ויקרא יט, טז

לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז [רגול] וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה מלשני בסתר רעהו (תהלים קא ה), לשון רמיה (שם קכ ב), לשון מדברת גדולות (שם יב ד), לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד, ורי"ש וז"ן בצד"י וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל במרמה לומר עלי רעה, וכן (תהלים טו ג) לא רגל על לשונו, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לא תיכול קרצין, כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא, אכל ביה קרצא בי מלכא (ברכות נח א). נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קרצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:

לא תעמד על דם רעך. לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:

אני ה'. נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע:

לָא תֵיכוּל קוּרְצִין בְּעַמָךְ לָא תְקוּם עַל דְמָא דְחַבְרָךְ אֲנָא יְיָ

לָא תֶהֱווֹן אָזְלִין בָּתַר לִישַׁן תְּלִיתָאֵי דְהוּא קְשֵׁי הֵי כְּחַרְבָּא דִקְטַל מִן תְּרֵין חוּרְפוֹי לְמֵיכוּל קוּרְצִין לִמְעִיקָא לְבַר עַמָךְ לָא תִמְנַע זְכוּ דְחַבְרָךְ לְמִסְהֲדָא עֲלוֹי בְּדִינָא אֲנָא יְיָ

עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווּן בָּתַר לִישְׁנָא תְּלִיתַיָא עַל חַבְרֵיכוֹן וְלָא תִשְׁתּוֹק אִידְמָא דְחַבְרָךְ בִּזְמַן דְאַתְּ יָדַע קְשׁוֹט בְּדִינָא כְּדֵין אָמַר יְיָ:

לא תלך רכיל בעמך אומר אני, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית ריעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים "הולכי רכיל", "הולכי רגילה" וכו'. וכן תרגם אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ט:ט״ז): "לא תיכול קורצין", (דניאל ג ח): "אכלו קרציהון דיהודאי", (בבא מציעא פו א): "אכלו קורצא בי מלכא". נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון (משלי ו יג): "קורץ בעיניו", שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות שלא יבינו השומעים; כל זה לשון הרב. ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת? ונבוכדנאצר, בהודאת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל (דניאל ג יד): "הצדא שדרך מישך וגו'", וציווה שישתחוו מכאן ואילך, והיה מעביר על מה שעברו. ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן (דניאל ו׳:כ״ה): "די אכלו קרצוהי די דניאל". ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר "לא תלך רכיל בעמך", למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה ענין בו? אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (בבא בתרא ה א): "ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי", ותרגם יונתן: (ישעיהו נח א): "קרא בגרון" - "אכלי", (ישעיהו ה כו): "ושרק לו מקצה הארץ" - "ויכלי ליה", (ישעיהו ה ל): "וינהום עליו כנהמת ים" - "ויכלי עליהון", וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן (בגמ' שם) בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק. ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל, וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים "אוכלי קורצין", נוהמים ברמזים. ואונקלוס תרגם רכילות ענינו וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד, כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן (שיר השירים ג ו): "אבקת רוכל", (יחזקאל כו יב): "רכלתך", כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין חכמים (משנה מעשרות ב ג): "רוכלין המחזירין בעיירות". וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם היה שם זה "רוכל" פועל ושם זה "רכיל" שם תואר בעצמו, כמו "סריס", "נזיר", ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב:

רכיל. כמו רכולתך מכל אבקת רוכל והטעם המלשין כי הרוכל מעתיק יקנה מזה וימכור לזה והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה:

לא תעמד על דם רעך. שלא יתחבר עם אנשי דמים וידוע כי כמה נרצחו ונהרגו בעבור המלשינות ודואג האדומי לעד:

וטעם אני ה׳. רואה מה שאתה עושה בסתר:

לא תלך רכיל - המחזר בעיירות מהלך לומר לשון הרע מזה אל זה. ותרגום: לא תיכול קורצין. לא תכריז רכילות. וכן בדניאל: אכלו קורציהון דיהודאי. הכריזו. וכן: ירעם משמים מתורגם: אכלי מן שמיא. לשון השמעת קול.

לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד מנגד, אלא ניתן להצילו בנפשו של רודף.

רכיל בעמיך מלא יו"ד שהרכיל עובר בי' הדברות. בירושלמי מותר לומר לשה"ר על בעלי מריבה שנאמר לא תלך רכיל [בעמיך בעושה מעשה עמך] אבל לא תעמוד על דם רעך וכן מצינו בנתן הנביא ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך:

לא תלך רכיל שלא תאמר אם אתה מן הדיינים, אני מזכה וחברי מן המחייבים, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי. ד״א לא תלך רכיל, לא תעמד אלו נאמר ולא תעמוד בוי״ו הייתי אומר שתי מצות הן עכשיו שכתוב לא בלא וי״ו על כורחין שניהם מצוה אחת. וכן הפירוש לא תלך רכיל כדי ש לא תעמד על דם רעך. שכשתאמר לרעך פלוני הוציא דבה עליך, אותו הנאמר עליו עומד עליו והורגו. ויחזקאל בא ופי׳ אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם. ד״א לא תלך רכיל אבל אם שמעת עצה על חברך להרגו לא תעמוד על דמו אלא הודע לו העצה.

לא תלך רכיל זה המחזר לשון הרע מזה לזה ותרגומו לא תיכול קורצין. לא תכריז לשון הרע הנעשה בקריצות עינים. וכן בדניאל ואכלו קורציהון דיהודאי. פי׳ הכריזו. ירעם מן שמים, ת״י אכלי מן שמיא, לשון השמעת קול.

לא תלך רכיל בעמך. כי אז לא תעמד על דם רעך, אבל אם תלך רכיל או תעמד, ואילו כתב ולא תעמד, היה משמע שהיא מצוה לבדה ועל כרחך מצוה אחת היא: לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך, כי כשתאמר איש פלוני מוציא עליך שם רע, קשה עליו והורגו. ויחזקאל פי': אנשי רכיל היו בך למען שפך דם, אלמא שהרכלי' מביאין לידי שפיכות דמים (מ"צ וב"ר). וכן אמרו רבותינו: לישן תליתאי קטיל תליתאי (ע"א):

לא תלך רכיל וגו׳. קדמו רז״ל בספר הזהר הקדוש ודקדקו כפל הדברים, תלך, רכיל, כי אחת הנה, ואמרו דרך סוד יעין שם דבריהם באדרא (זוהר נשא קכח.). ולפי פשט הכתוב נראה שיכון לומר שלא יגרם הוא הרכילות הנעשה מהזולת על ידו, הא כיצד? שלא יגלה דברים אפלו למי שאין בהם רכילות במקום שיש לחוש שהשומעים יוליכו הדברים, ונמצא הוא הוליך רכילות זו שרכלו האמצעים. ולדרך זה ידיק אמרו בעמך, פרוש, באמצעות עמך אתה מוליך רכיל, שאומרים הדברים בפניהם ומתגלגלים מזה לזה ונשמעים הדברים. ואמר אני ה׳ פרוש, אני בוחן הדברים ממי יצאו תחלה ופורע.

עוד ירצה, שלא יחזיק בידי מדברי לשון הרע, שבזה הוא סובב שיוליכו הרכיל, ומעלה עליו הכתוב כאלו הוא הוליך רכילות לזה להיותו סבה.

לא תעמד וגו׳. לצד שצוה על הרכילות, התנה בו שלא יעמד על דם רעך, שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח חיב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו, ולא יאמר הרי זה רכילות. הא למדת שאם לא גלה אזן חבירו והרגוהו, בטל אזהרת ״לא תעמד״ וגו׳. וצא ולמד ממעשה גדליה בן אחיקם (ירמיה מ:יד) שגלו לו, וכשלא חש היה מה שהיה.

לא תלך רכיל בעמיך. פי׳ עם עמיך וכמש״כ לעיל פי׳ הרמב״ם הל׳ עדות פי״ז משמעות לא תענה ברעך עם רעך. והכוונה כאן דהרכיל דרכו למכור ממקום למקום וכן הנושא דברים של אדם לחבירו. ובזה מוכר את אותו האדם לחברו שינקום בו. וזה מיקרי שהוא רכיל בנפש אדם. והזהירה תורה שלא תמכור את עמך. ואינו נ״מ למי הוא מוכר אם לישראל או לעובד כוכבים והנ״מ הוא רק את מי הוא מוכר:

לא תעמוד וגו׳. אפי׳ אין אתה הרכיל וגורם נטילת נפשו אלא הוא עפ״י סיבה מעצמו עומד בסכנת נפש אסור לך לעמוד על דם רעך. אבל רכילות אסור אפילו לא יהא נוגע לנפשו ודמו ממש אלא הזיק וכדומה מכ״מ ה״ה מוכרו לכך. ועוד נכלל בסמיכות אזהרות אלו שאף ע״ג שאזהרה לא תלך רכיל מכ״מ לא תעמוד על דם רעך היינו אם יודע שאיש א׳ רוצה לירד לחייו של אדם אחר ה״ז מחויב להודיע ואסור לעמוד ע״ד רעך:

ק רוצה לומר שיש בקצת האותיות שמוצאיהן בשפה וקצתן בלשון וקצתן בגרון:

ר למקיימים האזהרות:

ש פירוש לעוברים בהם: