מה אומרים בניחום אבלים – ומה עדיף לא לומר

הנוכחות חשובה יותר מהמילים

רבים נמנעים מללכת לבית האבל כי הם לא יודעים מה לומר. אבל ספר איוב מלמד שהנחמה הראשונה היא לא דיבור. כשחבריו של איוב באו אליו, ״וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד״. הם ישבו לידו בשתיקה – וזה היה החלק הטוב בביקור שלהם. הבעיות התחילו דווקא כשפתחו את הפה.

מכאן גם ההלכה: ״אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל״. האבל מחליט אם לדבר, על מה וכמה. אם הוא שותק – יושבים איתו בשקט. אם הוא מדבר על הנפטר – מקשיבים. ההלכות המלאות של הביקור – איך נכנסים, מתי באים וכמה זמן נשארים – מוסברות בניחום אבלים – ההלכות.

משפטים פשוטים שמנחמים

כשהאבל פונה אליכם, משפט קצר וכן עדיף על נאום. למשל: ״אני כל כך מצטער״. ״אין לי מילים, רציתי רק להיות כאן״. ״אבא שלך תמיד קיבל אותי בחיוך״. ״ספרי לי עליה – לא הכרתי אותה מספיק״. הזיכרון האישי הוא המתנה הגדולה ביותר: אבלים רבים שומעים בשבעה סיפורים על יקיריהם שלא הכירו, והם נשארים איתם שנים.

הגמרא מספרת שרבי יוחנן נכנס לבקר את רבי אלעזר שהיה חולה, ומצא אותו בוכה. רבי אלעזר הסביר שהוא בוכה על היופי של רבי יוחנן שסופו להיקבר בעפר. רבי יוחנן לא ניסה לשכנע אותו שאין סיבה לבכות. הוא אמר ״על דא ודאי קא בכית״ – על זה בוודאי ראוי לבכות – ״ובכו תרוייהו״, ושניהם בכו. לפעמים הנחמה היא פשוט להסכים שזה כואב, ולבכות ביחד.

יש מצבים שבהם כל מילה נשמעת קטנה: מות של ילד, מוות פתאומי, תאונה, התאבדות. דווקא אז כדאי לומר פחות ולא יותר. ״אין לי מילים, ואני לא הולך לשום מקום״ הוא משפט שלם. לא שואלים על נסיבות המוות ועל פרטים רפואיים – אם האבל ירצה לספר, הוא יספר. ואם אתם עצמכם נסערים מאוד, עדיף לשבת רגע בחוץ ולהירגע לפני שנכנסים: האבל לא אמור לנחם את המנחמים.

מה עדיף לא לומר

הרמ״א בשולחן ערוך כותב: ״אל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות״. משפט כזה נשמע מרגיע, אבל הוא סוגר את הכאב במקום לתת לו מקום. באותה רוח הגמרא אוסרת לומר לאדם שנפגע ביסורים או שקבר את ילדיו דברים כמו שאמרו חבריו לאיוב – כלומר, להסביר לו למה זה קרה לו. גם כשהכוונה טובה, הסבר הופך את המנחם לשופט.

עוד משפטים שכדאי להימנע מהם: ״אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש״ – כל אבל שונה. ״לפחות הוא לא סבל״ או ״לפחות זכה לגיל מבוגר״ – המילה ״לפחות״ מקטינה את האובדן. ״תהיה חזק בשביל הילדים״ – זה מטיל משימה על מי שבקושי עומד. ״הכול לטובה״ – אם האבל עצמו אומר זאת, אפשר להנהן; אבל לא אנחנו נאמר לו את זה. ובתנ״ך יש דוגמה עדינה: אלקנה אמר לחנה הבוכייה ״הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים״. הוא אהב אותה, אבל השוואה לא מנחמת.

הנחמה שאחרי השבעה

בשבעה הבית מלא, ואחר כך כולם חוזרים לשגרה – והאבל נשאר לבד בדיוק כשהבדידות מתחילה. הרמב״ם כותב שמצוות ניחום אבלים היא חלק מ״ואהבת לרעך כמוך״, ומסביר: ״כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים – עשה אתה אותן לאחיך״. מה הייתם רוצים בעצמכם אחרי חודש? כנראה שמישהו יתקשר, יזמין לארוחת שבת, יזכור את התאריך.

הרמב״ם אף קובע שניחום אבלים קודם לביקור חולים, ״שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים״. כדאי לרשום ביומן את השלושים, את יום ההולדת של הנפטר ואת יום השנה, ולשלוח באותם ימים הודעה קצרה. ואם אתם לא מספיקים להגיע לשבעה – הודעה או מכתב הם דרך טובה לנחם; ראו מה לכתוב בהודעת תנחומים.

מה אפשר לעשות כבר היום

1. לכו לבית האבל גם אם אינכם יודעים מה לומר – הנוכחות היא העיקר.
2. שבו בשקט וחכו שהאבל יפתח. אם הוא שותק – גם שתיקה היא נחמה.
3. הכינו מראש זיכרון אחד טוב על הנפטר, ושתפו אותו אם מתאים.
4. הימנעו מ״לפחות…״, מהסברים ומהשוואות לאבל של אחרים.
5. כשיוצאים – אמרו את הנוסח המקובל: ״המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״.
6. רשמו ביומן את השלושים ואת יום השנה, ושלחו אז מילה חמה.

המקורות

• איוב ב, יג – ״ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד״
• בבלי מועד קטן כח ע״ב – ״אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל״
• בבלי ברכות ה ע״ב – ״על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו״
• שולחן ערוך, יורה דעה שעו, ב (הגהת הרמ״א) – ״ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות״
• בבלי בבא מציעא נח ע״ב – ״אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב״
• שמואל א א, ח – ״הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים״
• רמב״ם, הלכות אבל יד, א; יד, ז – ״שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים״