ילדים ואבל: איך מספרים לילד שמישהו נפטר ואיך מלווים אותו

לספר – במילים פשוטות ואמיתיות

הורים רבים רוצים לגונן ולכן מתמהמהים, או בוחרים מילים רכות כמו ״סבא הלך לישון״ או ״סבתא נסעה רחוק״. אבל ילדים שומעים את המילים כפשוטן: ילד שמע שסבא ״הלך לישון״ עלול לפחד ללכת לישון בעצמו, ומי ששמע ש״נסעה״ – יחכה שתחזור. עדיף לומר בעדינות ובבירור: ״סבא נפטר. הגוף שלו הפסיק לעבוד, והוא לא יחזור. אנחנו מאוד עצובים ונתגעגע אליו״.

התורה אומרת ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך״ – דיבור עם ילדים הוא חלק מהחיים, לא נושא שמסתירים. ובמשלי: ״חנך לנער על פי דרכו״ – כל ילד לפי גילו ואופיו. ילד קטן צריך משפט אחד ברור וחיבוק; ילד גדול יותר ישאל שאלות על מה קרה, ועל מה שקורה אחרי המוות. מותר לענות ״אני לא יודע״, ומותר לשתף במה שאנחנו מאמינים.

ההלכה רואה גם את הילד

מעניין שההלכה מתייחסת במפורש לכאב של ילדים. אף שקטן אינו חייב במצוות האבלות, הגמרא קובעת ״מקרעין לקטן מפני עגמת נפש״ – עושים לו קריעה, כדי שגם הוא ירגיש שותף לאבל המשפחה ולא יישאר בצד. כלומר, המטרה היא לא להרחיק את הילד מהאבל, אלא לתת לו מקום בתוכו.

לגבי השתתפות בלוויה ובשבעה – אין תשובה אחת. ילדים רבים מרוויחים מכך שהם רואים את המשפחה ביחד, ובלבד שיודעים מראש מה יקרה שם ויש מבוגר קרוב שמשגיח עליהם ויכול לצאת איתם. כדאי לשאול את הילד אם הוא רוצה לבוא, ולכבד את רצונו. ההלכות הנוגעות לילדים בקריעה ובאבלות מוסברות בקריעה – על מי קורעים, ובמנהגי קבורה ובית עלמין – שאלו את רב הקהילה.

איך ילדים מתאבלים

ילדים מתאבלים ״בקפיצות״: רגע בוכים, ורגע אחר כך משחקים כאילו כלום לא קרה. זה לא חוסר רגישות – זו הדרך שלהם לשאת כאב גדול. יש ילדים שחוזרים להתנהגויות של גיל צעיר יותר, מתקשים להירדם, נצמדים להורה או כועסים. יש שחוזרים ושואלים את אותה שאלה שוב ושוב. בדרך כלל אלה תגובות טבעיות, שמתמתנות עם הזמן כשהילד מרגיש מוגן.

מה עוזר: שגרה – גן, בית ספר, ארוחות, שעת שינה. אמירה שכל הרגשות מותרים. זיכרון משותף – אלבום, ציור לסבא, נר ביום השנה. והורה שמרשה לעצמו לבכות מול הילד, ומסביר ״אני עצוב כי אני מתגעגע, ואני בסדר״. ילדים לומדים מאיתנו שאפשר להיות עצובים ולהמשיך לחיות.

בני נוער מתאבלים לא פעם ״מחוץ לבית״ – עם חברים, ברשתות, בשקט בחדר. הם עשויים להיראות אדישים ולהיות שבורים מבפנים. כדאי לא ללחוץ על שיחה, אבל להשאיר דלת פתוחה: ״אם תרצה לדבר על סבא – אני כאן, גם בעוד חודש״. אפשר להזמין אותם לתפקיד של כבוד – להקריא משהו באזכרה, לסדר תמונות, לבחור שיר – כך הם מרגישים שותפים ולא רק צופים.

מתי לבקש עזרה

כדאי לעדכן את הגננת או את המורה ואת יועצת בית הספר, כדי שידעו להתייחס לשינויים. אם עוברים כמה שבועות והקשיים לא נרגעים ואף מחריפים – ילד שמסתגר, מפסיק לתפקד בבית הספר, אינו ישן או מדבר על רצון להצטרף לנפטר – פנו לרופא הילדים, ליועצת או לפסיכולוג ילדים. במקרה של מות הורה, ליווי מקצועי מוקדם הוא לרוב רעיון טוב.

וההורה עצמו – גם הוא מתאבל. כדי להחזיק ילד צריך שמישהו יחזיק גם אתכם. על כך ראו אבל על בן או בת זוג, ועל דיבור עם ילדים על אמונה – חינוך לאמונה.

מה אפשר לעשות כבר היום

1. השתמשו במילים ״נפטר״ ו״מת״, ולא ״הלך לישון״ או ״נסע״.
2. שאלו את הילד מה הוא רוצה לדעת – וענו בקצרה ובכנות.
3. שאלו אם הוא רוצה לבוא ללוויה או לשבעה, והכינו אותו מראש.
4. שמרו על שגרת גן, בית ספר ושינה ככל האפשר.
5. עדכנו את הצוות החינוכי, והזמינו את הילד ליצור משהו לזכר הנפטר.

המקורות

• בבלי מועד קטן כו ע״ב – ״ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש״
• דברים ו, ז – ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך״
• משלי כב, ו – ״חנך לנער על פי דרכו״
• בראשית לז, לה – ״ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו״