דבר העורך

כשיעקב אבינו הגיע לאביו יצחק להביא לו את המטעמים הוא אמר לו "אנכי עשו בכורך", ומבאר רש"י שלמרות שהיה מתר ליעקב לשקר כדי שהברכות לא יגיעו חלילה לעשו, שאם אביו היה יודע מי הוא עשו ומה הוא עשו הוא בודאי לא היה חפץ לתת לו אותם, ועוד הרי התירו לשקר לשני בשביל להצילו מאסור (מגן אברהם קנ"ו ב) והרי עשו היה מומר כמבאר בגמרא (בבא בתרא ט"ז): שביום שמכר את הבכורה הוא כפר בעקר וכפר בתחית המתים ואם כן שחיטתו פסולה. רק הסתירו מיצחק את מצבו של בנו כדי לא לצערו. למרות זאת יעקב התחכם והתאמץ מאוד לא לשקר ועוד באר רש"י את דבריו "אנכי המביא לך, ועשו בכורך"... והטעם שהשתדל לדבר אמת אפלו שהיה מתר לו לשקר משום שמדת השקר היא כל כך מגנה בעיני ה' שהוא נסה כמה שיותר למזער את זה.

והנה מצינו בתורה לשונות חמורים על גנות מדת השקר: "מדבר שקר תרחק", "שקר שנאתי ואתעבה", הדגשה מיחדת זו לא מצאנו בשאר אסורים. מכאן אנו למדים, כי האסור של שקר, הוא לא רק עצם שנוי בדבור מן האמת, אלא המדה הזו של שקר, היא מה שאדם משקר בנפשו את עצמו או את אחרים. אדם הרגיל בשקר נהיה שפל ובזוי.

בספר החנוך מתארת מאיסותה של מדת השקר וכך כתוב שם: כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו.

השל"ה הקדוש כותב שהרוצה שבניו ילכו בדרך הישרה גם כשאינם תחת פקוחו, יחדיר בהם את מדת האמת. וישריש בהם את חמר השקר אפלו בשיחה בטלה.

כשהיו באים להרב שטינמן לקבל ברכה לפני בר מצוה והיו שואלים איזה קבלה לקבל, היה אומר לקבל על עצמך לומר רק אמת כל החיים. ומקורו מהמדרש שמספר על בחור שעשה כל החטאים בעולם ובא לבקש תשובה מרבי שמעון בן שטח, ורבי שמעון אמר לו תקבל על עצמך רק לומר אמת וכך לא תכשל לעולם, וישבע לו על ענין "קטן" זה. ויהי היום ושכנתו יצאה מביתה והוא נכנס והחל גונב מכל הבא ליד, כשגמר לגנב הכל אמר לעצמו: אלו תחזר וישאלו אותו האם יודע משהו מהענין יאלץ לשקר, ואיה שבועתו? מיד החזיר הכל.

ומובא גם בחז"ל שהדובר אמת אינו מת קדם זמנו וכל ברכותיו מתקימות, וכספור הידוע על עיר קשטה שמעולם לא מת שם אדם כי כלם שם היו דוברי אמת.

וידוע מה שכתבו חז"ל שהמשקר רק מפסיד מהשקר, כי זה היה ההסכם של השקר עם ההפסד כשהתחתנו ביניהם בבואם להכנס לתבת נח, וכך הם סכמו שכל השקרים ילכו להפסד. ומאז כל מי שמשקר הרוח שיש לו הולך להפסד, וכן רק נזוק ומפסיד מהשקר, כי משקר אינו יכול להרויח, ואם הרויח אז זה על חשבון בריאות וחיים רחמנא לצלן.

בחזון איש (אמונה ובטחון) כותב כך: "ראוי לקבע הדבור במדת האמת המתקנה ולא במדת השקר המקלקלה, כי חז"ל החמירו בזה מאד וקלקולה מצוי מאד והפסדיה עצומים."

"בן אדם שדבר שקר לשעתו, צורתו צורת אדם, ויש בו חטא, אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן, ואישיותו נעדרת."

"תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה." עד כאן לשונו.

בהקשר לכך היה אומר ה'חזון איש': אסתר המלכה אמרה "איש צר ואויב", ורצתה להצביע על אחשורוש. אמר ר' אלעזר, מלמד שהיתה מצביעה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן (מגילה דף ט"ז.). ותמוה, כיצד סכנה את כל כלל ישראל על ידי הצבעתה על אחשורוש? ותרץ, שמדת האמת באסתר היתה כל כך חזקה שלא יכלה להמנע מן האמת שאחשורוש איש צר ואויב, אלא רק בכח המלאך נמנעה הסכנה על כלל ישראל!

בתולדותיו של הרד"ל - רבי דוד לוריא זצ"ל, מספר שפעם הלשינו עליו במרידה במלכות, וכשהעמידוהו למשפט היה צפוי לו גזר דין מות. השפה המדברת במשפט היתה רוסית, אך כשבקשו השופטים לשוחח ולהתיעץ בינם לבין עצמם, כדי שהנדונים לא יבינו, דברו בשפה הצרפתית. הרד"ל ידע והבין שפה זו, והיה יכול להציל את עצמו אחרי שישמע את דברי השופטים ויכון את טענותיו על פיהם, אך בגלל מדת האמת החליט שתהיה בכך גנבת דעת, שהרי הם מדברים בינם לבין עצמם ואינם מענינים שהוא ישמע. קם הרד"ל ממקומו, הלך לפנה והניח את ידיו באזניו כדי שלא ישמע... השופטים, בראותם את התנהגותו, בקשו להאשימו גם בבזוי בית הדין, אך לאחר ששאלוהו על מה ולמה עשה מה שעשה, ותשובתו היתה שלא רצה לגנב את דעתם, מפני שהבין את השפה הצרפתית, הוציאו בו-במקום צו שחרור ונקוהו מכל אשמה. "אדם שמתנהג בצורה זו, לא יתכן שימרד במלך", אמרו.

וישמע החכם ויוסיף לקח.