֶּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם" וְגוֹ׳ (במדבר כ׳:י׳), וְהִנֵּה הַסֶּלַע שׁוֹמַעַת בְּאָמְרוֹ כֵן לְכֻלָּן. וְטַעֲנוֹת רַבּוֹת לַמְפָרְשִׁים בַּחֵטְא הַזֶּה, כְּבָר סָתַר בּוֹ ר״א דְּבָרִים רַבִּים מֵהֶם. וְהַסּוֹד שֶׁרָמַז בּוֹ גַּם הוּא אֵינוֹ נָכוֹן, כִּי אִם מֹשֶׁה אִבֵּד כַּוָּנָתוֹ בַּעֲבוּר מְרִיבַת הָעָם וְלֹא דִבֵּר אֶל הַסֶּלַע, וְלָכֵן לֹא יָצְאוּ מַיִם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְחָזַר וְהִכָּהוּ פַּעַם שְׁנִיָּה בְּכַוָּנָה הַדְּבֵקָה בַּכֹּל וְיָצְאוּ הַמַּיִם, הִנֵּה חָטְאוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, אֲבָל אֵינוֹ רָאוּי שֶׁיֹּאמַר בָּזֶה "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי" (במדבר כ׳:י״ב), כִּי אֵין כָּאן חֶסְרוֹן אֱמוּנָה כְּלָל. וְהָרַב רַבִּי מֹשֶׁה (סוף פרק ד' משמונה פרקים) סָבַר בּוֹ סְבָרָא וְאָמַר כִּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם חֶטְאוֹ הוּא שֶׁנָּטָה לְצַד הָרַגְזָנוּת בְּאָמְרוֹ ״שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים״. דִּקְדֵּק עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה אָדָם כָּמוֹהוּ כּוֹעֵס לִפְנֵי עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַכַּעַס, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּדִין הָאִישׁ הַהוּא חִלּוּל הַשֵּׁם, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְּנוּעוֹתָיו כֻּלָּם וּמִדְּבָרָיו הָיוּ לְמֵדִין וְהָיוּ מְקַוִּין לְהַגִּיעַ בָּהֶם אֶל הַצְלָחוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵיךְ יֵרָאֶה עָלָיו הַכַּעַס וְהוּא מִן הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת, וְלֹא תָבֹא כִּי אִם מִתְּכוּנָה רָעָה מִתְּכוּנוֹת הַנֶּפֶשׁ. אֲבָל אָמְרוֹ בּוֹ "מְרִיתֶם פִּי" (במדבר כ״ז:י״ד) הוּא כְּמוֹ שֶׁאֲבָאֵר, שֶׁהוּא לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִם סְכָלִים וְלֹא עִם מִי שֶׁאֵין לוֹ מַעֲלָה, אֲבָל אִשָּׁה קְטַנָּה שֶׁבִּנְשֵׁיהֶם הָיְתָה כִּיחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, כְּמוֹ שֶׁזָּכְרוּ הַחֲכָמִים (מכילתא שירה ג), וְכָל מַה שֶׁיֹּאמַר אוֹ יַעֲשֶׂה יִבְחֲנוּהוּ. וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ שֶׁכָּעַס אָמְרוּ שֶׁהוּא עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֵין בּוֹ פְּחִיתוּת מִדָּה, וְלוּלֵי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁם כָּעַס עָלֵינוּ בְּבַקָּשַׁת הַמַּיִם וְשֶׁאֲנַחְנוּ הִכְעַסְנוּ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא הָיָה כּוֹעֵס. וַאֲנַחְנוּ לֹא מָצָאנוּ לַשֵּׁם יִתְעַלֶּה שֶׁכָּעַס בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו בָּזֶה הָעִנְיָן, אֲבָל אָמַר: ״קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם״ (במדבר כ׳:ח׳). וְהִנֵּה הִתַּרְנוּ סָפֵק מִסְּפֵקֵי הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרוּ בּוֹ דְּבָרִים רַבִּים וְנִשְׁאַל פְּעָמִים רַבּוֹת אֵי זֶה חֵטְא חָטָא, וּרְאֵה מַה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וּמַה שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹ אֲנַחְנוּ, וְהָאֱמֶת יוֹרֶה דַרְכּוֹ. אֵלּוּ דְּבָרָיו ז״ל. וְהוֹסִיף הֶבֶל עַל הֲבָלִים, שֶׁהַכָּתוּב אָמַר "מְרִיתֶם פִּי", שֶׁעָבְרוּ עַל דְּבָרוֹ, וְאָמַר "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי", שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ, אֵין הָעֹנֶשׁ בַּעֲבוּר שֶׁכָּעַס. וְיוֹתֵר הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הָעֹנֶשׁ עַל מֹשֶׁה כְּשֶׁקָּצַף עַל פְּקוּדֵי הַחַיִל (במדבר ל״א:י״ד) בְּחִנָּם. וְהַכָּתוּב לֹא סִפֵּר כְּלָל שֶׁכָּעַס, כִּי "שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים" תּוֹכַחַת, כְּדֶרֶךְ ״מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'״ (דברים ט כד). וְעוֹד כִּי אַהֲרֹן לֹא כָּעַס מִיָּמָיו, כִּי בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ מֵעוֹדוֹ. וְעוֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיָה כַּעַס גָּדוֹל מֵאֵת הַשֵּׁם עֲלֵיהֶם בַּעֲשׂוֹתָם מְרִיבָה עִם מֹשֶׁה, וּבְכָל הַנִּסְיוֹנוֹת בַּמִּדְבָּר חֶטְאָם הַגָּדוֹל כְּשֶׁיֹּאמְרוּ "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם" שֶׁיִּרְצוּ לִהְיוֹת עֲבָדִים לְשׂוֹנְאֵיהֶם בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ מִלִּהְיוֹת עַם הָאֱלֹהִים כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב: "יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם" (במדבר י״א:כ׳). וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אָמְרוּ פָּחוֹת מִזֶּה ״לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא״ (שמות יז ג), וְהָיָה עֲלֵיהֶם קֶצֶף גָּדוֹל וְאַשְׁמָה רַבָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ'. וּבְכָאן כָּתוּב מְפֹרָשׁ: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה'״ (במדבר כ׳:י״ג). וּמַה פֶּשַׁע גָּדוֹל מִזֶּה? הוֹי רָב אֶת יוֹצְרוֹ! וּמֹשֶׁה אָמַר: ״גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר״ (דברים א לז), אִם כֵּן הֵם חָטְאוּ וְגָרְמוּ כָּל הָרָעָה הַזֹּאת. וּלְדִבְרֵי הָרַב אֵין לָהֶם בְּכָל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה חֵטְא וָפֶשַׁע כְּלָל. וּמַה שֶׁאָמַר ״לֹא מָצִינוּ בַּה' יִתְבָּרַךְ שֶׁכָּעַס, אֲבָל אָמַר 'קַח אֶת הַמַּטֶּה' וְגוֹ'״, דַּע כִּי כַּאֲשֶׁר צְרִיכִים בְּמִחְיָתָם דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְלוֹנְנִים וְחוֹטְאִים בּוֹ, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ וְלֹא יַזְכִּירֶנּוּ וְיִתֵּן לָהֶם שְׁאֵלָתָם. וְכֵן בַּמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים אָמַר בְּנַחַת רוּחַ ״עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם״ וְגוֹ' (שמות יז ה), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁם מַסָּה וּמְרִיבָה שֶׁהִזְהִיר מִמֶּנָּה וּלְדוֹרוֹת (דברים ו טז). וְכֵן בַּמָּן ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״ (שמות טז ד) בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה וְחִבָּה, אֶלָּא שֶׁאָמַר בַּסּוֹף בַּדִּבּוּר הַשֵּׁנִי ״שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנּוֹת״ (שם פסוק יב), הוֹדִיעַ לָהֶם חֶטְאָם בִּלְבַד. אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִתְלוֹנְנוּ חִנָּם יִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם חֲמַת אַפּוֹ. וּבְכָאן עוֹד רֶמֶז לְקֶצֶף גָּדוֹל וְחִיּוּב מַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם״ (במדבר כ׳:ו׳), שֶׁרוֹמֵז אֶל הַקָּהָל הַנִּזְכָּר, וְהוּא מַרְאֵה יַד ה' הַהוֹוָה בַּמַּגֵּפוֹת, כַּאֲשֶׁר תֵּרָאֶה בַּמְרַגְּלִים (במדבר י״ד:י׳) וּבְיוֹם קֹרַח (במדבר ט״ז:י״ט) וּמִמָּחֳרָת (במדבר י״ז:ז׳). וְהַתֵּימַה עַל הָרַב, שֶׁהֲרֵי מִקְרָא מָלֵא הוּא: ״וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם״ (תהלים קו לב), וְיִמְנֶה הַכָּתוּב הַחֵטְא הַזֶּה עִם הַנִּסְיוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּסּוּ אֶת ה' בַּמִּדְבָּר. וְהַקָּרוֹב מִן הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בָּזֶה, וְהוּא טוֹב לִדְחוֹת הַשּׁוֹאֵל, הֵם דִּבְרֵי רַבֵּינוּ חֲנַנְאֵל, שֶׁכָּתַב כִּי הַחֵטְא הוּא אָמְרָם: ״הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם״ (במדבר כ׳:י׳), וְרָאוּי שֶׁיֹּאמְרוּ ״יוֹצִיא ה' לָכֶם מָיִם״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ: ״בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל״ וְגוֹ' (שמות טז ח), וְכֵן בְּכָל הַנִּסִּים יוֹדִיעוּם כִּי ה' יַעֲשֶׂה עִמָּהֶם לְהַפְלִיא. וְאוּלַי חָשְׁבוּ הָעָם כִּי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחָכְמָתָם הוֹצִיאוּ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע הַזֶּה, וְזֶהוּ ״לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי״ (דברים לב נא). וּמַעֲשֶׂה הָרִאשׁוֹן בַּצּוּר אָמַר: ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב״ (שמות יז ו), וְשִׁבְעִים הַזְּקֵנִים רוֹאִים עַמּוּד הֶעָנָן עוֹמֵד עַל הַצּוּר וְהַנֵּס מִתְפַּרְסֵם כִּי מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדוֹל הוּא, אֲבָל בְּכָאן לֹא רָאוּ דָבָר וְטָעוּ בְּמַאֲמַר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וְיִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר בָּזֶה "מְעַלְתֶּם בִּי" (דברים לב נא), כִּי הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ נִקְרָא מְעִילָה. וְכֵן "מְרִיתֶם פִּי" (במדבר כ״ז:י״ד), שֶׁהוּא צִוָּה ״וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם״, וְהַטַּעַם שֶׁאֶתְקַדֵּשׁ לְעֵינֵיהֶם, אוֹ שִׁנִּיתֶם דְּבָרַי מִן ״וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי״ (יחזקאל ה ו), כִּי לֹא צִוִּיתִי שֶׁתֹּאמְרוּ כָּכָה. וְיִהְיֶה "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ׳:י״ב) יוֹצֵא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹ הוּא לְשׁוֹן חִזּוּק, לֹא הִתְחַזַּקְתֶּם לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵיהֶם, מִן ״וַאֲמָנָה עַל הַמְשׁוֹרְרִים״ (נחמיה יא כג), ״הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן״ (ישעיהו כב כה). וְהָאֱמֶת כִּי הָעִנְיָן סוֹד גָּדוֹל מִסִּתְרֵי הַתּוֹרָה, כִּי בָּרִאשׁוֹנָה אָמַר לוֹ: ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר״ (שמות יז ו), יֹאמַר כִּי שְׁמִי הַגָּדוֹל עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב שֶׁהוּא כְּבוֹד ה' הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, וּבַעֲבוּר כֵּן לֹא הִכָּה אֶלָּא פַּעַם אַחַת וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים. אֲבָל בְּכָאן לֹא פֵּרֵשׁ לוֹ כֵן, וְהִסְכִּימוּ שְׁנֵיהֶם לְהַכּוֹת בַּצּוּר פַּעֲמַיִם, וְהִנֵּה זֶה חֵטְא. וְעַל כֵּן אָמַר "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" לָשׂוּם אֱמוּנָה בִּשְׁמִי וּבָאֱמוּנָה יֵעָשֶׂה הַנֵּס, וְנֶאֱמַר "מְרִיתֶם פִּי" כִּי מָרוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ הַנִּקְרָא בְּכָל מָקוֹם "פִּי ה'", וּלְכָךְ אָמַר "מְעַלְתֶּם בִּי", וְאֵין מְעִילָה אֶלָּא שִׁקּוּר. וְהִנֵּה הַחֵטְא מוּזְכָּר מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב. וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: ״מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם״ (תהלים קיד ז ח). וְכֵן תּוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן זֶה בִּתְפִלַּת מֹשֶׁה שֶׁאָמַר: ״ה' אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ״ (דברים ג כד), כִּי הִתְחַנֵּן לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (ספרי) שֶׁמַּזְכִּירִין לוֹ הַכַּעַס, יִתָּכֵן שֶׁהִכָּה בַצּוּר וְיָצְאוּ טִפִּים בְּמִעוּט כַּוָּנָתוֹ עַל הַכַּעַס, וְתָמְהוּ אֶל הַדָּבָר וְהִסְכִּימוּ שְׁנֵיהֶם לְהַכּוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה עַל הַצּוּר כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי, וְהוּא הַחֵטְא עַל שְׁנֵיהֶם. וְעַל דַּעְתִּי טַעַם ״וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע״ כְּמוֹ ״עַל הַסֶּלַע״, וְכֵן ״כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמּוּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכֹנוֹת בָּבֶלָה יוּבָאוּ״ (ירמיה כז יט כב), יְצַוֶּה שֶׁיֹּאמְרוּ לְעֵינֵי הָעֵדָה בִּהְיוֹתָם נִקְהָלִים כֻּלָּם שֶׁהַשֵּׁם יוֹצִיא לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְכֵן עָשָׂה. וְאַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ ״וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם״, כִּי טַעְמוֹ כְּמוֹ ״לִפְנֵיהֶם״ שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם, וְכֵן ״וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל״ וְגוֹ' (שם כח יא), וְכֵן רַבִּים. אוֹ טַעַם "לְעֵינֵיהֶם" בְּכָאן שֶׁיִּהְיֶה הַדִּבּוּר בִּהְיוֹתָם נִקְהָלִים שָׁם וְהַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בָּעֲשִׂיָּה: ״וַיַּקְהִילוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע״ (במדבר כ׳:י׳), כִּי כַּאֲשֶׁר נִקְהֲלוּ שָׁם וְרָאוּ הַסֶּלַע פָּנִים בְּפָנִים אָמְרוּ ״הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם״, כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים (מכילתא בשלח ו) שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעְיָנוֹת הָיוּ שָׁם. וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא כִּמְסֹרָס: ״הַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אֶל הַסֶּלַע, וְדִבַּרְתֶּם לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו״:

וְטַעַם ״וְנָתַן מֵימָיו״ - שֶׁיִּהְיוּ מִיָּד מַיִם רַבִּים נוֹבְעִים מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים״ (במדבר כ׳:י״א), כִּי הַנְּתִינָה תֵּאָמֵר עַל הָרִבּוּי, כְּמוֹ ״וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ״ (ויקרא כו ד), ״כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם״ (זכריה ח יב), כֻּלָּם עַל הָרִבּוּי יַבְטִיחֵם. וְכֵן כָּתוּב: ״וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ״ (תהלים עח כ). וְאֵין טַעַם "מֵימָיו" כְּמוֹ "תִּתֵּן יְבוּלָהּ" וְ"יִתֵּן פִּרְיוֹ", שֶׁאֵין בְּטֶבַע הַסֶּלַע לִהְיוֹת בּוֹ מַיִם, אֲבָל טַעְמוֹ הַמַּיִם אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמֶּנּוּ, כִּי בַּהֲפֹךְ הַשֵּׁם הַחַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם וּבוֹ יִהְיוּ וּמִמֶּנּוּ יֵצְאוּ, יִקָּרְאוּ עַל שְׁמוֹ "מֵימָיו". וְכֵן ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״ (שמות כג כה), ״לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים״ (ישעיהו לג טז). וְאָמַר כֵּן לְהוֹדִיעַ שֶׁמִּגּוּף הַסֶּלַע יֵצְאוּ, לֹא מִן הָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתָּיו כְּמִנְהַג מַעְיָנוֹת רַבִּים, רַק מֵאֶמְצָעוֹ. וְכֵן כָּתוּב: ״הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם״ (תהלים קיד ח). וְחָזַר וְאָמַר וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע - כִּי אַתָּה בְּעוֹדְךָ שָׁם תּוֹצִיא לָהֶם הַמַּיִם מִן הַסֶּלַע, "לָהֶם" שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אוֹתָם נוֹבְעִים. וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה – שֶׁתְּצַוֶּה אוֹתָם לִשְׁתּוֹת לְפָנֶיךָ, וְכָל זֶה לְפַרְסֵם הַנֵּס. וּבַמַּעֲשֶׂה לֹא הִזְכִּיר כֵּן "וַיַּשְׁקְ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם", אֲבָל אָמַר: "וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר כ׳:י״א), כִּי מֵרֹב הַצִּמָּאוֹן וּבִרְאוֹתָם מַיִם רַבִּים נוֹזְלִים, מִיָּד נָפְלוּ עַל הַנַּחַל וְשָׁתוּ. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ בִּבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם, אָמְרוּ כִּי הַסֶּלַע הַזֶּה הוּא הַצּוּר אֲשֶׁר הָיָה בְחוֹרֵב, וּלְפִיכָךְ יְפָרְשׁוּ "מֵימָיו" אֲשֶׁר הָיָה דַּרְכּוֹ לָתֵת, כִּי עַתָּה נִסְתַּם מַעְיָנוֹ בְּמוֹת מִרְיָם. כִּי הַכַּוָּנָה לְרַבּוֹתֵינוּ בִּבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם, שֶׁהָיָה מֵעוֹלָם בְּאֵר נִסִּי, מְקוֹר מַיִם חַיִּים נוֹבֵעַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הָרָצוֹן עָלָיו. הֶעֱלָה אוֹתוֹ לְיִשְׁמָעֵאל בְּמִדְבַּר בְּאֵר שֶׁבַע, וְנִבְקַע בְּחוֹרֵב מִן הַצּוּר הַהוּא שֶׁהָיָה שָׁם, וּבִשְׁאָר הַמַּסָּעוֹת נוֹבֵעַ מִן הַצּוּר בַּמָּקוֹם שֶׁיַּחֲנוּ שָׁם. וְכַאֲשֶׁר מֵתָה הַצַּדֶּקֶת פָּסַק הַמַּעְיָן, וְעַתָּה חָזַר עַל יְדֵי מֹשֶׁה לִהְיוֹת לוֹ מָקוֹר נִפְתָּח מִן הַסֶּלַע הַזֶּה בְּעַצְמוֹ, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר "אֶל הַסֶּלַע" הַנּוֹדָע. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט הָיָה שָׁם סֶלַע סָמוּךְ לַמַּחֲנֶה, וְצִוָּה וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע הַזֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. גַּם אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ ״וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע״ אֲשֶׁר לְעֵינֵיהֶם, כְּלוֹמַר הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּרְאוּ:

קח את המטה. יש בכאן פירושים רבים יש בדברי יחיד בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים והם בני אברהם יצחק ויעקב ואילו היה כן למה אמר להם עוד ממרים הייתם ואחרים אמרו כי מלת ודברתם כמו והכיתם וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה ואין זה נכון כי המלה מגזרת דבר או מן ידבר עמים תחתנו והנה פי' ותדבר כמו ותאבד וכן בספר השני והנה פירוש ודברתם אל הסלע ואבדתם ועוד אם כן הפירוש למה נענש משה גם הם השיבו בעבור שהכה פעמים אם כן למה נענש אהרן ויאמר רבי משה הדרשן ז"ל הספרדי יש אותות נעשות בדבור ויש בפועל ודבור כמו מלת אלישע והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור ובעבור שהכעיסו ישראל אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיתה דעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע כי אם בכח השם והנה לא פירש דבורו היטב וחשבו אנשים בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם אשר לא קדשתם אותי והביא ראיה מדברי המשורר שאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו והנה החטא היה בבטואו לא במכה גם זה איננו נכון כי משה אמר זה ולמה נענש אהרן ועוד כי אין במעשה זכר דבור והראיה שהביא איננה ראי' כי אין פי' כי המרו את רוחו כי אם אל השם וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה והטעם שהקציפו השם וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל על ה' וירע למשה בעבורם כי המרו את רוח השם ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו כי הדבור אל הסלע שאיננו שומע איננה כי אם במכה ואם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם אשר לא קדשתם והאחרים אמרו כי השם צוה שידברו והם לא דברו רק הכה משה על כן נענשו שניהם ונאמר להם מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם. ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם ואם הוא המיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אילו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה בזדון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו ישראל וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם ואחרים אמרו כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה ומשה פחד להחליף דבור השם ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי גם זה הפירוש איננו נכון כי הכתוב אמר מריתם את פי והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות דע כי כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה והנה החלק חלק והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית והנה לא קדשו השם ומרו ומעלו בשגגה גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה כי על כן נענש כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים ורמזו זה הסוד:

אל הסלע. שהודעתיך או הנמצא סמוך למחנה:

ונתן מימיו. בעבור מימיו טעו רבים ואמרו כי זה הסלע הוא הצור ואלה עורי לב כי הצור הוא בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה גם יתכן לפרש מימיו המים שאתן בו:

קח את המטה - מלפני העדות.

ודברתם אל הסלע - לא צוה הקדוש ברוך הוא לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים, שכתוב שם: והכית בצור ויצאו ממנו מים - אלא המטה צוה לקחת להראות בו קושי מרי שלהם, כדכתיב: למשמרת לאות לבני מרי - אפס בדבור ידבר עם הסלע לתת מימיו.

והוצאת להם מים - על ידי דבורך עם הסלע.

קח את המטה. ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם (דברים לב, נא) ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן. אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג בשלמות ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים. הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים בתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וכן ויתפלל משה בעד העם והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת מאתו כענין השליכהו ארצה (שמות ד, ה) הרם את מטך והכית בצור ירה ויור (מלכים ב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ כאמרו ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע. והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו ונתן מימיו כלומר שיהיו המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו ושאם הוא כאן הכל כאן כאמרו המדבר הייתי לישראל וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם ולזה המין מן הנסים אמר קח את המטה והוצאת להם מים מן הסלע וכו'. והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים כי לא בטחו שיקים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי (דברים לב, נא) שחיללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי:

קח את המטה והקהל. אמר הרב בכור שור ולהכות בסלע קאמר לו שיקח המטה וזהו המעשה של בשלח דכתיב שם והכית בצור אלא שהיה מסדר שם איך פרנס ישראל במן ובשלו ובמים ואחר מפרש כל אחד במקומו ותרוייהו חד מעשה הוא דהא כתיב התם ויקרא שם המקום מסה ומריבה ובפרשת וזאת הברכה כתיב אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. וגם כאן כתיב המה מי מריבת קדש מדבר סין והתם נמי כתיב ויסעו ממדבר סין והא דכתיב כאן ודברתם אל הסלע לאו לאפוקי שלא להכותו קאמר אלא ה"ק תדברו אל בני ישראל (אל) לפני הסלע כדי שיראו הדבר לעיניהם שאני מוציא להם מים מצור החלמיש והם אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלומר למה תריבון עמי וכי אנו יכולין להוציא לכם מים מן הסלע הזה אם לא ע"י הקב"ה וא"כ דרך תפלה ובקשה היה לכם לבקש ממנו ולא דרך מריבה ותלונה ולפי שהיה להם לפרש דבריהם יותר הקפיד הקב"ה עליהם ואמר יען לא האמנתם בי ולפי הפשט העונש ממה שאמר נוציא והיה להם לו' יוציא דמשמע יוציא הקב"ה וכן ייסד הפייט נוקש בעשר והיינו היו"ד דיוציא עשר:

והקהל את העדה אלו הטהורים הגדולים שבעדה והוא לא עשה כן אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל גדולים וקטנים:

והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל.

ודברתם אל הסלע לעיניהם. הסלע הזה הוא הצור שבחורב, והוא בארה של מרים על דעת רז"ל. ומצינו לו בתורה ארבע שמות, עין משפט וצור וסלע ובאר. עין משפט הוא שכתוב בלך לך (בראשית יד) וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ונקרא כן על שם שבו נדון משה. צור שנאמר (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ונקרא צור על שם השכינה שנגלית שם, וכאן בקדש שלא נגלית נקרא סלע שנאמר ודברתם אל הסלע. באר שנאמר (במדבר כא) היא הבאר אשר אמר ה' למשה. לפי שנסתלק במיתת מרים חזר עתה בזכות משה, ועל כן הזכירו בה"א הידיעה, שנאמר ודברתם אל הסלע.

ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקב"ה שנאמר ודברתם אל הסלע, ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל החטא היה במלת ויך שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו ודברתם אל הסלע, ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקב"ה בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם ק"ו אנו, אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים.

ודעת הרמב"ם ז"ל כי החטא למשה במלת המורים שכעס עליהם באמרו כן ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר מריתם את פי, כי היו ישראל חכמים גדולים אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל.

ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת נוציא, כי כשאמרו נוציא לכם מים בלשון מדברים בעדם ולא אמרו יוציא תלו הגדולה בעצמן וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזה שאמר להקדישני שאתקדש לעיניהם, ויהיה לא האמנתם בי לשון יוצא אל בני ישראל.

והנה הכתובים יסבלו במקצת דעת הרבנים האדירים האלה, אבל אין ענין הפרשה מתישב על הלב בפירוש אחד מהם, כי נכון היה פירוש רש"י ז"ל אלו היה הדבור בלבד נס ולא כן ההכאה, אבל בודאי ההכאה נס גדול כמו הדבור אצל הסלע הכל שוה, וכיון שאמר לו השם יתעלה קח את המטה, לא לחנם רק להכאה. גם דברי הרמב"ם ז"ל שאמר על עצמו שהתיר בזה קשר אחד מספקות התורה היו נכונים אלו מצינו כעס למשה, כי שמעו נא המורים היה תוכחה ולא כעס, ואהרן שנענש גם הוא לא כעס מעולם כי מדתו היתה מדת השלום. גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל, אלו אמר הכתוב מן הסלע הזה נוציא דרך פשיטות היו תולין הגדולה בעצמן והיה פירוש נכון וברור, אבל בדרך התימה אמרו כן המן הסלע הזה יש לנו כח שנוציא לכם מים, אלא שהקב"ה יפליא לעשות עמכם בדרך הנס, ועם כל זה הוא מתישב על הלב יותר מכלן.

וע"ד הקבלה החטא היה במלת פעמים ועם זה נסתלקו כל הקושיות ונתרו כל הקשרים. ובאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות ל״ג:כ״א) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. ובאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמים כנגד הצור והשם, שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש השם לעיני בני ישראל, וזהו (דברים ג׳:כ״ו) ויתעבר ה' בי למענכם, וכתיב (שם א) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא ח"ו תשש כחו, וזהו החטא כי היה מעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום (שמות יז) פי ה'. וכן אמרו במדרש (איכה א׳:י״ח) צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, פיהו ופי סרסורו והוא משל הסרסור והאדריכל שהזכירו רז"ל בבריאת עולם. ובמקום אחר הזכיר (דברים ל״ב:נ״א) מעלתם בי, כלומר כפרתם בי בשמי, והנה החטא מבואר ומפורש בכתובים, כי מתוך מה שהכתוב מאשים אותם בלשונות אלו, לא האמנתם בי, מריתם בי, מעלתם בי, אנו מבינים במה היתה החטא הזה להם שלא חטאו אלא שגרמו. וכן דרשו מעלתם בי גרמתם שלא נתקדש השם. ויורה על זה לשון משה בתחנתו כשהיה מרצהו שאמר לו (שם ג) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך.

ויש לך להתעורר כי כשם שמצינו בתחלת נבואתו של משה בסנה שנעשו שם אותות ראוין למדת הדין כענין המטה שנעשה נחש, וידו מצורעת, והמים דם, כן אמרו חכמי האמת בכאן כי בתחלה הטיף הצור דם, והוא שדרשו (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין זיבה אלא דם שנאמר (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה. ולא מצינו בנבואת משה רמז בזה, אבל בדברי הקבלה שהם נביאים וכתובים. דוד אמר הן הכה צור ויזובו מים, (ישעיה מח) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, וזה נרמז בלשון (תהלים קיד) ההפכי הצור אגם מים, כלומר מדם למים, ולפי שחטאו בצור, היא הארץ שבפסוק בראשית, לפיכך היה עונשן שלא יכנסו לארץ מדה כנגד מדה.

ונתן מימיו. היה ראוי שיאמר ונתן מים, אבל אלו אמר כן היה נראה שהיו המים מתחת הסלע כמקצת סלעים שיש מעינות מתחת שרשיהם, ועל כן הזכיר מימיו להורות כי מגוף הסלע יצאו. או יהיה פירוש ונתן מימיו הנגזרים מששת ימי בראשית, שכבר הזכירו רז"ל בארה של מרים מכלל עשרה דברים שנבראו בין השמשות. ומפני שבלשון מימיו יוכל אדם להסתפק אולי היה הענין טבעי שיהיו מימיו מתחתיו מופקדים שם, לכך הוצרך לומר והוצאת להם מים מן הסלע, כלומר מגוף הסלע. והזכיר ג"כ לשון הוצאה שהוא לשון נאמר על דבר נס וחוץ מן הטבע, כלשון (בראשית ט״ו:ז׳) אשר הוצאתיך מאור כשדים, (שמות כ׳:ב׳) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכענין זה הזכיר ישעיה ע"ה (ישעיהו מ״ח:כ״א) מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים, אחר שהזכיר מים מצור כדי שלא תבין שהיו מופקדים שם מתחת הצור, לכך הוסיף לומר ויבקע צור. או יאמר ונתן מימיו בו בעצמו, כלומר שיזלו המים ממנו בתוכו ומסביבותיו, והוצאת להם מים שיצאו ממנו נהרות מושכין שהרי אי אפשר לכל ישראל האנשים והנשים והטף לשתות על גוף הסלע גם להשקות בעירם שם אלא אם כן ימשכו משם נהרים ויאורים רחבי ידים, והוא לשון הכתוב (תהילים ע״ח:ט״ז) ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ויוציא נוזלים מסלע באור ונתן מימיו, ויורד כנהרות מים באור והוצאת להם מים.

קח את המטה זה המטה של אהרן דהא כתיב כאן ויקח משה את המטה מלפני ה׳ וזהו מקלו של אהרן כדכתיב בפרשת קרח השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי, ועוד דמקלו של אהרן היה אות לבני מרי והיינו דאמר משה שמעו נא המורים וכבר טעה משה שאמר לו הקב״ה קח את המטה סבר משה להכות בסלע והקב״ה לא אמר קח את המטה אלא לפי שלא היה לאות לבני מרי.

ודברתם אל הסלע הוא שנקרא בארה של מרים וזבין הימנו מים והיה מתגלגל אחר ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיב מימיו בשבילו בשביל שמתה מרים וחזר בזכות משה ואהרן כמו שפירשו רבותינו בתענית שנא׳ ודברתם אל הסלע . י״מ ענין זה הוא הענין שנאמר בפרשת בשלח ולאו מילתא הוא שהרי מעשה הצור היה בחורב ומעשה הסלע הזה היה בקדש בקצה ארץ אדום.

ונתן מימיו י״מ יתן טיפין על ידי דבור.

והוצאת להם מים רבים ע״י הכאה במטה ולכך צוה לו הקב״ה לקחת את המטה ומתוך בהלותו לא נזכר לדבר תחלה הואיל ובכל ענין היה לו להכותו ועוד כי הסלע הלך בין הסלעים.

וקח את המטה. להכות בסלע, לפי הנראה לי זהו מעשה שבויהי בשלח דכתיב ביה "והכית בצור ויצאו" אלא שלשם מספר איך פירנס הק' את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואחר כך כתב כל אחד במקומו ותדע שאחד הוא זה המעשה ואותו, דהתם כתיב "ויקרא שם המקום הזה מסה ומריבה", ובזאת הברכה הוא אומר על זה המעשה שהקפיד הק' על משה ואהרן "אשר נסיתו במשא תריבהו על מי מריבה" אלמא דמעשה אחד הוא, ואף בכאן כתב "המה מי מריבת מדבר צין" והתם נמי כתב "ויסעו…ממדבר סין" [ומה שלא פי' כאן פי' שם] שאמר לו הק' להכות בצור וכן דרך פרשיות הרבה שסותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר כגון פרש' מרגלים דכתיב במשנה תורה שאמרו ישראל "נשלחה אנשים" ובשלח לך לא פי' וכן הרבה:

ודברתם אל הסלע. [אל פני הסלע תדברו אל בני ישראל לעיניהם דבר שיהא נגלה ונראה לעיניהם שתאמרו שאני נותן להם מים] כמו שאמר במן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" וכמו שאמור בשליו "התקדשו למחר ואכלת בשר" כמו כן תאמרו שאני נותן להם מים שבזאת יתקדש שמי וידעו כי מאתי יבאו להם מים:

קח את המטה וגו׳ ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים. וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סבה לגזרתו, וראיתי שנאמרו עשרה דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:

א׳) רש״י ז״ל פרש ששגגת משה היתה כי ה׳ אמר אליהם דברו והוא הכה. ב׳) רבי אברהם אבן עזרא פרש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה שניה, במה שאבד הכונה בפעם ראשונה לצד מריבת העדה. ג׳) הביאו הנזכר, כי הקפדת ה׳ היתה על שהכה שתי פעמים, שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה כי הדבור לסלע היא ההכאה. ד׳) הביאו הנזכר, שהקפדת ה׳ היתה על שלא אמרו שירה על המים כמו ״עלי באר״. ה׳) הביאו הנזכר, שהקפדת ה׳ היתה על שאמר לבני אל חי ״המורים״, ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו׳. ו׳) הרמב״ם (בשמונה פרקים) פרש כי הקפיד ה׳ עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסבה זו חשבו כי גם ה׳ בכעס עמהם, אשר לא כן היה. ז׳) רבינו חננאל, והסכים אליו רמב״ן, שהקפדת ה׳ היתה על אשר אמר ״נוציא לכם מים״ ולא אמר ״יוציא לכם״, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא היה להם רמז כי ה׳ הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה׳ ואמר ״לא האמנתם בי להקדישני״ וגו׳. ח׳) רבי משה הכהן פרש שהקפדת ה׳ היתה על מאמר משה ״המן הסלע הזה״ וגו׳, וכונת משה היתה לצד יכלתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים שלא יוכל ה׳ להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה. והביא ראיה לפרושו ממה שאמר הכתוב (תהילים קו:לג) ״כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו״ וגו׳. ט׳) הרב יוסף אלבו בספר העקרים ישב שהקפדת ה׳ היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים והיו מרעידים, שזה יורה מעוט הבטחון וגו׳. י׳) בעל מעשה ה׳ שפרש כי היה וכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם, ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס, ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו׳, עין שם דבריו.

הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת, וצא ולמד מה שטען רמב״ן על שלשה מהם ודחאם, ומה שטען רבי אברהם אבן עזרא על שלשה אחרים ודחאם. ואני טוען על השאר והם, דרך אחד של רבינו חננאל שבחר לו רמב״ן שההקפדה היתה על שכנה לעצמו המעשה ואמר ״נוציא״ וגו׳, הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהי כי כחו של משה הוא, הלא מגדלת העבד גדלת האדון נודעת בפרק מרבה. ועוד, הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות י״ב:כ״א): ״ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו״ וגו׳ ולא אמר בשם ה׳, כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום. ועוד, במה שלפנינו מכרח היה לומר ״נוציא לכם״ להיות כי הם המוציאים בדבורם או בהכאתם שה׳ נתן ההוצאה בידם. ודרכו של הר״י אלבו אין דעתי הולמו, כי אחר שראה משה שה׳ מנע מהם מים ונסתלק הבאר, איך יגש להוציא מים עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא, ומי יאמר כי ה׳ חפץ ליסרם? לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה׳ וה׳ יעשה הטוב בעיניו. ודרכו של בעל מעשה ה׳ עלה כלו קמשונים ואין בו לא מלח ולא תבלין, וקלני מזרועי לטרח לדחות הדברים הדחויים במחילה מכבודו.

ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים זכרונם לברכה, ואמצא במדרש (ילקוט שמעוני תשס״ד) וזה לשונם: ״יען לא האמנתם״ וגו׳ – ארבע חטאות כתובים כאן: לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. ״לא האמנתם״ – שלא אמרתי לכם להכות והכיתם, ״לא קדשתם״ – להביא מים מכל סלע שרוצים, ״מעלתם״ – שאמרתם ״המן הסלע הזה״, ״מריתם״ – שאמרתי לכם ״ודברתם אל הסלע״ שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי, עד כאן לשונם.

ועל פי מדרש זה נעמד על פרוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו׳, והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר: א׳ למה יצו ה׳ לקחת המטה כיון שהוצאת מים הוא בדבור לבד, ב׳ למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ״ונתן מימיו״, ג׳ הצרך לומר פעם שניה מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך.

הנה לפי המדרש נתגלה לנו כונת הכתוב למפרע על נכון, כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון ולא להכאה, ולא חש לטעות שהוא להכאה ממה שאמר בפרוש ״ודברתם״, ומשה לא עשה כן והכה, והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש. ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד, והוא לא עשה כן והוא חטא השני, ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכון במאמר זה לומר אפלו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה הוציא להם מאיזו סלע שירצו, ולזה גם כן הזכיר פעם שניה הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן, והראיה ממה שאמר להם ״שמעו נא המורים״, זה יגיד שהיו מורים איזה דבר, וממה שגמר אומר המן הסלע וגו׳ יגיד כי היו מורים בסלע לומר מסלע זו והוא אומר ״המן הסלע הזה״ וגו׳, פרוש, שסלע זה אינו ראוי להוציא מים. נמצאו ביד משה שתי שגגות אחרים: א׳ שה׳ אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן, ב׳ שעשה להם החלט האפשריות כאמרו ״המן הסלע״ וגו׳, והם השתי חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי.

וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה.

ונראה כי משה עמד על מאמר ה׳ בחכמה, ולצד עצם יראתו בה׳ שגג, וזה יצא ראשונה: מה שאמר לו ה׳ ״קח את המטה״ הבין בו שני דרכים – א׳ להכאה וא׳ להורמנא ולכח עליון בידו, שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפרש יעשה פלא. והאמת שיותר צודק פשטן של דברים על להכות בו, כי לטעם השני הוא צד רחוק קצת. והגם שמצינו שאמר לו ה׳ (שמות ד:יז) ״ואת המטה הזה תקח בידך אשר״ וגו׳, שם היה עושה פעלות במטה. וזכרון ההכאה בא במאמר ה׳ בסמוך ״והוצאת להם מים מן הסלע״, שלא היה צריך לומר אחר שאמר ״ודברתם וגו׳ ונתן מימיו״, וכמו שדיקנו למעלה. והבין משה כי כונת ה׳ היא לומר לו שלא דבור לבד יספיק, אלא כח המעשה שיעשה שבו יוציא מים. ובזה גלה סופו על תחלתו כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה להוציא המים מן הסלע. והגם שעלה על דעת משה פרוש שנתכון לו ה׳ כמו שאמרנו, שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פרוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה, לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר. והגם שאין הכרח זה הכרח, בסמוך אבאר על נכון טעם הטיתו למה שעשה. ומאמר ״ודברתם״ וגו׳ פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה, עוד כי צריך שידברו לה בפרוש ״הוצא מימיך״, והוא מה שהבין משה, ולא עלה על דעתו כי מאמר ״ודברתם״ הוא שישנו עליו פרק אחד.

והמשכיל בעין השכל יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם ישתנה כפי כונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה, אלא באחד משני דרכים: או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפרש חקוק, יעורר כח המחיה שבה, כמו שפרשתי במקום אחר שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון כמו שכן הבין משה; או על ידי שישנו עליו פרק אחד של תורה, שהוא חיי עולם מפה קדוש, יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים. לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה אין צרך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה להכות נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד. ולזה דעת עליון כשאמר ״קח את המטה״ שהיתה כונתו קיחה לבד, היתה כונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד, מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות פרש ודברתם כפשוטו.

ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה שתי הדרכים במאמר ה׳ ״קח את המטה״, אבל פרוש ״ודברתם״ שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים שלא עלה על דעת משה פרוש זה, ודן בדעתו נביא ה׳ ואמר: הנה לפני שתי דרכים, ואם אני עושה דבור לבד ולא הכאה אני חושש שמא הפרוש האמתי הוא להכות, ומה גם שהוא יותר פשטי, ועוד שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדבור בן אדם כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה שלא כדרך שאמר ה׳ אין הסלע נותן מימיו ויתחלל שם שמים חלול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם ואתחיב ראשי למלך, לזה יותר אבחר להכות ואטה לפרוש היותר צודק במשמעות מאמר ״קח את המטה״, ויקים גם כן מאמר ״והוצאת להם מים״ וגו׳ כמו שפרשתי, ולא הכאה בלבד עשה אלא בשתוף הדבור הכה ואמר לסלע: ״תן מימיך״, ובזה אין מחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים.

גם הטה לפרש כונת המאמר והוצאת להם מים שהוא על ההכאה, הגם שנכנס אצלו בגדר ספק שהכונה הוא מסלע שיהיו חפצים, מהטעם עצמו כי חש לפרוש שהבין שהוא להכאה, ומה גם שהוא יותר מטה כנזכר. ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר אפלו על ידי הכאה לא יתן מימיו, לכשנאמר שאין כונת ה׳ אלא על סלע הידוע, ובזה יתחלל שם שמים חס ושלום. לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע, וכמו שדיק אל עליון במאמר ונתן מימיו, שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר, והוא בארה של מרים שמנע מימיו. והגם שאמר אחר כך ״והוצאת להם מים מן הסלע״, פרוש מן הסלע הידוע האמור בסמוך, ונמצא שכל כונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך, ויצתה השגגה באונס.

ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה: טעם שהכה – חש למה שנשמע מדברי ה׳ שצריך הכאה, ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו ונמצא מתחלל שם שמים. ומה שלא שנה פרק אחד – אין זה פשט ״ודברתם״, ומשה לא הבין כן, כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה. וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר – כיון שאינו מכרח במשמעות מאמר ״והוצאת להם מים״ שעל סלע אחר הוא אומר, יש מחוש שלא יתן ויש חלול השם גדול. גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צרך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול. ומעתה אין להאשימו על מאמר ״המן הסלע״ וגו׳ כיון שאין החלט במאמר ה׳ שאמר לו כן, לזה כשבאו ואמרו הוצא לנו מסלע זה, אמר להם שמעו נא המורים – לשון המראה ולשון הוראה, כי היו מתכונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד, והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו׳.

ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמתות כונת ה׳, כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון, ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא יב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכון אליו ה׳, אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר, ומשום מחוש כבודו יתברך הטה למה שעשה כנזכר.

ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא, אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, פרוש, אתם עשיתם ההכרעה לצד חששא שהסלע לא תתן מים אלא אם תהיה הסלע הידוע ודוקא על ידי הכאה, ולא הכרעתם לצד קדשת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירצו הם ובלא הכאה, שבזה היה ה׳ מתקדש לעיניהם כשיראו שאפלו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדבור לבד ובהערה בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המחוש בעצם האמונה שהייתם צריכין לעשות.

ועמק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קדוש השם הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כלה שלמה וצדיקים, היו מחליטים אמונת ה׳ בלבם שלמה והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות. ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים, כאמור בדבריהם (מדרש תהלים עט) בפסוק ״מזמור לאסף״ וגו׳, וכתבנוהו במקומות אחרים. וכיון שבא תקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו, נחלט הדבר.

ואמר ה׳ לכן – פרוש, בשביל זה, גם לשון שבועה שלא יביאו וגו׳, כי ראה ה׳ מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים לא:כט) ״ידעתי כי השחת תשחיתון״, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש יצטרך ה׳ להשליך עליהם חמתו כשירשיעו ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל חס ושלום, לזה אמר לכן לא תביאו וגו׳.

ודקדק לומר את הקהל הזה, אמרו במדרש (ילקוט שמעוני תשס״ד) הזה אינכם מביאים, אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא, דכתיב ״וענתה שמה כימי נעוריה״ (הושע ב:יז) – זה משה ואהרן, עד כאן. ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם, היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא, שיעביר ה׳ את רוח הטמאה ומלאה הארץ דעה את ה׳.

והשקית את העדה. דקדק לומר והשקית בכנוי, אולי שנתכון לאחד משני דרכים: או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה׳ להשקותם כשעור שלא יהיו נזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו. או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזקם, כי המים ההם נסיים הם בכל פרטיהם בין בהויתן בין בפעלתם, והוא אמרו והשקית שהגם שירצו לשתות בהסתפקות אתה השקה אותם ככל הצורך.

והצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת״ וגו׳ ואמרו זכרונם לברכה (ברכות מ.) שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר, אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין. ועין מה שפרשתי בפרשת רבקה (בראשית כד,יט) בהשקאת אליעזר וגמליו:

קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע א"כ מטה זה למה לו מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה ש"מ במטה ידוע הוא מדבר, ומ"ש מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה', ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו והנה במהות חטא זה באו י"א דעות זכרם מהרי"א בספרו ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי.

ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה' ודבריו בלתי מתובלים כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן, ואני אומר שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ"מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל ית', ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש ומ"ש ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו אז יעשה גם הוא כמותו, ועי"ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב במטהו משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה מדקאמר המטה הידוע ולא אמר מטך והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה' אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'.

וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל (שמו"ר כא ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ"א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ר"ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה.

והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה כך קי"ס, וע"י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי"ז ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי"ס, לכך נאמר יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל ק"ו מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה וז"ש יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי.

וא"ת הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא כב) קשה מזה, ע"ז אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם שכל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד ה) פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואח"כ אמר לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל בני אברהם שנאמר בו (בראשית טו ו) והאמין בה', החרשתי כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה מ"מ יהיו חזקים באמונה לא יסורו ממנו, אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם כי המה בנים לא אמון בם, ע"כ אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה ואתם אין מדרככם להקפיד ע"ז לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ.

ולכך נאמר אצל יהושע (דברים לא ז) לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה' שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, וא"ת שישראל אינן חשודין אצלך ע"ז אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר ויתבאר דבר זה עוד לקמן פר' וילך בע"ה ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהרי"א.

ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כ"א אחרי הכאות רבות כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז י) כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וז"ל ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע. וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא ואיך דימה אותו לנער, ודאי אין הכונה כ"א אל הנמשל שישראל ילמדו מזה כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה ובין המוסר שבשבט הנוגש כי בסור המכריח ישוב לסורו כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. והראה לנו הקב"ה אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו לומר שאין נכון להכות בשבט כ"א לנער ובער אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כ"א לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר כ"א אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה.

קח את המטה. המטה הידוע של משה ומזה שאמר ליקח מבואר שלא היה עוד ביד משה בתמידות. [והא דכתיב גם בספר שמות י״ז במעשה דבאר הראשון ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך. שוברו בצדו אשר הכית בו וגו׳ ודרשו חז״ל בסנהדרין דף צ״ט שאהרן הכה. וביארנו שם שהיה מטה אהרן יע״ש] והכי מבואר בסמוך ויקח משה את המטה מלפני ה׳. והטעם הוא משום שטבע המטה היה מסוגל לעשות בו נסים נגלים ומש״ה היה מכונה האותות זה המטה ע״ש פעולתו התמידית. וכבר ביארנו שבשנת הארבעים נפסק כמעט חיי הנסיי. ע״כ כאשר צוה ה׳ לעשות נס אם יוצרך כאשר יבואר לפנינו צוהו ליקח את המטה:

והקהל את העדה. שלא בחצוצרות. שהרי חצוצרות היו לאות שיהיו נקהלים לא״מ ולא אל הסלע. וגם לא כתיב כאן כל העדה כמו דכתיב שם ונועדו אליך כל העדה. אבל כאן לא היה צורך אלא לעדה שהוא עשרה או יותר כאשר יבואר:

ודברתם אל הסלע. אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים שהרי אין הסלע בר שמיעה. וכבר פי׳ בת״י ותומין תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא. היינו בשם המפורש. אבל בילמדנו והובא בי״ש פירוש ודברתם דבר הלכה א׳ או פרק א׳ יע״ש. ואנחנו נוסיף לבאר שבאמת מי הבאר שהיה עד כה נהיו לטבע כדאיתא במסכת פסחים שהבאר הוא מעשרה דברים שנבראו בע״ש. ומי שאמר והיה העולם גזר על העבים ליתן מים ועל הנילוס שישתפך בשעתו הוא ית׳ גזר על אותו סלע שיהיה באר מהלכת. והרי גם היום בארה ש״מ נראה כעדות הגמ׳ פ׳ ב״מ (דף ל״ה). וחכמים התרים את התבל מעידים שיש עוד היום במדבר סלע מוציא מים אלא שלא בשפע כ״כ. ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים לא היה משום שכלה הליכות הנס. אלא הוא כמו שעוצר הקב״ה מי מטר בשביל עון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום א׳ אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה וראש העם אומר דברים כבושים ואח״כ מתפללים בצבור כמבואר במס׳ תענית. ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בא״י ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע״כ צוה ה׳ להקהל עדה אל הסלע ושם היה השכינה באותה שעה ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר. וגם דבר הלכה מועיל לתפלה כדאי׳ בתענית פ״ב והיחידים חוזרים ומתענין מאן נינהו יחידים צורבא מרבנן. ובמסכת ע״ז דף ג׳ אי׳ הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום. שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי ומפרש המקרא תועלת אותו חסד תפלה לאל חיי. שהתפלה מקובלת. והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואח״כ יתפללו בצבור לצד הסלע. ובזה ונתן מימיו. לא יהיה בזה חדשות אלא מימיו הרגילים ונעשה לטבע יתן. וצוה עוד. והוצאת להם מים מן הסלע. ולכאורה הוא אך כפל לשון ח״ו. וגם השנוי מלשון מימיו למים לאו דבר ריק הוא. וגם השנוי ודברתם היינו משה ואהרן והוצאת הוא משה לבדו. אלא הוא אופן אחר. שאמר הקב״ה אולי לא יעלה השעה לתורה ותפלה כראוי. וא״כ לא יגיע הטבע ליתן מימיו. מכ״מ לא יעזוב את ישראל בלי מים כלל אלא יעשה נס כדרכו. וע״ז צוהו ליקח את המטה. אבל הודיעו שבזה האופן לא יהיה עוד מימיו שהיו צלולים ורבים אלא יהיה מים וכן היה באמת שלא היו מים טובים כשהיה. תדע שהרי גם אחר כן צעקו כי אין לחם ואין מים כמבואר להלן כ״א ה׳. אלא ע״כ אותם המים לא היו ראוים כ״כ לשתות אנשים וגם לא היו מרובים כאשר יבואר. ולא היה רק לרוות צמאון אותה שעה ולבהמה. ובאשר ידע הקב״ה מראש שיתקלקל הדבר ולא יצליח משה בזה הדרך של תפלת רבים. ע״כ הגיד מראש אחרית הדבר שיקח את המטה:

קח את המטה להבין ענין חטא מי מריבה צריך להקדים איזה הקדמות: [א] יש הבדל בין צור ובין סלע, שהצור הוא החלמיש הקשה, והסלע הוא אבן רך סידיי עפרורי, וגם הר גדול העשוי מאבנים רכים נקרא סלע, כמו ותפש את הסלע במלחמה (מלכים ב י״ד:ז׳):

וידוע שבהר הנעשה מאבנים רכים ספוגיים וחלולים נמצא בתוכו מעינות נכבדי מים כי מי הגשמים נקוים בחללו ונובעים מתוכו לחוץ גלות עילית וגלות תחתית, ולפעמים פי המעין עומד קרוב אל החוץ רק שמכוסה באבן הסותם אותו וכשמסירים את האבן המכסה על המעין חתום, המים נובעים לחוץ, ויפוצו מעינותיו חוצה פלגי מים, משא"כ הצור שהוא ההר הנעשה מאבני החלמיש לא נמצא בתוכו מעיני מים, ולפ"ז היה הבדל בין המים שהוציא בחורב ששם הוציא מן הצור, שבו לא נמצא מקור מים בפנימותו, ולא היה אפשר להוציא ממנו מים רק ע"י נס גדול שיסוד העפר שהוא חומר הצור יתהפך למים, היינו שיפשוט צורת העפר וילבש צורת המים ויסוד העפר הקודם יתבטל לגמרי, משא"כ במים שהוציא עתה שהיה מן הסלע שהוא הר שנתהוה מאבנים רכים שהסלע הזה נמצאו בחללו מקורות ומעינות מים הנקוים בתוכו ממי גשמים, הנה להוציא מים מן הסלע היה אפשר בשני אופנים, אופן אחד שיצוה על הסלע שיוציא לחוץ את המים הנקוים בתוכו, וזה נס קטן שהוא רק שיפתח פי המעין החתום וממילא יצאו המים שבחלל הסלע לחוץ. אופן השני שגוף יסוד העפר של הסלע יתבטל מציאותו שהוא חומר העפר ויקבל צורה אחרת שהוא צורת המים, וזה נס גדול שהוא הפיכת יסוד העפר ליסוד המים. והנה להוציא המים מן הסלע באופן הראשון דהיינו שיוציא המים הנקוים בפנימותו מכבר זה היה צריך שיעשה ע"י דבור אל הסלע לא ע"י הכאה, שאם יעשה זה ע"י הכאה במטה אז יאמרו הרואים שלא נעשה זה ע"י ה' וצוויו רק שמשה ידע מקום פי המעין שפי המעין היה סתום שם באבן והכה בהמטה והסיר את האבן הסותם את המעין ועל כן בפתח מקורו ויזלו מים מדליו, וע"כ היה צריך דוקא שידבר אל הסלע ולא יגע בו, למען יראו כלם שהסלע שמע לדברי ה' והוא עצמו שלא ע"י כח אדם והכאתו הסיר את המכסה המכסה את פי המעין שלו ויגר מימיו לחוץ, אולם שיוציא מים מן הסלע באופן השני דהיינו שגוף יסוד העפר של הסלע יתהפך להיות מים וזה לא היה אפשר לעשות ע"י דבור רק ע"י הכאה, כי כל דבר שברא ה' נתן לו טבע קיים שישמור מציאותו כל משך ימי עמידתו וקיומו, וא"א שהוא עצמו יבטל א"ע, ואיך יצוה ליסוד העפר של האבן בשם ה' שהוא עצמו ברצונו יבטל מציאותו שהוא יסוד עפר ויהפך את עצמו להיות יסוד המים, שא"א שהדבר הנמצא יבטל א"ע בעצמו מבלי כח מכריח מבחוץ המבטלו, וגם אם יצויר זה איך יצוה עליו שיעשה א"ע יסוד אחר, מי יעשה זה? הלא צריך תחלה שיתבטל מציאותו הקודם ויעשה אפס והאפס לא יעשה דבר וע"כ לא היה אפשר לעשות נס זה רק ע"י הכאה, שזה כח מכריח הבא מחוץ, שע"י הכאת המטה בפקודת ה' יבטל את יסוד העפר של האבן ויהפך אותו ליסוד המים, וע"כ במים שהוציא בחורב שהוציא מן הצור שלא נמצא בתוכו מקוה מים ומעינות והיה צריך שיסוד העפר של הצור יתהפך למים צוה להכות את הצור ולבטל מציאותו ע"י כח ההכאה שהוא מכריח מבחוץ, אולם בהוצאת מים מן הסלע שהסלע היו בו מעינות מים בפנימותו אם היה רוצה היה די שיוציא מים הנמצא בהסלע וזה נס קטן ובזה היה צריך שידבר אל הסלע כי אחר שבזה אינו מבטל מציאות יסודו ישמע האבן פקודת ה' וע"י הדבור יסיר האבן המכסה על פי המעין ייצאו מימיו לחוץ, והנס יהיה מה שיפעל זה בדבור לבד שאם יכה על פי המעין וע"י ההכאה יסיר האבן המכסה על פיו אינו נס רק כדרך הרגיל, אולם באשר ישראל היו אז קטני אמנה ושכחו אל מושיעם ההופכי הצור אגם מים בחורב ורבו עם משה, רצה ה' להפליא לעיניהם נפלאותיו ולעשות לעיניהם נסים גדולים עד שיכירו כלם כח ה' ועזוזו וישובו אל האמונה, לכן לא רצה לתת להם מים בדרך קרוב אל הטבע שיפתח את פי המעין ויוציא את המים הנקוים בסלע לבד הגם שזה יספיק לתת את שאלתם בל ימותו בצמא כי היו בסלע מים רבים שהיה די להשקותם ככל הצורך, אבל בזה לא ישיג את התכלית שרצה להתקדש במים לעיניהם שיכירו כלם נסי ה' ונפלאותיו ויאמינו בה' ובמשה עבדו כי דבר זה קרוב אל הטבע, לכן רצה להשקותם מים נסיים והוא שיסוד העפר של הסלע יתהפך למים, ומים האלה הנסיים ממנו ישתו לרויה בדרך פלא ויכירו כלם יד ה' עושה פלא, ולזה היה צריך שתחלה ידברו משה ואהרן אל הסלע ויצוו עליו שיפתח את פי המעין כדי שיצאו מתוכו כל המים הנקוים בפנימותו, והעדה לא ישתו מים האלה שהם מים שלא נעשה בהם נס, ואחר שיצאו המים האלה והסלע יהיה ריק מכל מים, אז יכה אותו במטה שהוא כח מכריח מבחוץ ויהפך את יסוד העפר שבו למים שהם מים נסיים ומים האלה שנעשה בם הנס הגדול הזה ישתו העדה ובעירם ובאו המים האלה בקרבם להקדיש שם ה' הגדול ולנטוע בלבם אמונה אומן בה' ובכחו הגדול, וז"ש קח את המטה וזה היה כדי שיכה בו את הסלע כי המטה היה להכאה כמ"ש הרמב"ן, ובאר לו שתחלה קודם שתכו במטה להפך את יסוד העפר של הסלע למים, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, תצוו את הסלע ע"י דבור שיתן לחוץ את המים הנקוים בתוכו מכבר, ומים האלה לא ישתו העדה רק יעלו בתהו ויאבדו, ואחר שיתרוקן הסלע מכל מימיו, אז והוצאת להם מים מן הסלע, אז תכה את הסלע במטה שבזה תהפך את הסלע עצמו ר"ל יסוד העפר שבו למים, וזה מיחס למשה כמ"ש והוצאת כי זה לא יתן הסלע מעצמו כי צריך כח מכריח מבחוץ שזה מיוחס למשה שהוא המוציא מים מצור החלמיש שעז"א מים מן הסלע היינו מיסוד העפר שבו, ומים האלה השניים הנסיים והשקית את העדה ואת בעירם לא המים שיתן הסלע מעצמו, ע"כ יחס ההוצאה וההשקאה הזאת למשה שהוא יעשה זה בכחו ע"י הכאת המטה:

ר ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקדוש ברוך הוא השיב להם על מה שבקשו הם ואמרו למה נמות שם אנחנו ובעירנו והשיב להם הקדוש ברוך הוא והשקית את העדה ואת בעירם. ויש לומר דלשון והשקית נופל על בהמה כדכתיב בפרשת חיי שרה וגם גמליך אשקה והל"ל וישתו העדה כדכתיב בסמוך ותשת העדה דלשון שתייה נופל על אדם כדכתיב נמי שם שתה אדוני ומדמשני וכתב והשקית ודאי הקפיד על בעירם (מהרא"י) ועוד יש לומר דק"ל ואת בעירם למה לי דהא בפרשת בשלח בתשובת הקדוש ברוך הוא למשה על דבר המים לא השיב לו אלא ושתה העם אף על פי שישראל אמרו להמית אותי ואת בני ואת מקני ואם כן ואת בעירם למה לי אלא שחס וכו':