שמות טז, לא

והוא כזרע גד לבן. עשב ששמו אליינדר"א [כוסבר] וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן:

כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש וקורין לו אסקריטון בלשון משנה והוא תרגום של אנקלוס:

וּקְרוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵהּ מָן וְהוּא כְּבַר זְרַע גִדָא חִוָר וְטַעְמֵה כְּאִסְקְרֵיטָוָן בִּדְבָשׁ:

וּקְרוֹן בֵּית יִשְרָאֵל יַת שְׁמֵיהּ מַנָּא וְהוּא כְּבַר זְרַע כּוּסְבַּר חֵיוַר וְטַעֲמֵיהּ כַּאֲשִׁישְׁיַין בִּדְבָשׁ

כִּזְרַע דְּכוּסְבַּר חֵיוַר וְטַעֲמֵיהּ כְּשִׁפוּיָין בִּדְבָשׁ:

ויקראו. הנה הזכיר למעלה הנסים שנעשו במן ושב עתה לספר שבחו.

יש אומרים כי כזרע גד לבן כוסברתא. ונקרא בלשון ערבי כסבי"ר. וי"א חרדל. ואנכי לא ידעתי כי אין לו חבר במקרא רק בדבר המן. וככה צפיחית. והגאון אמר כי הוא רקיק מצות. והנה כשיאכל כאשר ירד הוא כצפיחית בדבש. ואם יבושל יהיה טעמו כלשד השמן. אלה השנים מטעמים הראנו הכתוב:

וטעמו כצפיחת בדבש - ולהלן הוא אומר: והיה טעמו כטעם לשד השמן. פירשו רבותינו: כדבש לתינוקות שמן לזקנים. ואני אומר לפי פשוטו: כשאוכלין אותו כמות שהוא בלא טחינה הוא כצפיחית בדבש. כמו האגוזים קודם טחינה וכתישה מתוקין הם, אבל להלן כתיב: וטחנו ברחים או דכו במדוכה, לפיכך והיה טעמו (כשמנה) לשמנונית כמו האגוזים שנעשים שמן לאחר כתישה וכן הזיתים ולפיכך כתיב כאן וטעמו (ס"א שם והיה טעמו שמתחלף טעם המתיקות ונעשה טעם שמן.

כצפיחית - אין לו חבר, אבל צפחת מים כלי הוא.

גד - מין קטניות הוא עגול.

כזרע גד לבן - כעין הבדולח כדכתיב להלן: ועינו כעין הבדולח. אבל זרע גד אינו לבן.

ויקראו שמו מן לפי שבא בפיהם לומר מן הוא כמו שאמרנו למעלה, נקרא מהיום ההוא והלאה מן, ואמרו יפה כוננו שלא מדעת שהרי מן במקום מה היא. ומן לשון הכנת מזון בלשון עברי כדכתיב וימן להם המלך.

והוא כזרע גד לפי שאמר למעלה דק ככפור, וכפור אין לו שיעור פעמים גס פעמים דק, חזר ונתן לו שיעור דוגמא, והמן כזרע גד.

כזרע הכ״ף בשו״א והזיי״ן בסגול.

וטעמו כצפיחת בדבש שאוכלים אותו כמות שהוא אבל להלן כשהוא אומר וטחנו אותו בריחים או דכו במדוכה היה משתנה טעמו לשד השמן.

כזרע גד לבן. כזרע גד בדמות אלא שהוא לבן דאי זרע גד לבן לא היה צריך לומר רק כזרע גד בלבד א"נ שני מיני גד הם אחד לבן ואחד שאינו לבן ואמר שהוא כזרע גד הלבן

כצפיחת בדבש. כשאינו מבושל בפרור אבל כשהוא מבושל כטעם לשד השמן:

שאלות: למה ספר פה שקראו שמו מן ומקומו למעלה (פסוק ט"ו) בפ' בהעלותך אמר שהוא כזרע גד ופה הוסיף לבן. שם אמר והיה טעמו בטעם לשד השמן ופה אמר כצפיחת בדבש מ"ש ויאמר משה מלא העומר הי"ל לאמר תיכף ויאמר משה אל אהרן זה הדבר אשר צוה ה' קח מלא העומר וכו'. ומ"ש כאשר צוה ה' אל משה אין לו באור כלל. וגם היל"ל את משה כמ"ש בכ"מ:

ויקראו ב"י את שמו מן. כי תחלה הזכיר שאמרו איש אל אחיו מן הוא, וזה היה בטעות שחשבו שאינו ראוי לאכילה אם לא ע"י הכנה שע"ז מורה שם מן, ומשה הודיעם שא"צ הכנה כי אין בו פסולת, כי הוא לחם מתוקן בלי פסולת ראוי לאכלה, אולם עתה שקבלו מצות שבת ונודע להם כי שבת מכין את המן לכל השבוע, וכן שמכינים אותו בשבת בשחקים קראו את המן שיורד בשבת בשם מן על ההכנה שנעשה בו למעלה, ועל שהוא מכין מזון לכל השבוע, שמשם זה נקבע בלבם אמונה אומן, ששבת מכין מזון לכל ימי המעשה, והיא כזרע גד לבן כבר אמר בפ' בהעלותך והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח, ושם מדבר במן שירד בכל השבוע שהיה כזרע גד ושאינו לבן רק עינו היה כעין הבדולח ששקוף ונראה כמן הזכוכית, אבל והוא, ר"ל המן שירד בשבת, היה כזרע גד שהוא לבן, שמורה על הרחמים שמתגברים ביום ההוא. ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע והיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחת בדבש, שהיא עסה נלושה בשמן ודבש נוסף בו מתיקות לעונג שבת, וחז"ל אמרו לנערים כטעם לשד השמן, לזקנים דבש, כי קדושת השבת מתיחס לזקנים שקנו חכמה ואצלם תמיד שבת כמ"ש חז"ל ברכות (דף מז) שנים ושבת מצטרפין, ושבת גברא הוא, אלא שני ת"ח המחדדים זל"ז בהלכה מצטרפין, מפרש שנים ושבת היינו שהם ת"ח שאצלם תמיד שבת, ובכל אלה הדברים נמצאים נטעי נעמנים למודים מושכלים אל שבת הגדול שהוא עה"ב יום שכולו שבת ומנוחה: א] מ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והיום לעשותם ולמתר לקבל שכרם, וזה הורה בהכנת יום הששי שיכין אדם צדה ליום מועד ולמתר יאכל שכרו, ועז"א אכלוהו היום כי אז אין מעשה ופעולה רק פרי מעלליהם יאכלו, וכמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה, וצוה את אשר תאפו אפו שלא יקח מעשרו רק ללתם ביתו, ואת העודף יחלק לצדקה. שבזה יניחנו למשמרת עד הבקר, כי בעה"ב כאור בקר יזרח שמש נגד עה"ז הדומה ללילה, ושם ימצא את העודף אשר הניח למשמרת, והגם שגופו ועשרו יבאש ויאכלנו רמה, בנה רעש ביתו ותולעה תכסנו, המשמרת הזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו: