"ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (כ"ה, כ"ו) - קביעת שם לנולד

שואל רבנו האלשיך הקדוש, יעקב נקרא בשם זה משום שאחז בעקב עשו. נכון שכך ארע בתהליך הלדה, אבל, האין זו אפיזודה שולית ולא משמעותית?

נקח מקרה שכזה. אדם זוכה להלדת בנו הראשון. התהליך היה סטנדרטי. האשה התקשרה אליו ובקשה שיבוא מיד, היא חשה צירי לדה. הוא תופס מונית ומגיע הביתה, היא כבר הזמינה אמבולנס, הוא יושב קדימה ליד הנהג. ממהרים לבית החולים וברוך ה' נולד בן זכר למזל טוב.

אחרי שהכל עובר בשלום, נרגעים מההתרגשות הגדולה, יושבים על מדוכת השמות. ואין זה דבר של מה בכך בימינו. מה, נתן לבן שם רגיל ונדוש, אברהם, יצחק או יעקב? לא ולא. צריך לתת שם מיחד, שייחד את הבן המיחד, ה'חד בדרא' שלנו. ואם נגמרו השמות, אפשר לתת שם נקבה לזכר ושם זכר לנקבה, אפשר לקרא לילדה 'דניאל', ולילד 'אסתר'... "ויאמר זה בכה וזה אמר בכה" ('בכה' הכונה - כך או ככה), ואז פתאום קופץ האב הטרי ואומר, יש לי רעיון 'בומבה'. נקרא לו 'סוני'...

האשה מעותת את פניה. זה אמנם שם היטקי וחדשני, אבל על מה ולמה, מה הקשר? אומר הבעל, את כנראה לא שמת לב, אבל ברכב התנגנה מוזיקה נעימה. אני ישבתי מקדימה ליד הנהג, וראיתי שמערכת השמע היתה מתוצרת סוני. זכר ללדה המצלחת נקרא לו כך. זה תמיד יזכיר לנו את המארע המשמח... כל השומע יצחק לו. מגחך, מה הקשר. זה דבר שולי שבשולי. אמנם היה באיזשהו קשר ללדה, אבל אין לו כל משמעות.

שאלה נוספת שואל רבנו האלשיך, לכאורה צריך היה לקרא ליעקב 'עקב' על שם העבר, ולא 'יעקב' על שם העתיד!

והתשובה, עשו מסמל את העולם הגשמי, החמריות. "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" (בראשית כ"ה, ל). יעקב לעמת זאת הוא סמל הרוחניות, "איש תם ישב אהלים". ישנם הסוברים שבאנו לעולם קיצוני. אין דרך ממצעת. או לכאן או לכאן. החמריים אומרים, צריך לחטף בשתי ידים כל מה שאפשר. אכול ושתה כי מחר נמות. כל מחשבותיהם אודות שדרוגים. איך נשדרג את הדירה, את הרכב, את האכל, את החפשה. לעמת זאת, יש שמקצינים לכוון השני, לצד הרוחניות, באמרם מהו העולם הזה, הבל הבלים. שבעים שמונים שנה והכל עובר כעורבא פרח. לא כדאי להשקיע בו אפלו לא כזית. מתנזרים לחלוטין מעניני עולם הזה ועוסקים רק ברוחניות.

הדרך הראשונה - ודאי שאינה נכונה, אבל גם הדרך השניה אינה ראויה. ודאי שעקר עסקו של האדם צריך להיות בענינים רוחניים, למוד תורה, תפלה, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אבל צריכה להיות גם נגיעה בעולם הזה. מי שמנתק עצמו לגמרי לא ישרד. האדם צריך למצא את הנסחה הנכונה. השלוב המנצח.

לכך רומזת אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו. באה התורה ללמדנו שזו דרך החיים הנכונה. להיות שקוע בתורה ולעסק במצוות, אבל, לאחז אחיזה כלשהי, בקצה קצהו, בעקבו של העולם הזה הגשמי, העולם המיצג על ידי עשו. אם כן, אין מדבר כאן באפיזודה צדדית וזניחה, אלא בעקר העקרים. דרך החיים הנכונה והראויה ביותר.

אומר ה'תרומת הדשן' (לרבי ישראל איסרלן, הנודע גם בכנוי מהרא"י - מורנו הרב רבי ישראל איסרלן): שאם אין לאדם רעיון של שם עבור הרך הנולד, הסבים והסבתות 'נגמרו', אזי, אם מדבר בתקופת החגים, כדאי לתת שם הקשור לכך. לדגמא, אם נולדה בת בסמיכות לחג השבועות, ראוי לקרא לה רות או נעמי.

על פי הדברים הללו אומר רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שראוי לתת שם מפרשת השבוע. פעם שאל את הרב מישהו, שנולדה לו בת ופרשת השבוע 'כי תצא' היתה, איזה שם נתן לקרא לה. ענה לו רבי חיים על אתר: קרא לה אהובה. "האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כ"א, ט"ו). המשיך מישהו ואמר, אם כן, אם נולדה לך בת בפרשת ראה, קרא לה 'ברכה'. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו). ["מפיק מרגליות" עמוד תרמ"א]