במדבר יב, יא

נואלנו. כתרגומו לשון אויל:

וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמשֶׁה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוִי עֲלָנָא חוֹבָא דְאִטְפַּשְׁנָא וְדִי סָרֲחְנָא

וַאֲמַר אַהֲרן לְמשֶׁה בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי לָא תְשַׁוֵי עֲלָנָא חוֹבָא דֵי אִיטַפַּשְׁנָא וְדִי סְרַחֲנָא

דְאִשְׁתְּלִינָן:

בי אדני. פירשתיו:

אל נא. אל עתה:

נואלנו. מבנין נפעל ואין לו ריע כי אם נואלו שרי צאן ויש אומרים שהוא הפוך מאולת קשורה וטעמו ידוע:

אשר נואלנו. בך. ואשר חטאנו. בשכינה. וטעם לשון נואלנו לפי שהדבור באותו ענין אולת היא לו למדבר.

ובמסכת זבחים פרק טבול יום אמרו, מרים מי הסגירה, אם תאמר משה, זר היה ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן, קרוב היה ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד חלק הקב"ה למרים באותה שעה, אמר אני כהן ואני מסגירה ואני חולטה ואני פוטרה.

ויאמר אהרן אל משה. מכאן שמקניט את חבירו צריך לשאל ממנו מטו ואחר כך מאת הק' וכן מצינו באבימלך השב אשת האיש ואחר כך עשה לו שיתפלל בערך:

בי אדני אל נא תשת וגו׳. הנה מדברי אהרן משמע כי משה הקפיד על דבריהם, אשר על כן מחלה פניו שימחול להם חטאתם. ונראה כי טעמו של אהרן הוא שדן במשה דין חכם, שכפי הדין (קידושין לב:) חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, ולזה אמד בדעתו שאם ימחול סר הנגע. ואמר אל נא תשת וגו׳, פרוש, הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש, עתה שבא העונש יכפר העון ולא תשת עוד עלינו חטאת. ואחר האמת לא כן הוא, כי משה לא הקפיד על הדבר, ולזה נתחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר ״והאיש משה ענו מאד״, נתכון לשלול דברי אהרן כאן.

וטעם העונש הוא לשתי סבות: האחת שיש לנו לדון במשה משפט מלך, שכן כתיב (דברים לג:ה) ״ויהי בישרון מלך״, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם), ואולי כי לזה גם כן נתכון ה׳ במאמרו להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי, כי לה׳ המלוכה ועבד מלך מלך (שבועות מז:).

וסבה שניה: לפי מה שפרשתי שהקפיד ה׳ על שחשדו שעשה משה עול חס ושלום, והסכים ה׳ על ידו ולא הוכיחו, אם כן מלין לצד עלאה הם, ולזה הענישם הגם שאין כאן הקפדת משה, והצדיק משה כי לא הוא הסובב בהקפדתו שהצרך להתפלל לה׳, ואף על פי כן לא הועיל לרפאות עד עבור שבעת ימים, ואם היה הדבר בו לא היה צריך לתפלה אלא ימחול וסר הנגע. הא למדת שהעונש בא לאחד משני הטעמים, או לשניהם יחד, ואפשר שאם היה משה מקפיד בדברם היה העונש באופן אחר כפול ומכפל להם חס ושלום.

אשר נואלנו ואשר וגו׳. הכונה בשני ענינים, הוא על פי מה שפרשתי בתרעומת ה׳ עליהם שהקפיד על שהשוו נבואתם לנבואת משה, והקפיד על שנגעו בכבוד משה לומר לא טוב עשה. לזה אמר כנגד השואת נבואתם לנבואתו אמר אשר נואלנו כי דברו דברי שטות בזה, וכנגד מה שאמרו עליו לא טוב עשה אמר ואשר חטאנו.

אשר נואלנו ואשר חטאנו. כונת בקשה זו יבואר עפ״י דתניא בספרי והובא בתוס׳ זבחים דק״ב אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאיני יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה. והקשו התוס׳ במה היה מפסידה הא כיון שאין אדם רואה את הנגעים הרי היא טהורה. אבל מתחלה יש להבין מוצא זה הדרש שאמר כן אהרן. והענין כבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ג א׳ דעיקר כפרה שבצרעת הוא מנהג דיני מצורע שמלבד יסורים של צרעת עוד הוא בזיון לפרסם עצמו ולשבת בדד מחוץ למחנה ועוד. ואמרו ברבה ריש פ׳ מצורע זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. למדנו דאע״ג דצרעת בא על לשה״ר אפי׳ באמת כמו שנענש משה בצרעת על שדבר על ישראל. מכ״מ די להתכפר ביסורים כרגע לחוד. משא״כ מוציא ש״ר היינו לשה״ר בשקר אינו מתכפר עד שיהי׳ נוהג תורת המצורע. מעתה אם היה אהרן ומרים מדברים על משה דבר אמת. היה כפרה שלהם בצרעת לחוד אבל כשדברו בלא אמת וה״ז בכלל הוצאת ש״ר עונשה בדיני צרעת. ובל״ז אין לה כפרה. וביקש אהרן ממשה שלא יהא חושב חטאם בכלל מוציא ש״ר אלא בכלל לשה״ר. והסביר טעם שהרי מוציא ש״ר הוא בזדון שיודע שאינו כן והוא מדבר. משא״כ המה אך נואלו וכסבורים שכן הוא. וא״כ אינו אלא חטא לשה״ר של אמת ולא של מוציא ש״ר שכפרתו דוקא בדיני צרעת. והיינו דבר אהרן אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו. גם השגגה כסבורים שכן הוא. גם אשר חטאנו לדבר על האמת ולא תחשוב לחטא רק אשר חטאנו. ולא אשר נואלנו. ואם כן סגי בצרעת לחוד. ומזה הגיעו חז״ל לדרוש דמה איכפת לאהרן שתנהג דיני טומאת צרעת. מש״ה דרשו שאמר שאין מי לטמאה ולטהרה וא״כ לא יהי׳ לה כפרה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ד ט׳:

בי אדוני בקש מאתו [א] אל נא תשת עלינו חטאת השיתה מורה על הקביעות, וזה ההבדל בין שיתה ובין שימה, ר"ל בל יחשב כי חטאו בזדון ויש להחטא יסוד קבוע בלבם, כי חטאו בשגגה ובמקרה ובבלי דעת שעז"א אשר נואלנו שהיה מתוך אולת וחסרון ידיעה, ואמר בספרי אל תדין אותנו כמזידין רק כשוגגים, ועל עצמו אמר אשר נואלנו שגדר האולת הוא המסופק בדבר, כי הוא לא חטא רק במה שהחריש כאלו מסופק בצדקת משה בזה, ונגד מרים אמר אשר חטאנו שהיא חטאה אבל בשוגג שזה ההבדל בין חטאנו ובין עוינו או פשענו, [ב] אפי' אם היינו חוטאים במזיד לא נכון העונש הגדול הזה שנחשב כמיתה ועז"א אל נא תהי כמת, אשר [מת] בצאתו מרחם אמו: