במדבר יב, ב

הרק אך. עמו לבדו דבר ה':

הלא גם בנו דבר. ולא פרשנו מדרך ארץ:

וַאֲמָרוּ הַלְחוֹד בְּרַם בְּמשֶׁה מַלִיל יְיָ הֲלָא אַף עִמָנָא מַלִיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ

וְאָמְרוּ הַלְחוֹד בְּרַם עִם משֶׁה מַלֵיל יְיָ דְאִתְפְּרַשׁ מִתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס הֲלָא אוֹף עִמָנָא מַלֵיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ

ויאמרו הרק אך במשה. הביאה ראיה כי לא עשה זה לקדושת השם כי הם היו נביאים ואין המשכב אסור להם:

הרק אך. והאחד יספיק רק הוא דרך צחות כמו המבלי אין קברים:

וישמע ה'. ואם דברו בסתר:

ויאמרו הרק אך במשה - כלומר: עוד זאת אמרו על משה במה יכול להתפאר עלינו הלא גם בנו - דבר לישראל.

בנו - על ידינו.

הרק אך במשה דבר ה'. האמנם משה לבדו זכה לזה שיהיה דבר ה' מיוחד אליו לבדו מלבד מה שזכה עם כל המון ישראל במתן תורה:

וישמע ה'. כאמרם ז"ל שאני צורבא דרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה:

וישמע ה' וסמיך ליה והאיש משה שדברו עליו בינו לבינם ולא שמע אותם אדם אחר:

הרק אך במשה. אם בשביל קדושת ה' פרש מאשתו, אין ענין זה אסור לנביאים, שלא הוזהרו בתורה על כך. הרק אך, שני מעוטין הן, דרך צחות, וכן (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים. ומה שאמר במשה גם בנו, לפי שהנביא הוא כלי לרוה"ק לכך נופל על הלשון לשון בי"ת. וזהו (בראשית ו׳:ג׳) לא ידון רוחי באדם לעולם, באר כי גוף האדם הוא כלי לרוחו יתעלה, כי מלת ידון הוא מלשון נדנה, הוא שכתוב (דניאל ז׳:ט״ו) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, וענינו תיק.

וישמע ה'. דרשו רז"ל אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה' והאיש משה, ודרשינן סמוכין לבאר כי משה שמע הדבר, והוא מרוב ענוה סבל ושתק והקב"ה קנא לדבר.

ויאמרו הרק אך במשה דבר אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות והרבוי הלא גם בנו דבר קודם שנדבר עם משה, כיצד במרים כמו שדרשו רז״ל שנתנבאה בעוד שהיתה אחות אהרן ולא אחות משה, ובאהרן הנגלה נגליתי.

וישמע ה'. אעפ״י שדברו בסתר תבע עלבונו.

אך. דרך הפסוק לדבר כך לכפול דבריו כמו המבלי אין קברים:

וישמע ה'. ותבע עלבונו:

הרק אך במשה. רז״ל אמרו (בראשית רבה א,יד) אכין ורקין מעוטין, וכאן נתכונו לומר בזה שמעשה משה ירשום הפגם בהם גם באבות העולם אשר דבר עמהם ה׳, וכן הוא במדרש (ספרי) וזה לשונם: והלא גם עם האבות דבר, עד כאן. ועוד אפשר שנתכונו לרמוז שני מעוטים שהיו בנבואת משה, א׳ שלא נתנבא עד שהיה בן שמונים שנה דכתיב (שמות ז:ז) ״ומשה בן שמונים שנה... בדברם אל פרעה״ ובאותו זמן הוא שדבר אליו ה׳, ואהרן ומרים נתנבאו בני שלש וחמש קודם שנולד משה, ומעוט שני שביום שנתנבא נצטרע, דכתיב (שם ד׳): ״והנה ידו מצרעת: וגו׳ מה שלא היה כן להם, וכנגד זה אמר ״הרק אך״.

וישמע ה׳. הצרך לומר וישמע ה׳, לומר שלא שמע אלא ה׳, הכונה בזה שלא דברו בפני בריה. עוד נתכון לומר שמהם שמע ולא ממשה, שלא קבל לפני ה׳ כדרך הנעלבין מזולתם.

ויאמרו. שאין לומר דלא משום זה פירש מאשתו. אלא משום שהנבואה גורמת לזה. זה א״א שהרי הרק אך במשה וגו׳. כפל לשון. לכלול בזה שתי כונות. חדא כמשמעו שלא עם משה בלבד דבר ה׳ והרי גם המה היו במצרים נביאים. ושנית דודאי הבינו דנבואת משה רבה מהם. מכ״מ הלא זה אינו משום מעלת עצמו. אלא משום זכות כל ישראל. ויהי׳ פי׳ וכי אך במשה דבר ה׳ עמו. הלא גם בנו. היינו בזכותנו דבר ה׳ עם משה. והיינו דתניא בספרי והלא עם אברהם יצחק ויעקב דבר ה׳ ולא פירשו מן האשה. ולא נתבאר היכן רמוז בענין אבותינו אברהם יצחק ויעקב. אבל לפי דברינו מבואר דמה נ״מ במה שאמרו דבזכות כל ישראל דבר ה׳ עם משה. היינו להגיד שהרי אברהם יצחק ויעקב גדולים היו ממשה. שהרי נדבר עמם בזכות עצמם. ומ״מ לא פירשו מנשותיהם:

וישמע ה׳. שמע כדי להשיב. וכמו וישמע ה׳ את נאקתם:

מ (נחלת יעקב) הוקשה לרש"י שני מיעוטים רק אך דהוה ליה למימר הרק במשה דבר הלא גם בנו. ועל זה תירץ עמו לבדו ולא עם אחרים כלל הן עם צדיקים כיוצא בו והן עם צדיקים שפחותים ממדרגתו הלא גם בנו דבר ואף על פי שאנו ממועטים ממדרגת נבואת משה ולכך צריך ב' מיעוטים למעט הדבור וכיוצא בזה מתרץ בספרי: