אור החיים על במדבר פרק יט

זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כנה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר ״זאת חקה״ וגו׳, או ״זאת חקת הטמאה״ או ״חקת הטהרה״, כדרך אמרו (שמות יב:מג) ״זאת חקת הפסח״. ואין לומר שנתכון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז״ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טמאה, ולכל סברות רז״ל (שם) אפלו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו׳ מודים בטמאי מת שמתרים בעסק התורה.

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (נזיר סא:), ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות טמאת מת, שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו: ״שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע, הא למה זה דומה לבהמה שנגעה״ וכו׳ עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל. ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה, פרוש, חקה זו של הטמאה ותנאי טהרתה תסבב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדשה עליונה בחייהם גם במותם. בחייהם – שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטמאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה׳ במצוה האמורה בענין של פרה אדמה, ובמותם גם כן תתרבה הטמאה כאמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד:) בפסוק ״אדם כי ימות״ וגו׳ – ישראל מטמאים באהל ואין אמות מטמאין באהל.

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופנה אותם והוציאם לחוץ מהחדר. אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל, הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדשה המתוקה והערבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקלפות לאין קץ שהם כחות הטמאה התאבים תמיד להדבק בקדשה להנות מהערב. ולזה יטמא באהל, ואפלו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטמאה תמלא כל החלל המקורה. מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל, להיותו משלל מהקדשה אין כל כך התקבצות הטמאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף. ואשר יסובב הכל היא התורה.

ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה׳ פסח במצרים, הקפיד ה׳ על שני דברים: האחד, דין ערל וצוה למול, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה יז,ג) בפסוק ״ואעבר עליך״ וגו׳ – דם פסח ודם מילה, והשני על דין בן נכר, שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פט״ז) בפסוק ״משכו וקחו לכם״ וגו׳ – משכו ידיכם מעבודה זרה, שבזה יצאו מכלל בן נכר. ועל דין שלישי שהוא הטמאה לא מצינו שהקפיד ה׳. והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטמאה בנטמא צבור, עם כל זה היה ה׳ יכול לצוות קדם שיזהרו מטמאת מת ולעשות משה אפר פרה, ואין מעצור לה׳ לעשות רצונו יתברך. והגם שיש לומר בזה דחיות, אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדין לא קבלו התורה, ודנו בהם אז דין גר שנתגיר ביום ארבעה עשר ששוחטין עליו ואין חוששין לטמאה שנטמא קדם שנתגיר. ותמצא שאמרו בפסחים (פסחים צב.) וכתבו הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות פסח וזה לשונו: גר שנתגיר ביום ארבעה עשר ומל וטבל, אין שוחטין עליו את הפסח, גזרה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי״ וכו׳, עד כאן לשונו. ממה שנתן הטעם משום גזרה דלשנה הבאה, מזה אתה למד כי זולת גזרה זו אין חוששין לטמאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טמאת מת, והוא מאמר ה׳ ״זאת חקת התורה״.

ובדרך רמז ירצה באמרו חקת התורה, שאם יקימו מצוה זו, הגם היותה חקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאלו קימו התורה אשר צוה ה׳ לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקים כל מצות הבורא, וזה לך האות. ואולי כי לטעם זה רצה ה׳ שתתמסר להם המצוה בדרך חקה.

אשר צוה ה׳ לאמר. צריך לדעת למה הצרך לומר מאמר זה, והלא רואני כי ה׳ הוא המצוה לאמר, שכן אמר ״וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל״. עוד אמרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה׳ הוא המדבר, והיה לו לומר ״אשר אנכי מצוך לאמר״. עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם שניה לאמר. עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר ״דבר אל בני ישראל״ קודם מאמר ״זאת חקת התורה״ על זה הדרך ״דבר וגו׳ זאת חקת התורה״.

אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות: שכליות – שהשכל מחיבם, כגון כבוד אב ואם, גנבה, גזלה, אונאה, רציחה וכדומה. שמעיות – שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו׳ וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה בארבעים ושמונה דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ״ו), שאז מגלין לו רזי התורה שגלה ה׳ למשה בסיני, ומשה גם כן גלה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר.

ובמה שלפנינו צוה ה׳ אליו שיסתם הדברים ויאמר להם הדבר בחקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באמרו וידבר ה׳ אל משה לאמר לישראל, פרוש, ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פרוש, מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה׳ לאמר לכם, וכאלו אמר הכתוב אשר צוה ה׳ לאמר לכם הוא זאת חקת התורה. ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה׳ צוה עליו לומר הדבר בחקה.

ובזה נתישבו הדקדוקים. גם נתישב למה לא הקדים מאמר ״דבר״ וגו׳ למאמר ״זאת חקת״ וגו׳, כי מאמר ״זאת חקת התורה״ היא מצות ה׳ על מצוה שיאמר לישראל שה׳ צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחקה, ומאמר ״דבר״ בא על עקר המצוה מצות ה׳ לישראל. ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו׳, פרוש, יקחו למה שאתה יודע ומכון בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו, ובזה תהיה המצוה נעשית שלמה במעשה ובמחשבה הצריכה. וכפי זה ידיק על נכון אמרו ויקחו בתוספת וא״ו בתחלת הצווי להם, שנתכון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכונו בלקיחתה למה שאליך כאמור.

ואם תאמר, תנח אותה פרה של אותו דור, פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה? אפשר שלא מכלן העלים ה׳ סודה אלא מכללות ישראל, אבל למיחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיחדים הבאים אחריהם. או אפשר שבכל דור ודור יכונו למה שידע משה. ומצאתי שאמרו במדרש (במדבר רבה כאן) וזה לשונם: ״ויקחו אליך״ – ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה. וצריך לדעת למה עשה ה׳ שנוי במצוה זו מכל המצוות שתקרא על שמו. ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפרשתי.

או יאמר על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה יט,ח) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל: ״מה מצוה היא זו״ וכו׳, לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר, פרוש, שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם: ״מה מצוה היא זאת״ וכו׳, יאמרו להם: ״חקה חקק ה׳ עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו״. ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה, אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור: ״מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה״?

פרה אדמה וגו׳. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים: ״אדמה״ – כי הוא זה סימן תגברת הדינים, ״תמימה״ – באין שער שחור, וכן אמרו זכרונם לברכה (פרה ב,ה) שתי שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפלו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדמים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות. ״אשר לא עלה עליה על״ – כי העל ימתיק הדינים, בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם, שהם בחינת הדינים. גם שרפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטמאה הדבוקה באדם מהמת, שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט.

וראיתי בספרי זוטא (ספרי זוטא יט:ב), ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות פרה אדמה: אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, שנאמר ״ויקחו וגו׳ פרה״ – ולא עגלה, עד כאן. ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט, יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה׳ שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכון אליו. אבל אם יקנו עגלה, קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה׳ על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכונה בו שהם רפ״ה דינים.

ונתתם אותה. אמר אותה, לפי מה שאמרו רז״ל (פרה ד:א) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט, דיק לומר ״אותה אל אלעזר״, אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן.

ושרף את הפרה לעיניו את עורה. הפסיק במאמר ״לעיניו״ בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו׳, יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ״ד), וכתבו רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות פרה אדמה, שמצות שרפתה שלמה, ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה כשרה, עד כאן. לזה הבדיל הכתוב במעשה המבחר ואמר ושרף את הפרה, פרוש, כלה יחד, ואפלו עבר והפשיטה וכו׳ ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר ״את עורה ואת״ וגו׳.

על פרשה ישרף. חזר לומר ישרף פעם שניה, ולא הספיק במה שאמר בתחלה ״ושרף״, לפי מה שפרשתי כי הכתוב ידבר בשני סוגים: האחד שרפת הפרה שלמה, והשני אחר שהופשטה ונתנתחה, לזה אמר ישרף כנגד חלוקה שניה. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פרק ב) וכתבו רמב״ם בפרק ד׳ מהלכות פרה אדמה וזה לשונו: פקע מעורה וכו׳ אפלו משערה כזית יחזיר, ואם לא החזיר פסולה, עד כאן, והוא מאמר ישרף פעם שניה לומר שהגם שפקע יחזיר וישרף לעכובא.

זאת התורה אדם כי ימות. אמרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפרשתי בפסוק ״זאת חקת התורה״, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו׳, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד.) אתם קרויים אדם, ישראל מטמאין באהל ואין אמות העולם וכו׳, לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל, אבל אמות העולם שאין להם תורה וכו׳. ועין מה שכתבתי בפסוק ״זאת חקת התורה״.

כל הבא אל וגו׳ וכל אשר באהל. קשה, אם הבא טמא, מי גרע ממנו אשר באהל? ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם: ״כל הבא אל האהל״ – שבא מקצתו, עד כאן. וכפי זה, אם לא היה אומר הכתוב אלא ״כל הבא״, הייתי אומר הבא כלו, הבא מקצתו מנין? וממה שאמר ״כל אשר באהל״ הרי כלו אמור, מה אני מקים ״כל הבא״ וגו׳? זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם: דבר אחר ״כל הבא״ וגו׳ – לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום, עד כאן. נראה שהכרחו לדרשא זו, כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב ״כל אשר באהל וכל הבא אל האהל״, ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים ״כל הבא״, זה יגיד שמאמר כל אשר וגו׳ הוא דין חדש.

אלא שבספרי ראיתי שני הדרכים: דרך הראשון תנא קמא, ודרך שני רב אחא בר יאשיה. וגמר אומר תנא קמא שטעם שהצרך הכתוב לומר ״כל אשר באהל״ הגם שאמר ״כל הבא״, שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין. וקשה לי, הלא מה שאנו אומרים ״אין עונשין מן הדין״ הוא על ענש מיתה של בית דין של מטה, וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא – מיתתו בידי שמים. ועוד לבד מזה, כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא ״עונשין מן הדין״, כי בכלל הבא כלו יש מקצתו, והרי מתחיב הוא על מקצתו, כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו, ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב. ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא ״עונשין מן הדין״.