במדבר יב, ג

ענו. שפל וסבלן:

וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְתָן לַחֲדָא מִכֹּל אֱנָשָׁא דִי עַל אַפֵי אַרְעָא

וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְותָן בְּדַעֲתֵּיהּ לַחֲדָא מִן כָּל בְּנֵי נְשָׁא דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא וְלָא חָשׁ לְמִלֵיהוֹן

וְטַעַם וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד – לְהַגִּיד כִּי הַשֵּׁם קִנֵּא לוֹ בַּעֲבוּר עַנְוְתָנוּתוֹ, כִּי הוּא לֹא יַעֲנֶה עַל רִיב לְעוֹלָם, אַף אִם יָדַע. וְר״א מְפָרֵשׁ לֵאמֹר כִּי הוּא לֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה עַל שׁוּם אָדָם, וְלֹא יִתְגָּאֶה בְּמַעֲלָתוֹ כְּלָל, אַף כִּי עַל אֶחָיו, וְהֵם חוֹטְאִים שֶׁמְּדַבְּרִים עָלָיו חִנָּם. אֲבָל בְּסִפְרֵי (בהעלתך ק) רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַף בְּפָנָיו שֶׁל מֹשֶׁה דִּבְּרוּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשְׁמַע ה' וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד״, אֶלָּא שֶׁכָּבַשׁ מֹשֶׁה עַל הַדָּבָר. יַזְכִּיר עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁסָּבַל וְלֹא עָנָם, וְהַשֵּׁם קִנֵּא לוֹ:

ענו מאד. במשקל שלו והטעם שלא בקש גדולה על אחיו:

והאיש משה ענו מאד. מגיד לך הכתוב שלא מחמת גאוה לקחה אלא היתה סיבה ומזל וגם בזה היה עניו שלא היה תובע עלבונו עד שבא הקב"ה ותבעו.

ענו כתיב חסר יו"ד לומר שהוא עניו בכל אבריו כי כשתכתוב אותיות של ענו בקריאתן עי"ן נו"ן וא"ו תמצא שהוא עולה רמ"ח אברים:

עניו ענו כתיב שהיה בחשבון ענ"ו. מים בהר ויכסהו הענין ששת ימים ימים ואח"כ ג"פ ארבעים:

ענו בגימ' בעדן שנוחל גן עדן:

והאיש משה ענו. מלת ענו בחסרון יו"ד והוא היה שלם במדת הענוה, אבל מפני שחסר אות יו"ד בכבוד הש"י בענין הצור שאמר (במדבר כ׳:י׳) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, והיה לו לומר יוציא כלפי הש"י לפיכך חסר אותה הכתוב בכבודו, מדה כנגד מדה, כך שמעתי ונאה היא, אלא שהתיבה באה כמשפטה שלא בחסרות. ומה שהוסיף מאד כי הדרך הישרה שיבור לו האדם בכל שאר המדות הוא המצוע, אבל במדה זו ראוי שיטה מן המצוע ושיתרחק אל הקצה האחרון, ומזה אמרו רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח. ומה שהוסיף אשר על פני האדמה, כדי שלא תבין כי אם בתחתונים, והבן זה, כי הוא כענין (בראשית ו׳:ו׳) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, הוסיף בארץ לענין מכוון ולא אמר באדמה, בעבור כי הארץ מלה כוללת, אבל כשבא לומר אמחה פרט ואמר (שם) מעל פני האדמה, ושם כתבתי במקומו. וזהו שכתוב (תהילים קמ״ה:י״ב) להודיע לבני האדם גבורותיו, ויש לך להבין כנוי גבורותיו ומלכותו, וזה מבואר.

והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה חסר יו"ד שמעתי שהיה קשה בעיניו לכתו' על עצמו לשון ענוה ודלג הי"וד להראות לעולם שהיה רע בעיניו לשון ענוה לכותבו א"ל הוא ית' למשה מה כתבת הלא חסרת י"וד א' מכבודך חייך שתכתו' מאד להוסיף כבוד על כבודך ומפיק מדרש זה ממדרש אחר ששמעתי כי נחסרה היו"ד לפי שחסר יו"ד אחר מכבוד מלכות אל עולם ית' כשאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים ותלה הכבוד והיכולת על עצמו ועל אהרן והיה לו לומר יוציא לכם מים והמדרש ידרש וכפטיש יפוצץ סלע:

והאיש משה עניו מאוד. מגיד לך הכתוב שמשה לא היה בעל גאוה ולא נתכוון לשום גאוה אלא הכי היתה סיבה ומזל שלקח אשת כושית כמו שכתוב גבי שמשון גבי אביו ואמו שהיו מוכיחין אותו על שלא היה נושא מבנות ישראל וכתי' והם לא ידעו כי מאת ה' היתה סיבה ואעפ"י שלא נודע למה היתה סיבה ואת של משה אין גלויין לנו כל הסודות ובדברי הימים של משה מספ' מן הכושית כי היתה מלכת הכושים והיה משה מלך בכוש ארבעים שנה ואף בזאת היה עניו שלא היה תובע עלבונו ולפיכך תבעו הק':

והאיש משה ענו. הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהצרך ה׳ לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה ענו מאד ולצד ענותנותו נמנע מלהשיב להם התשובה המתחיבת לבא בענין כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים. ודקדק לומר מכל האדם אשר על פני האדמה, להחליט מניעת התשובה ממנו בענין, כי אדם שבדעתו הוא למטה חס ושלום מכל אשר על פני האדמה, איך ישער חס ושלום שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים. ולזה בא מאמר מה׳ והשיבם פתאום. לצד שאנו (לשון אונאה) משה בדברים, וכתיב (עמוס ז:ז-ח) ״הנה ה׳ נצב על חומת אנך״, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ילקוט) פתאום – סמוך לזיקה וכו׳:

והאיש משה עניו וגו׳. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה׳ כי היכי דלא לחליש דעתו. אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו׳. אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם . ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס׳ סוטה לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאי׳ שלהי מס׳ הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפי׳ אומנא לביתי׳ לא קרא. ופרש״י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתי׳. אע״ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכ״מ לא חשש לכבודו והיינו ענוה:

אשר על פני האדמה. הוא מיותר וכבר דרשו בספרי ע״ז. ולפי הפשט כי באמת בטעמו של ענוה יש הרבה אופנים על מה שאינו חושש יש מזה הטעם ויש מזה הטעם לפי ענין של כל א׳ אבל הוא היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה. היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש. וא״כ אינו מרגיש שום צער והיינו דאיתא במס׳ תמיד דאלכסנדרוס מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה. והשיבו ימית את עצמו. ופי׳ ישפיל א״ע שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד וזה היה מדתו של משה רבינו:

והאיש משה מבאר מדוע לא העמידן משה על האמת בפרט למ"ש בספרי שדברו זאת בפניו ע"ז משיב מפני שמשה היה ענו מאד ולא רצה לאמר על עצמו שיש לו מדרגה אחרת בנבואה שלא זכה לזה שום נביא בעולם, ושלמדרגה זו צריך הוא להכנה ולפרישות, שמרוב ענותו לא רצה להגיד מעלתו וגדולתו: