בכור שור על ויקרא פרק כ

רבי יוסף בכור שור · 13 פסוקים בפרק עם פירוש · הפרק במקראות גדולות, עם כל המפרשים

ויקרא כ, בוְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן

ואל בני ישראל תאמר. עתה בא לפרש את האזהרות שאו' העונשים שלהם מי במיתת ב"ד ומי בכרת, ואיזו מיתה?

ויקרא כ, גוַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת־מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי

פני. פנים של זעם:

למען טמא את מקדשי. קדושתי, דומיה דלחלל את שם קדשי, כי לפי שהוא יהודי וסבורין העולם שמה שיהודי עושה (סבורים בני אדם) שאני צויתי, והרי הוא מחלל שם קדשי, שסבורים שצויתי דבר מכוער כזה, ולפיכך אשמיד אותו ואכרית אותו אם לא ירגמוהו, שברח מידם או עשה שלא בעדים, כי בזאת העברה יש לה קול ותרתי אית בה רוצח ועובד ע"ז, ודבר משוקץ ואכזריות:

ויקרא כ, דוְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת־עֵינֵיהֶם מִן־הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ

ואם העלם יעלימו. שיש עדים ואסור בידם ואינם רוצים להורגו, אז אשים פני בו ובמשפחתו' כלומר, בכל מסייעיו ומחזיקיו ואעבירם מן העולם:

ויקרא כ, הוְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל־הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם

ואת כל הזנים אחריו. כל מסייעיו חשובים בעיני כזונים אחריו, וכן תרגם אונקלוס ובמשפחתו: ובסעדוהי:

ויקרא כ, טכִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ

כי איש אשר יקלל. כלומר, דין הוא שתעשו מצותי שאני אביכם, יוצרכם [כ]בוראכם:

אביו ואמו קלל. כאדם שתוהא ואומר: אביו קלל שעשה דבר מכוער כזה:

דמיו בו. מה שדמו נשפך, בו הפשיעה ורבותינו דרשו: סמך קללה לאביו וסמך קללה לאמו, לחיבו על אביו בלא אמו ועל אמו בלא אביו לר' יאשיה, ולר' יונתן לרבות אפילו לאחר מיתה:

ויקרא כ, יגוְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם

תועבה עשו שניהם. אעפ"י שזה נהנה מן העברה וזה אינו נהנה שניהם עשו הדבר ה[מ]שוקץ ומתועב וחייב זה כזה, שזה נהנה מן העברה וזה הרגיז שלא נהנה ועבר:

ויקרא כ, ידוְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אִשָּׁה וְאֶת־אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא־תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם

באש ישרפו אתו ואתהן. כלומר, בשתיהן שייך דין שרפה, ולא שנשא שתיהן יחד, כי הראשונה נשאה בהיתר, שאם לקח ראשונה הבת לאשה ואח"כ [ה]חמות שהיא האם, החמות בשרפה, כלומר, גם הראשונה שהיא מותרת עתה אם נשא(ה) שניה גם היא בשרפה, וזהו בשתיהן תוכל למצא שרפה. טו"ב על"ם הג"ה. ואם לקח ראשונה האם והבת לאחר כך, הבת בשרפה, ומשום הכי לקח לשון ואתהן, ולפי שלא פתח הכתוב כי אם באשה ובתה, והאם הראשונה מותרת, הייתי סבור שאין בשרפה כי אם [ה]בת ולכך לקח ואתהן. ואם יש לאשתו אם ובת שתיהן בשרפה. ורבותינו דרשו ועשאוהו כשתי תיבות: את הן, את אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הינה:

ויקרא כ, טווְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת־הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ

ואת הבהמה תהרגו. שיש בה תקלה וקלון:

ויקרא כ, טזוְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם

דמיהם בם. וגבי איש הבא על הבהמה לא כתב הכי דהתם הבהמה לא פשעה אם האיש בא עליה, אבל הבהמה הבאה על האשה פשעה, דאין האשה יכולה להכריחה דאין קשוי אלא לדעת, אבל הבהמה פרצה גדרו של עולם לבא על מין שאינו מינה, וזהו השחתה שעשו הבהמות במבול:

ויקרא כ, יזוְאִישׁ אֲשֶׁר־יִקַּח אֶת־אֲחֹתוֹ בַּת־אָבִיו אוֹ בַת־אִמּוֹ וְרָאָה אֶת־עֶרְוָתָהּ וְהִיא־תִרְאֶה אֶת־עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא

ואיש אשר יקח את אחתו. במקום שאינם יודעים [בו] ואח"כ נודע הדבר. וטעם [וראה את ערותה] או ראה, [כמו]: אביו ואמו קלל [וראה, כמו: גלה, וטעם] והיא תראה [את ערותו] שהסכימו שניהם על זה. הגה"ה:

וראה את ערותה. לשון גילה, כמו: וגלה את ערותה והיא תגל[ה] ערותו, ולפי שסרחונם שוה אמר דבר השוה שאין שוה בכל הקרובות רק אח ואחות שקורבתן שוה, אבל הבא על הבת הוא משום אב והיא משום בת, והבא על אמו הא משום אם והיא משום בן, אחות אביו הוא משום דודתו והיא משום נכדה, וכן כולם:

חסד הוא. לשון חרפה וקלון, כמו: יחסדך שומע, וחרפה תרגום חיסודא. ומדרש: זהו חסד שעשיתי עם אדם הראשון שנטלו בניו אחיות שלא היו אחרות בעולם, וזהו: אמרתי עולם חסד יבנה:

ויקרא כ, כאוְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ

נדה הוא. לפי הפשט, דומות, נדה היא, פעמים שהנדה אסורה ופעמים, כשנטהרה מנדתה, מותרת, אף אשת אח פעמים מותרת כשמת בלא בנים, ופעמים, כשיש לו בנים, אסורה. ורבותינו דרשוהו לגבי העראה. וכל אלה הכריתות מיותרים שהרי כתיב לעיל: ונכרתו הנפשות העשת, ורבותינו דרשו דאחות לחלק לחטאת, אם בא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ברשיעא בר רשיעא שהוא חיב ג' חטאות, והאחרים לדברים אחרים והראש' להיקיש' דר' יונה:

ויקרא כ, כדוָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת־אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים

ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם. ואם תעשו כמעשיהם מה הועלתי בחלופי:

אשר הבדלתי אתכם מן העמים. וכשם שאני הבדלתי אתכם מן העמים שהם טמאים להיות טהורים וקדושים כן אתם תבדילו בין הבהמה הטהורה לטמאה, לקחת לכם הטהורה:

ויקרא כ, כהוְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין־הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין־הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא

ולא תשקצו את נפשותיכם. שאם לא תבדילו הרי אתם משוקצים ואין אתם מובדלים מהם, ואם תבדילו, והייתם לי קדשים כי קדוש אני. ולא תהא הבדלה ביני וביניכם, ואם לא תבד[י]לו מן הטומאה הרי אתם כהם מובדלים ממני, ואם תבד(י(לו מן הטומאה הרי אתם מובדלים מן העמים ומדובקים אלי, כדכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו…ובקלו תשמעו [ואתו תעבדו] ובו תדבקו[ן]:

מקורות הנוסח של הפירושים

בכור שור: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bekhor Shor – בכור שור, הצופה לחכמת ישראל ח, בודפשט, תרפ"ד (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)

נוסח המקרא: כתב יד לנינגרד (Westminster Leningrad Codex, נחלת הכלל). חלוקת המילים לשורשים: Open Scriptures Hebrew Bible (CC BY 4.0). הטעמים הושמטו לנוחות הקריאה.