חזקוני על שמות פרק טז

ויבאו כל עדת בני ישראל מלמד שלא חסר מהם איש.

בחמשה עשר יום לחדש השני נקטינן ר״ח ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה א״כ ט״ו באייר שבו באו למדבר סין יום שבת היה ונתרעמו על משה ואמר להם בערב תאכלו בשר ובבקר ירד המן אתיא כמאן דאמר אשבת אפקוד אתחומים לא אפקוד לכך לא הקפידו ללכת בו.

וילינו כל עדת כתיב וילונו קרי.

מותנו ביד ה' מיתת עצמנו בעתנו ולא יתקצרו ימינו ברעב.

בשבתנו על סיר הבשר בסעודה, דוגמא וישבו לאכול לחם.

לחם מן השמים ממקום שאין היד שולטת כדי שיהיו עיניהם תלויות אליו תמיד.

ולקטו דבר יום ביומו וא״ת עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים, תשובה לדבר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא אצוה להם לא יותירו ממנו עד בוקר המותיר הרי הוא מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו הרי הוא שומר אמונים, שמי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה ר׳ אלעזר המודעי אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מחוסר אמנה. ד״א הילך בתורתי אם יעסקו בתורה, שאני מוריד להם מאכל מוכן בלא טורח הרבה ומאחר שכן הוא יש להם לעסוק בתורה תמיד.

למען אנסנו אין נסיון גבי הקב״ה שכל מה שהיה והוה ועתיד להיות גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם ועל מדת הרחמים שהיתה מבקשת עליהם רחמים יותר מדאי.הילך בתורתי לא יהא פתחון פה למדת הדין לקטרג עליהם ואף לא יהא פתחון פה למדת הרחמים לבקש רחמים יותר מדאי.

ויצא העם ולקטו, והיה ביום הששי, והיה משנה. מקראות הללו אינן ציווי אלא אמר להם הקב״ה כך וכך אני עושה וכך וכך יעשו וכך וכך יארע. והיינו דכתיב לקמן איש אל יותר ממנו וגו'. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כל נשיאי העדה ויגידו למשה שלא היו מכוונים ללקט אלא כתמול שלשום והם מצאו לחם משנה לכל אחד ואחד.

והכינו את אשר יביאו לשון הצנעה כמו ויכינו את המנחה עד בא יוסף בצהרים וכן כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו.

ערב וידעתם, ובקר וראיתם תן האמור של זה בזה ואת של זה בזה וידעתם וראיתם בערב, וראיתם וידעתם בבקר. כיוצא בו דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות. שפירושו דגן ותירוש בחורים, ודגן ותירוש אשר ינובב בתולות ועוד הרבה.

כי תלונו כתיב כי תלינו קרי.

ויאמר משה בתת ה׳ לכם היא האמירה שהתחיל בה, אלא מתוך אריכות הדברים חוזר בה, וכן פי׳ ערב וידעתם בתת לכם בערב בשר, ובקר וראיתם בתת לכם לחם בבקר.לא עלינו תלנתיכם אתם הסבותם התלונה עלינו כשאמרתם כי הוצאתם אותנו. וגלוי וידוע כי לא אמרתם אלא כלפי מעלה כביכול כאדם המתאונן על השר ומסבב התלונה על המשרת והשר יודע שאין התלונה אלא עליו.

וידבר ה׳ אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה׳ למשה לאמר להם לבנ״י כן.

בין הערבים תאכלו בשר וגו׳ למדנו דין סעודה שתי פעמים ביום, ערב ובקר.

ותעל השלו מתנת השלו לא היתה אלא באותה שעה ולפיכך לקמן בפרשת בהעלותך התאוו תאוה מי יאכילנו בשר ונתן להם פעם שנית כדאיתא בפרש״י כי בשני התאוו יותר, אבל המן ירד להם במדבר מ׳ שנה דבר יום ביומו.

ותעל שכבת הטל ותפסוק, כמו אל תעלני בחצי ימי.

שכבת הטל ירידת הטל כמו ונבלי שמים מי ישכיב.

מן הוא מן בלשון מצרי כמו מה בלשון עברי, ושואלין זה לזה מן הוא כלומר מה הוא.

זה הדבר אשר צוה ה' אין לומר דצוה דהכא צווי גמור הוא שלא ילקטו כל אחד ואחד אלא עומר בצמצום, דא״כ לא עשו הצווי, שהרי לקחו מן המדה פחות או יותר, והוא אומר ויעשו בני ישראל. אלא צוה דהכא פי׳ כמו צוה דויעמוד אישטבלי״ר בלע״ז חוק הוא, ולמדוד אפי׳ אחד לוקט שני עמרים, כשבא בביתו למוד לא ימצא רק עומר מצומצם. ואם חברו לא ילקוט רק חצי עומר כשבא בביתו למוד ימצא עומר שלם.

ולא העדיף המרבה פשוטו כמשמעו ולא העדיף המרבה שהשליך המותר על המדה והממעיט לא החסיר שחוזר ולוקט כפי המדה.

אל יותר כמו אל יותיר וכן ויוצא העבד כמו ויוציא עמו בששון מוצא רוח מאוצרותיו כמו מוציא.

וילקטו אותו בבקר בבקר זריזים היו ללקטו בבקר שהרי וחם השמש ונמס ושוב לא יוכלו ללקטו.

לחם משנה ממשמע שנא׳ לחם משנה איני יודע שהוא שני העמר ומה ת״ל שני העומר לאחד, שני העמרים ליום המיוחד הוא שבת, לכך הלמ״ד בקמ״ץ, לאחד המבורר המיוחד.

ויגידו למשה יראים היו להצניעו עד למחר לפי שכבר קצף משה על המותירים. והוא לא אמר להם מצות עומר בשבת כדי שלא ילקטו כל אחד רק עומר אחד ויבא לשנים.

הוא אשר דבר ה' שאמר למעלה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו.

ואת כל העדף על הראוי לשתי סעודות של שחרית וערבית של יום הששי הניחו לכם למשמרת עד הבקר של שבת גזרת מלך שלא יסריח והוא הדין לסעודת מוצאי שבת.

וביום השביעי שבת מחוסרי אמנה אומרים כי היום והלילה הבא אחריו הוא יום שבת וראיה שלהם שהרי משה אמר שבת היום לה', ולא לילה שעבר גם אמר מחר. והם לא דברו נכונה שהרי מצינו בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. ואומר מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

ויהי ביום השביעי לירידת המן ויום השבת היה.

יצאו מן העם ללקט וחללו את השבת בהוצאת כליהם, וכבר אמר שבתון שבת קדש לה׳ מחר.

מצותי על שהותירו ממנו עד בוקר. ותורתי שהורה להם טעם שבת דוגמא והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו.

אל יצא איש ממקמו אינו צריך לצאת ממקומו לבקש פרנסת היום שהרי מאתמול הכינותי לו.

וישבתו העם ביום השביעי משם ואילך.

ויקראו שמו מן לפי שבא בפיהם לומר מן הוא כמו שאמרנו למעלה, נקרא מהיום ההוא והלאה מן, ואמרו יפה כוננו שלא מדעת שהרי מן במקום מה היא. ומן לשון הכנת מזון בלשון עברי כדכתיב וימן להם המלך.

והוא כזרע גד לפי שאמר למעלה דק ככפור, וכפור אין לו שיעור פעמים גס פעמים דק, חזר ונתן לו שיעור דוגמא, והמן כזרע גד.

כזרע הכ״ף בשו״א והזיי״ן בסגול.

וטעמו כצפיחת בדבש שאוכלים אותו כמות שהוא אבל להלן כשהוא אומר וטחנו אותו בריחים או דכו במדוכה היה משתנה טעמו לשד השמן.

[זה הדבר אשר צוה ה' הוא כבר צוה לעיל רק כאן נאמר].

אל ארץ נושבת אל ארץ מיושבת שאינה מדבר, כדכתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו'.

והעמר שהיו מודדים בו את המן,

עשרית האיפה הוא לשון זכר.