כאב שלא עובר: געגועים ואבל מתמשך – ומתי לבקש עזרה

האבל איננו חולשה

לפעמים הסביבה מצפה ״להתגבר״ מהר. אבל ההלכה רואה באבל דבר ראוי וחשוב. הרמב״ם כותב ש״כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים – הרי זה אכזרי״. מי שאוהב – כואב. דוד המלך בכה על אבשלום בנו ״בני אבשלום בני בני״, ויעקב ״וימאן להתנחם״ על יוסף. התנ״ך לא מסתיר את הבכי של גדולי הדור.

ועם זאת, ההלכה בנתה מבנה שמוביל את האבל צעד אחר צעד בחזרה לחיים – שבעה, שלושים, שנה. המטרה אינה לשכוח, אלא לאפשר לאבל לשאת את הכאב ולהמשיך לחיות לצידו. כשזה לא קורה, ואדם נשאר תקוע במקום של הימים הראשונים זמן רב, הוא זקוק לעזרה נוספת – ואין בכך שום כישלון.

יש אבלים שמרגישים אשמה ברגע שהם צוחקים, נהנים מארוחה או שוכחים לרגע. כאילו השמחה היא בגידה. אבל המבנה ההלכתי עצמו מלמד את ההפך: בתום כל שלב האבל חוזר עוד צעד אל החיים. אפשר לחשוב על זה כך – מי שאהב אתכם רצה שתחיו. החזרה לחיים היא לא שכחה שלו, אלא דרך לכבד אותו.

כשהכאב נשאר במקום

יש אבלים שמספרים שגם אחרי שנה הם מרגישים כאילו זה קרה אתמול. הם לא מצליחים לחזור לעבודה או למשפחה, נמנעים מכל מה שמזכיר את הנפטר או לחלופין לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר, ומרגישים שחלק מהם מת יחד איתו. לפעמים זה קורה אחרי מוות פתאומי, אחרי אובדן של ילד או אחרי אובדן שבא יחד עם טראומה.

אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מכירים מצבים כאלה ויודעים ללוות אותם. רק איש מקצוע יכול להעריך מה עובר על אדם מסוים – המאמר הזה לא נועד לכך. אבל אם התיאור הזה מוכר לכם, או לאדם שאתם אוהבים, כדאי מאוד לפנות לרופא המשפחה, לפסיכולוג מוסמך או לעובד סוציאלי.

מה יכול לעזור בדרך

לדבר: הגמרא דורשת את הפסוק ״דאגה בלב איש ישחנה״ גם במובן ״ישיחנה לאחרים״ – לספר לאחרים מה מכביד. שיחה עם חבר, עם רב, עם קבוצת תמיכה של אנשים שעברו אובדן דומה – כל אלה מקלים. לא להישאר לבד: הבדידות מעמיקה את הכאב. גם כשאין חשק, ביקור קצר או תפילה בציבור מחזירים קצת חיים.

תפילה ותהילים: ״הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם״ – פסוק שאבלים רבים אומרים שוב ושוב. ״קרוב ה׳ לנשברי לב״. התפילה אינה תחליף לעזרה מקצועית, אבל היא יכולה לתת מילים למה שאין לו מילים, ולהזכיר שאיננו לבד. ושגרה גופנית בסיסית – שינה, אוכל, אוויר – היא הבסיס שעליו כל השאר נבנה.

מתי לא מחכים

אם עולות מחשבות על מוות, רצון ״להצטרף״ לנפטר או תחושה שאין טעם לחיות – לא מחכים. מתקשרים לער״ן 1201 (בכל שעה), כותבים לסה״ר, ובמצב של סכנה מיידית – מד״א 101. ואם אתם רואים סימנים כאלה אצל אדם קרוב – שאלו אותו ישירות, הישארו לידו ועזרו לו לפנות לעזרה. התורה אומרת ״לא תעמד על דם רעך״; ההושטה הזו היא מצווה.

הנביא ישעיהו מבטיח ״בלע המות לנצח ומחה ה׳ אלהים דמעה מעל כל פנים״. עד אז, הדמעות הן חלק מהאהבה. אבל אף אחד לא צריך לבכות אותן לבד.

מה אפשר לעשות כבר היום

1. ספרו למישהו אחד היום מה באמת עובר עליכם.
2. קבעו תור לרופא המשפחה אם הכאב משבש שינה, אכילה או תפקוד לאורך זמן.
3. חפשו קבוצת תמיכה לאבלים באזורכם או ברשת.
4. שמרו את מספר ער״ן 1201 בטלפון – לכם או למי שתרצו לעזור לו.
5. אמרו את פרק קמז בתהילים: ״הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם״.

המקורות

• רמב״ם, הלכות אבל יג, יב – ״כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי״
• שמואל ב יט, א – ״בני אבשלום בני בני אבשלום״
• בבלי יומא עה ע״א – ״ישיחנה לאחרים״
• תהילים קמז, ג – ״הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם״
• תהילים לד, יט – ״קרוב ה׳ לנשברי לב״
• ויקרא יט, טז – ״לא תעמד על דם רעך״
• ישעיהו כה, ח – ״ומחה אדני ה׳ דמעה מעל כל פנים״