במדבר כ, ג

ולו גוענו. הלואי שגוענו:

בגוע אחינו. במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגנה ממנה:

בגוע. שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:

וּנְצָא עַמָא עִם משֶׁה וַאֲמָרוּ לְמֵימָר וּלְוַי דְמִתְנָא בְּמוֹתָא דַאֲחָנָא קֳדָם יְיָ

וּנְצָא עַמָא עַל משֶׁה וַאֲמַרוּ לְמֵימָר הַלְוַאי דְמִיתְנָא כַּד מִיתוּ אֲחָנָא קֳדָם יְיָ

וירב. מבנין הפעיל:

בגוע אחינו. שם הפעל כמו כשכב אדני המלך:

אחינו. הם דור המדבר שמתו והם עבדי השם:

וירב העם עם משה. הנה המריבה עם משה היתה באמרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו אשר רבו בני ישראל את ה' וזה היה באמרם ולמה העליתנו ממצרים:

וירב ב' במסרה. וירב העם ואידך וירב בנחל לומר שעשו מריבה על עסקי נחל שפסק מהם דהיינו הבאר שהיה מושך כנחל:

ולו גוענו בגוע אחינו. במיתת אחינו, הם דור המדבר שמתו.

וירב העם עם משה בא לספר בגנות העם שדרך הוא מי שיש לו תביעה עם אבל אינו תובעו עד שיעבור אבלו וימי בכיתו ואלו ותמת שם מרים ותקבר שם וירב העם עם משה:

וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' נראה שהמריבה עצמה היה ולו גוענו כי למה צוה לאהרן בענין קרח קח את המחתה ותן עליה אש ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם שיותר טוב למות במגפה או מיתה פתאומית מלמות בצמא ולכן אמר משה אם אתם תבואו לידי פעם אחרת אני אניח לכם שתמותו ולא אבקש מעצמי הצלה לכם ולכן בענין הנחשים השרפים לא התפלל עליהם מעצמו שאם כל כך חפץ יש להם למות ימותו מיתה משונה וכן אמר ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ואז ויתפלל משה אל ה' בעד העם ולא עוד אלא תפלתם לא קיבל לגמרי שהם אמרו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש והקב"ה לא הסיר מהם הנחש שלעולם היו נושכים אלא והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וזה הוא שאמר והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי שזה הלשון מורה עתיד אם היה נושך מכאן ואילך ולזה לא אמר והנשוכים הביטו אל הנחש וחיים ולא עוד אלא בעוד שנתעכב משה בעשותו הנחש היו הנחשים נושכים והיו מתים באופן שהנשוך ילך לבקש לרופא ולא שהרופא יבקש לחולה כמו שעשה משה באמרו קח את המחתה ותן עליה אש. ונוכל עוד לפרש שמה שאמר וירב העם עם משה הם ערב רב ולפי שהיה להם צמא גדולה ולבניהם ולטפם לזה אמר וירב העם עם משה ולו גוענו בגוע אחינו הם המצריים עצמם שטבעו בים סוף ואמרו עתה אנו מתים בצמא הלואי היינו מתים בשתיית מים הרבה כמו שמתו אחינו הנטבעים בים ולפי שיאמר משה אתם באתם מעצמכם אני לא אמרתי לכם לבוא לזה אמרו אמת הוא אבל למה הבאתם את קהל ה' שהם בני ישראל ונמשך לנו רעה מזה למות אנחנו ובעירנו שאם לא הייתם מביאים איתם לא היינו באים אנחנו ולזה אמרו ולמה העליתנו ממצרים שבמה שהבאתם את קהל ה' כאלו העליתונו ממצרים ולזה לא אמר למה העליתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה ולזה אמר ויאמרו לאמר מהו לאמר אלא שהתחילו ברעה ובגנות לפי שישראל ישובו ויתרעמו על משה ואהרן כמו שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ואמר למות שם והיה ראוי לומר למות פה אלא כוונתם לומר שאפילו שהקב"ה יתן להם מים עתה כשנכנס יותר במדבר הגדול והנורא שם נמות ולזה אמרו אנחנו ובעירנו ואם הם מתים מה תועלת יביאו להם בהמותיהם אלא לפי שערב רב אין הפרש ביניהם לחמוריהם שהיו מינים ואין מאמינים בה' לזה אמרו אנחנו מאמינים בה' כמו בעירנו שבהכנס יותר במדבר נמות ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ולא יוכל לתת לנו תאותינו:

וירב העם וגו׳ ולו גוענו. פרוש, נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר.

וירב העם עם משה. בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כ"א על עסקי מים ב' פעמים כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז ז) לפי שמן המים נברא המחלוקת כארז"ל (בר"ר ד ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר (בראשית א ו) ויהי מבדיל בין מים למים, ומפורש בקבלה (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בי"ס ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה.

ומ"ש ולו גוענו בגוע אחינו, לא על מיתת הצמא אמרו כן דא"כ למה סיימו דבריהם ומים אין לשתות, אלא שראש דבריהם תלונה אחרת וגדולה היא כי נגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו ודרשו רז"ל (סנהדרין קי:) ושם ימותו לעה"ב כי מתי מדבר אין להם חלק לעה"ב, וי"א שעל זה אמרו כאן למות שם אנחנו ובעירנו אנחנו שוה לבעירנו כמו שרוח הבהמה יורדת למטה כך רוחינו ואוסיף אני לקח טוב שע"כ הקדימו לומר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', דומה לאחינו בית ישראל שמתו קודם גזירת ושם ימותו לעה"ב כי אז היינו שוים לאחינו בחלק העה"ב, ולמה הבאתם וגו' למות שם אנחנו שוה לבעירנו כי הוא הפך בגוע אחינו אלא כמיתת בעירנו. ובזה מיושב מה שהזכירו תחלה לשון גויעה ואח"כ לשון מיתה כי גויעה נאמרה בצדיקים (ב"ב טז:) ומיתה שייכא אף בפחותים, וזה מופת שעל גויעת הצדיקים שיש להם חלק לעה"ב אמרו כן וכשאמרו למות שם אנחנו ובעירנו אמרו הכמות נבל ימותו כשאר בהמה וזה פירוש יקר.

ולו גוענו. דצמאון שורף את רוח החיוני בפנימית הגוף. ע״כ אמרו שטוב היה שיהיו נשרפים בשריפת הגוף ונעשים אפר לפני ה׳ כמו הר״ן איש וכמש״כ בפרשת קרח:

צ פירוש כמו הן לו יהי כדבריך לא מענין שמא כמו לו ישטמנו יוסף ולא מענין אולי כמו לו הקשבת למצותי:

ק כאלו אמר בגויעת אחינו דאם לא כן בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור ושיהיה פירושו בזמן שגועו אחינו כמו ויהי כשמוע לבן: