בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת תולדות

דבר העורך

כשיעקב אבינו הגיע לאביו יצחק להביא לו את המטעמים הוא אמר לו "אנכי עשו בכורך", ומבאר רש"י שלמרות שהיה מתר ליעקב לשקר כדי שהברכות לא יגיעו חלילה לעשו, שאם אביו היה יודע מי הוא עשו ומה הוא עשו הוא בודאי לא היה חפץ לתת לו אותם, ועוד הרי התירו לשקר לשני בשביל להצילו מאסור (מגן אברהם קנ"ו ב) והרי עשו היה מומר כמבאר בגמרא (בבא בתרא ט"ז): שביום שמכר את הבכורה הוא כפר בעקר וכפר בתחית המתים ואם כן שחיטתו פסולה. רק הסתירו מיצחק את מצבו של בנו כדי לא לצערו. למרות זאת יעקב התחכם והתאמץ מאוד לא לשקר ועוד באר רש"י את דבריו "אנכי המביא לך, ועשו בכורך"... והטעם שהשתדל לדבר אמת אפלו שהיה מתר לו לשקר משום שמדת השקר היא כל כך מגנה בעיני ה' שהוא נסה כמה שיותר למזער את זה.

והנה מצינו בתורה לשונות חמורים על גנות מדת השקר: "מדבר שקר תרחק", "שקר שנאתי ואתעבה", הדגשה מיחדת זו לא מצאנו בשאר אסורים. מכאן אנו למדים, כי האסור של שקר, הוא לא רק עצם שנוי בדבור מן האמת, אלא המדה הזו של שקר, היא מה שאדם משקר בנפשו את עצמו או את אחרים. אדם הרגיל בשקר נהיה שפל ובזוי.

בספר החנוך מתארת מאיסותה של מדת השקר וכך כתוב שם: כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו.

השל"ה הקדוש כותב שהרוצה שבניו ילכו בדרך הישרה גם כשאינם תחת פקוחו, יחדיר בהם את מדת האמת. וישריש בהם את חמר השקר אפלו בשיחה בטלה.

כשהיו באים להרב שטינמן לקבל ברכה לפני בר מצוה והיו שואלים איזה קבלה לקבל, היה אומר לקבל על עצמך לומר רק אמת כל החיים. ומקורו מהמדרש שמספר על בחור שעשה כל החטאים בעולם ובא לבקש תשובה מרבי שמעון בן שטח, ורבי שמעון אמר לו תקבל על עצמך רק לומר אמת וכך לא תכשל לעולם, וישבע לו על ענין "קטן" זה. ויהי היום ושכנתו יצאה מביתה והוא נכנס והחל גונב מכל הבא ליד, כשגמר לגנב הכל אמר לעצמו: אלו תחזר וישאלו אותו האם יודע משהו מהענין יאלץ לשקר, ואיה שבועתו? מיד החזיר הכל.

ומובא גם בחז"ל שהדובר אמת אינו מת קדם זמנו וכל ברכותיו מתקימות, וכספור הידוע על עיר קשטה שמעולם לא מת שם אדם כי כלם שם היו דוברי אמת.

וידוע מה שכתבו חז"ל שהמשקר רק מפסיד מהשקר, כי זה היה ההסכם של השקר עם ההפסד כשהתחתנו ביניהם בבואם להכנס לתבת נח, וכך הם סכמו שכל השקרים ילכו להפסד. ומאז כל מי שמשקר הרוח שיש לו הולך להפסד, וכן רק נזוק ומפסיד מהשקר, כי משקר אינו יכול להרויח, ואם הרויח אז זה על חשבון בריאות וחיים רחמנא לצלן.

בחזון איש (אמונה ובטחון) כותב כך: "ראוי לקבע הדבור במדת האמת המתקנה ולא במדת השקר המקלקלה, כי חז"ל החמירו בזה מאד וקלקולה מצוי מאד והפסדיה עצומים."

"בן אדם שדבר שקר לשעתו, צורתו צורת אדם, ויש בו חטא, אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן, ואישיותו נעדרת."

"תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה." עד כאן לשונו.

בהקשר לכך היה אומר ה'חזון איש': אסתר המלכה אמרה "איש צר ואויב", ורצתה להצביע על אחשורוש. אמר ר' אלעזר, מלמד שהיתה מצביעה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן (מגילה דף ט"ז.). ותמוה, כיצד סכנה את כל כלל ישראל על ידי הצבעתה על אחשורוש? ותרץ, שמדת האמת באסתר היתה כל כך חזקה שלא יכלה להמנע מן האמת שאחשורוש איש צר ואויב, אלא רק בכח המלאך נמנעה הסכנה על כלל ישראל!

בתולדותיו של הרד"ל - רבי דוד לוריא זצ"ל, מספר שפעם הלשינו עליו במרידה במלכות, וכשהעמידוהו למשפט היה צפוי לו גזר דין מות. השפה המדברת במשפט היתה רוסית, אך כשבקשו השופטים לשוחח ולהתיעץ בינם לבין עצמם, כדי שהנדונים לא יבינו, דברו בשפה הצרפתית. הרד"ל ידע והבין שפה זו, והיה יכול להציל את עצמו אחרי שישמע את דברי השופטים ויכון את טענותיו על פיהם, אך בגלל מדת האמת החליט שתהיה בכך גנבת דעת, שהרי הם מדברים בינם לבין עצמם ואינם מענינים שהוא ישמע. קם הרד"ל ממקומו, הלך לפנה והניח את ידיו באזניו כדי שלא ישמע... השופטים, בראותם את התנהגותו, בקשו להאשימו גם בבזוי בית הדין, אך לאחר ששאלוהו על מה ולמה עשה מה שעשה, ותשובתו היתה שלא רצה לגנב את דעתם, מפני שהבין את השפה הצרפתית, הוציאו בו-במקום צו שחרור ונקוהו מכל אשמה. "אדם שמתנהג בצורה זו, לא יתכן שימרד במלך", אמרו.

וישמע החכם ויוסיף לקח.

תולדת - תוכן ענייני הפרשה

א. תפלת יצחק ורבקה לבנים. לדת יעקב ועשו, אפים ומעשיהם, ונבואת עתידם קדם הלדה (כ"ה, י"ט-כ"ח).

ב. עשו מוכר את הבכורה ליעקב תמורת נזיד עדשים (כ"ה, כ"ט-ל"ד).

ג. ויהי רעב בארץ, יצחק הלך לארץ פלשתים (הסמוכה לארץ ישראל), השגחת וברכת ה' שהיתה לו שם (פרק כ"ו).

ד. יצחק (בדרך אביו) חופר בארות מים (חסד לעולם).

ה. בקשת יצחק מעשו שיביא עבורו סעודה מיחדת ובתמורה לכך יברכו. רבקה ברוח הקדש שומעת מהדבר ושולחת את יעקב עם תבשילים אל יצחק לפני שעשו מספיק לעשות זאת, יעקב מתברך, ואחר כך מגיע עשו ומבקש ברכתו. יצחק מסרב ושומע שעשו מכר את בכרתו (אותיות ברכתו) ליעקב, וכך מסכים יצחק סופית לברכה שברך את יעקב. עשו לוקח אשה נוספת (שלישית) מבנות ישמעאל (כ"ז, א-מ).

ו. שנאתו של עשו ליעקב ורצונו להרגו עקב נטילת הברכות (כ"ז, מ"א-מ"ו).

ז. יצחק ורבקה שולחים את יעקב בנם לפדן ארם, לברח מעינו של עשו ולמצא אשה (כ"ח, א-ה).

"אנכי עשו בכורך" (כ"ה, כ) - מדבר שקר תרחק

בדבר העורך הרחבנו בענין השיח של יעקב אבינו עם אביו יצחק אבינו, בעת שהביא יעקב את המטעמים שעשתה לו אמו רבקה, ויעקב בחכמתו לא שקר למרות שיכל היה, על מנת שהברכות יחולו על ראשו ולכל צאצאיו בני ישראל, ולא חלילה על עשו ששונא ליעקב - ששונא לעם ישראל עד עצם היום הזה.

וכתוב ב"אורחות צדיקים" (שער העשרים ושנים): דע כי כאשר ישקל האדם כסף וזהב במאזנים, ומבחין בין קל לכבד - כך ישקל האדם החכם במאזנים להבין השקר והאמת. יש מפלפל ועושה סברות לקים השקר, עד שנראה שהוא אמת. אבל החכם מבין כל אחד להבדיל בין השקר ובין האמת. וזה דבר ידוע לכל, שהשקר והאמת תכופים בלב אחד. יש אדם מזיף, אפלו שיודע בודאי שהדבר שקר - הוא נמשך אחריו. כל שכן כשיש ראיות לצדדים לשקר, שדומה להיות אמת, שבודאי ימשך אחר שקרו. אבל יש אדם אמתי, ולא יעשה שקר אלא כשיש סברות לו לשקר - אז הוא נמשך אחר השקר. והחכם יכחיש הסברות של שקר בחכמתו.

ועוד יזהר האדם: אם יבוא חברו אצלו, וישאל ממנו דבר שיש בידו - לא יאמר לו "אין לי", אך ידחהו בענין אשר לא ישקר. ויש פסק בספר חסידים (סימן תכ"ו): אפלו יבוא גוי לבית יהודי ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות ואין דעתו להלוות לזה הגוי - לא יאמר לו "אין לי", אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שקרים. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שאם היו לו מעות לא היה יכול להשמט ממנו בלא שנאה - היה יותר טוב לומר "אין לי" מפני דרכי שלום. אך הכל תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו ענין של הגוי: אם יוכל לומר "יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בענין זה יוכל לדחותו בלא שנאה - יעשה. וגדול ענשו של שקרן: אפלו כשהוא אומר אמת - אין מאמינים לו (סנהדרין פ"ט:). ושקר אין לו רגלים (ריש אותיות דרבי עקיבא). עד כאן לשונו.

מצינו אצל גדול ישראל עד כמה התרחקו ממדת השקר המאוסה: כשרבי איזיק שר, ראש ישיבת סלבודקא, נפטר, הזמינו את רבי יחזקאל לוינשטין להספידו. בתחלה התחמק מלתת את הסכמתו לבוא להספיד, בקשו והתחננו עד שלא יכול היה לסרב. בא ואמר הספד קריר שלא כהרגלו, והדבר היה נראה מאד משנה. שאלו אותו אחר כך: מדוע הספד כל כך קר, הרי רבי איזיק היה כל כך גדול? השיב רבי יחזקאל: בדיוק לפני כמה ימים נפטר באמריקה נכדי הרב גינזבורג. אם אתחיל להספיד את ר' איזיק כמו שצריך, ואבכה - אבכה על הנכד שלי, כיון שליבי שבור, אבל לא ממש על הגאון ר' איזיק, אלא מחמת נכדי. הצבור יחשב שאני בוכה על רבי איזיק - זו הרי רמאות. דמעות שוא הקדוש ברוך הוא שונא. זה שקר! לכן נאלץ להספיד בחלישות הרוח, ולא לבכות. שלא יהיה שקר.

כשהדפיסו פנקסי קבלות בעבור ישיבת ליקווד, החליט הגרפיקאי, שקבל לידו את התמונה של בנין הישיבה כדי לשבצה בפנקס, לשנות אותה מעט. סביב בנין הישיבה צמחו חמשה עצים - שנים מצד אחד ושלושה מצד שני. הגרפיקאי רצה לשוות לבנין מראה יפה יותר והוסיף עץ נוסף בצמוד לשני העצים. כשראה רבי אהרן את פנקסי הקבלות, הבחין מיד בשנוי התמונה - והורה להשמיד אותם ולהדפיס פנקסים חדשים במקומם, באמרו: "הישיבה משתתת על אדני אמת, ואיני מוכן שיתערב בה אפלו שמץ של שקר" (שמושה של תורה).

בביתו של ה'חזון איש' היה מתאסף מדי יום מנין לתפלת מנחה גדולה בשעות הצהרים. פעם התאסף המנין בקשי רב ובאחור. וכאשר נכנס המתפלל העשירי אל המנין, פנה רבי שמואל גרינמן שהיה אחד מן המנין, אל גיסו ה'חזון איש' ואמר לו: "הזמנתי אורח לביתי לשעה זו, האם עלי להתעכב כאן עד שנתפלל, או שאלך לביתי כדי לקים את דברי ולפגש את אורחי"? אמר לו ה'חזון איש', "מי שדבוק במדת האמת, אין זה אצלו אפלו בגדר שאלה. מוטב שיתבטל המנין ולא תעבר אפלו מלה אחת מדבריך". יצא רבי שמואל מהבית ובאותו יום התבטל המנין ולא התפללו בביתו של ה'חזון איש'.

האדמו"ר מתולדות אהרן היה מתרחק מן השקר מאד מאד, ופעם אחת כששהה בטבריה, נכנס אליו נכבד אחד שהאריך בשיחה הרבה, על אף שהשעה מתאחרת ועוד מעט תהיה השקיעה, כשהאדמו"ר לא טעם עדין באותו יום. העוזר של הרב, שלא היה יכול לומר ישירות לנכבד ההוא כי נוכחותו מפריעה עכשיו, וזמנו כבר תם מזמן, חשב להתחכם ונכנס לחדר האדמו"ר, ולחש את אזן הנכבד שעוד זמן קצר ולאדמו"ר יש תור אצל הרופא, והשעה מתאחרת. הלה שמע והביא את השיחה לסיומה, נפרד והלך לו. אחר שהלך, שאל האדמו"ר את עזרו: וכי איזה תור יש לנו אצל הרופא? השיב העוזר כמתנצל: נכון! אין עכשיו תור אצל רופא מסים, אבל אכילת רבנו היא ענין של רפואה, ורבנו עדין לא טעם כלום ביום זה. מיד גער בו האדמו"ר: למה השתמשת בשקר לומר שיש תור אצל הרופא? ואם בגללי באת לידי שקר וגנבת דעת, אני קונס עצמי שאיני טועם היום כלום עד אחר תפלת ערבית, כי עם שקר אסור להשתמש.

פעם אחת חלקו קפסאות צדקה בעיר גרודנא בבתי התושבים לצרך הישיבה, והדפיסו עליהם בין היתר שיש כשלוש מאות תלמידים בישיבה. כשנודע הדבר לראש הישיבה רבי שמעון שקופ, נבהל מאד ואמר: הרי זהו שקר, שכן אין בישיבה אלא 250 או 260 בחורים. ושאלו אותו: הרי לא כתבו שלוש מאות אלא כתבו כשלוש מאות, ואכן יש בישיבה כמעט שלוש מאות. והשיב להם רבי שמעון זצ"ל שלשון "כשלש מאות" משמע שיש שלוש מאות בחורים בישיבה, וזהו שקר, והתורה היא תורת אמת ומשקר אי אפשר לצמח אמת, ולא הניחם להשתמש בקפסאות.

פעם אחת קבע רבי אהרן קוטלר לעצמו יום צום, וכאשר נשאל לסבת הדבר, אמר: כמדמני שעומדים לשאל אותי מידע על תלמיד שלמד בישיבה שלנו, ואינני יודע מה אוכל לענות. מצד אחד, אסור לי להגיד שקר ולשבחו במעלות שלא נמצאות בו, מצד 'מדבר שקר תרחק'. מאידך גיסא, כואב לי מאוד לספר את האמת אודותיו, כי יתכן שהדברים הנראים לי כשליליים יסתדרו במשך זמן חיי הנשואין, וחות דעתי תקלקל את השדוך. האחריות היא גדולה מאוד, ולכן קבעתי לעצמי יום תענית ותפלה להקדוש ברוך הוא, שירחם עלי ויסובב הדבר שלא ישאלו אותי כלל אודותיו.

רבי ברוך בער ליבוביץ לא היה מסגל להוציא מפיו דבר שאינו אמת, גם במקום שהיה מתר לו לשנות, וכה היה המעשה. בסיום מלחמת העולם הראשונה הגיע רבי ברוך בער לגבול פולין לאחר סכנות ותלאות רבות בדרך. בגבול הוא נשאל: האם הוא אזרח פולני? רבי ברוך, שלא היה מסגל להוציא מפיו דבר שאינו אמת, ענה מיד: לא! אינני אזרח פולני, אך יש לי תלמידים בפולין. וצריך להבין שמי שלא אזרח פולני לא היה לו שום סכוי להכנס לפולין. אך שומרי הגבול נהנו מהאמת שבו והרשו לו להכנס.

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה'" (כ"ה, כ"א) - מה בין רוגז לרחם

על פסוק זה אמרו בגמרא (יבמות ס"ד.): "למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות".

אומר על כך רבנו ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" (שם): נאמר, "ברגז - רחם תזכר" (חבקוק ג, ב). כלומר, בעת ששולטת מדת רגז בשמים, אנא. הפך אותה ל'רחם', למדת רחמים.

'רוגז' בגימטריה מאתים ושש עשרה, 'רחם' בגימטריה מאתים ארבעים ושמונה. כמה מפריד בין 'רגז' ל'רחם'? שלושים ושתים כמנין 'לב'.

ואומר ה"בן איש חי": אדם שיש עליו רגז בשמים ונגזרה עליו גזרה רעה, איך יהפך ה'רגז' ל'רחם'? על ידי שיתן את לבו. כיצד? הן על ידי תפלה מכל הלב, והן על ידי עשית חסד עם הזולת עם כל הלב, בלי חשבון!

זה שאומר שלמה המלך במשלי (י, י"ג): "ושבט לגו חסר לב" - היסורים והכאות השבט נובעים בגלל "חסר לב", שלא נותנים את הלב, וממילא לא הופכים את ה'רגז' ל'רחם'.

אומר הנביא (ישעיהו נ"ז, א): "הצדיק אבד ואין איש שם על לב". כשהצדיק קים, יש מי שנותן את הלב, ועל ידי כך ה'רגז' נהפך ל'רחם', אך כשהצדיק אבד - אבד הלב, וממילא מדת ה'רגז' על דורו בעינה עומדת ואינה נהפכת ל'רחם'. זהו שאמרו (מגילה ט"ו.): "צדיק אבד לדורו אבד".

על אברהם נאמר (נחמיה ט, ז-ח): "ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך", לכאורה, מה הקשר בין שני חלקי הפסוקים? וכי מפני ש"שמת שמו אברהם" - "מצאת את לבבו נאמן"? אלא תחלה נקרא שמו אברם. והקדוש ברוך הוא הוסיף לו את האות ה' בשמו ומעתה שמו 'אברהם', שהוא בגימטריה 'רחם'. איך זכה אברהם למדת 'רחם'? על כך מוסיף ואומר: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", שעשה את כל מעשיו עם הלב, למען שמו באהבה, בלי שום חשבונות אישיים, ועל ידי כך הפך מדת ה'רגז' ל'רחם'.

"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן" (כ"ז, ט"ו) - מה משמעות הגדל והקטן

כתב הרמב"ן, הטעם שהזכיר הכתוב 'הגדול' ו'הקטן', להפליג בענין רבקה הצדקת, כי המנהג במולידים להעדיף הבכור בברכה ובכבוד ובמתן, והיא, כיון שידעה את צדקת הקטן ורשעת הגדול, השתדלה להעביר הברכה והכבוד מהגדול לקטן. ויש אומרים, בא הכתוב להורות שלא היתה כונת רבקה לרמות את בעלה ולעשות הפך רצונו משום דעתה האישית, אלא מתארם 'הגדול' ו'הקטן' עשתה מה שעשתה, שנאמר לה בנבואה 'ורב יעבד צעיר'.

ויש אומרים, שהדברים מוסבים על הפסוק הבא, כיון שהיה עשו גדול בקומה מיעקב, על כן בגדיו היו מכסים את כל גופו ולא נשאר פנוי כי אם ידיו וחלקת צואריו שאין המלבוש מתדבק שם, ועליהם הלבישה עורות העזים.

וב'צרור המר' לרבי אברהם סבע זצ"ל כתב, הכתוב מודיענו הנס הגדול, אף על פי שעשו היה גדול, התאימו הבגדים למדת יעקב הקטן כאלו נתפרו למדתו.

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה'" (כ"ה, כ"א) - קביעות מקום לתפלה - ספור מרגש

מובא במדרש, שיצחק אבינו התפלל על רבקה בהר המוריה, המקום שבו עקדו אותו. מכאן שמקום של עשית מצוה או מסירות נפש נעשה קדוש, וכשרוצה אדם שתשמע תפלתו, יכול הוא לדקדק בבחירת מקום הגון לתפלה, שיש לו השפעה טובה על תפלתו, מעבר למה שהוא מקפיד על תכן התפלה עצמה, כפי שאומרת הגמרא (ברכות ו' עמוד ב): אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו - אלקי אברהם בעזרו.

הירושלמי מוסיף שהמקום הקבוע "מקף מחצות של ברזל" - כלומר מוגן ומסיע לכונה.

ועוד אומרת הגמרא (ברכות ז:): כל הקובע מקום לתפלתו - אויביו נופלים תחתיו.

המהר"ל מסביר שהקביעות מביאה לכונה עמקה יותר, ולכן תפלתו נשמעת.

באנגליה התגורר יהודי, מכניס אורחים דגול, בשם רבי יעקב לוינסון. כל מי שנקלע למקום ידע, כי בביתו ימצא קורת גג וסעודה הגונה. מדי יום היו סועדים על שלחנו לכל הפחות עשרים איש, ולפעמים היה מגיע מספרם של המתארחים לששים! הוא היה נותן לאורחיו תחושה נפלאה, ומספרים כי פעם נגש אליו אחד מן האורחים החדשים ושאל כמה זמן אפשר להשאר אצלו. השיב לו רבי יעקב: "אני נמצא פה כבר עשרים וחמש שנה ולא אמרו לי ללכת. גם אתה יכול להשאר"...

זמן מה התארח בביתו רבי חיים קריזוירט זצ"ל, רבה של אנטורפן. פעם ארע לו שהיה טרוד בענין נחוץ והתאחר עם תפלת ערבית עד שעת לילה מאחרת. בשעה זו כבר לא התקימו מנינים, והוא תר אחר מקום מתאים להתפלל בו ביחידות. רבי יעקב לוינסון, שנעור באמצע הלילה, הבחין כי הרב עומד במטבח ליד התנור ומתפלל. פליאה אחזה בו, וכאשר סים הרב, נגש ואמר: "רבי, יש לי בביתי בית מדרש עם ספריה מפארת, וכי לא עדיף היה להתפלל במקום למוד?" ענה לו רבי חיים: "אני זקוק כעת לישועות גדולות ולהרבה ברכות. חפשתי את המקום הקדוש ביותר בבית הזה, את המקום שבו תפלתי תתקבל ביותר, ומצאתי אותו במטבח המכניס אורחים שלכם. במקום קדוש זה חש אני כי תפלותי תתקבלנה!"...

רבי יוסף בוקסבוים זצ"ל ספר, כי בתקופה שבה היה הכתל נשלט על ידי הירדנים, והערבים שגרו בעיר העתיקה, לא היה שיך להתפלל שם, הבחין אביו ברבי אריה לוין זצ"ל עומד ליד כתל ביתו של הרב מטשעבין זצ"ל ומתפלל. לשאלתו ענה, כי אחד מילדיו חולה, והוא מחפש מקום ראוי וקדוש לתפלה. "גמרתי בלבי", אמר, "להתפלל על קיר ביתו של הרב מטשעבין, שהיה מתמיד עצום ובעל עין טובה".

"ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (כ"ה, כ"ו) - קביעת שם לנולד

שואל רבנו האלשיך הקדוש, יעקב נקרא בשם זה משום שאחז בעקב עשו. נכון שכך ארע בתהליך הלדה, אבל, האין זו אפיזודה שולית ולא משמעותית?

נקח מקרה שכזה. אדם זוכה להלדת בנו הראשון. התהליך היה סטנדרטי. האשה התקשרה אליו ובקשה שיבוא מיד, היא חשה צירי לדה. הוא תופס מונית ומגיע הביתה, היא כבר הזמינה אמבולנס, הוא יושב קדימה ליד הנהג. ממהרים לבית החולים וברוך ה' נולד בן זכר למזל טוב.

אחרי שהכל עובר בשלום, נרגעים מההתרגשות הגדולה, יושבים על מדוכת השמות. ואין זה דבר של מה בכך בימינו. מה, נתן לבן שם רגיל ונדוש, אברהם, יצחק או יעקב? לא ולא. צריך לתת שם מיחד, שייחד את הבן המיחד, ה'חד בדרא' שלנו. ואם נגמרו השמות, אפשר לתת שם נקבה לזכר ושם זכר לנקבה, אפשר לקרא לילדה 'דניאל', ולילד 'אסתר'... "ויאמר זה בכה וזה אמר בכה" ('בכה' הכונה - כך או ככה), ואז פתאום קופץ האב הטרי ואומר, יש לי רעיון 'בומבה'. נקרא לו 'סוני'...

האשה מעותת את פניה. זה אמנם שם היטקי וחדשני, אבל על מה ולמה, מה הקשר? אומר הבעל, את כנראה לא שמת לב, אבל ברכב התנגנה מוזיקה נעימה. אני ישבתי מקדימה ליד הנהג, וראיתי שמערכת השמע היתה מתוצרת סוני. זכר ללדה המצלחת נקרא לו כך. זה תמיד יזכיר לנו את המארע המשמח... כל השומע יצחק לו. מגחך, מה הקשר. זה דבר שולי שבשולי. אמנם היה באיזשהו קשר ללדה, אבל אין לו כל משמעות.

שאלה נוספת שואל רבנו האלשיך, לכאורה צריך היה לקרא ליעקב 'עקב' על שם העבר, ולא 'יעקב' על שם העתיד!

והתשובה, עשו מסמל את העולם הגשמי, החמריות. "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" (בראשית כ"ה, ל). יעקב לעמת זאת הוא סמל הרוחניות, "איש תם ישב אהלים". ישנם הסוברים שבאנו לעולם קיצוני. אין דרך ממצעת. או לכאן או לכאן. החמריים אומרים, צריך לחטף בשתי ידים כל מה שאפשר. אכול ושתה כי מחר נמות. כל מחשבותיהם אודות שדרוגים. איך נשדרג את הדירה, את הרכב, את האכל, את החפשה. לעמת זאת, יש שמקצינים לכוון השני, לצד הרוחניות, באמרם מהו העולם הזה, הבל הבלים. שבעים שמונים שנה והכל עובר כעורבא פרח. לא כדאי להשקיע בו אפלו לא כזית. מתנזרים לחלוטין מעניני עולם הזה ועוסקים רק ברוחניות.

הדרך הראשונה - ודאי שאינה נכונה, אבל גם הדרך השניה אינה ראויה. ודאי שעקר עסקו של האדם צריך להיות בענינים רוחניים, למוד תורה, תפלה, מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אבל צריכה להיות גם נגיעה בעולם הזה. מי שמנתק עצמו לגמרי לא ישרד. האדם צריך למצא את הנסחה הנכונה. השלוב המנצח.

לכך רומזת אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו. באה התורה ללמדנו שזו דרך החיים הנכונה. להיות שקוע בתורה ולעסק במצוות, אבל, לאחז אחיזה כלשהי, בקצה קצהו, בעקבו של העולם הזה הגשמי, העולם המיצג על ידי עשו. אם כן, אין מדבר כאן באפיזודה צדדית וזניחה, אלא בעקר העקרים. דרך החיים הנכונה והראויה ביותר.

אומר ה'תרומת הדשן' (לרבי ישראל איסרלן, הנודע גם בכנוי מהרא"י - מורנו הרב רבי ישראל איסרלן): שאם אין לאדם רעיון של שם עבור הרך הנולד, הסבים והסבתות 'נגמרו', אזי, אם מדבר בתקופת החגים, כדאי לתת שם הקשור לכך. לדגמא, אם נולדה בת בסמיכות לחג השבועות, ראוי לקרא לה רות או נעמי.

על פי הדברים הללו אומר רבי חיים קניבסקי זצ"ל, שראוי לתת שם מפרשת השבוע. פעם שאל את הרב מישהו, שנולדה לו בת ופרשת השבוע 'כי תצא' היתה, איזה שם נתן לקרא לה. ענה לו רבי חיים על אתר: קרא לה אהובה. "האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כ"א, ט"ו). המשיך מישהו ואמר, אם כן, אם נולדה לך בת בפרשת ראה, קרא לה 'ברכה'. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו). ["מפיק מרגליות" עמוד תרמ"א]

"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו"... (כ"ה, כ"א)

פרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: שהעמידו עצמם בתפלתם זה מול זה. רבקה התפללה אל ה' יתברך ואמרה: 'אינני כדאית להענות בתפלתי, כי מה אני, מה יחוסי ומה זכותי?! אבל יצחק בעלי, שצדיק בן צדיק הוא, ראוי וזכאי לישועה'. ואף יצחק התפלל 'לנכח אשתו' ואמר: 'אכן "קטנתי מכל החסדים", מי אני ומה אני לעמת אברהם ושרה?! ומה חדוש יש בדבר שאני ירא שמים, הלא לכך חנכתי בבית אבא ואמא. אבל רבקה הצדקת הרי נולדה ונתגדלה 'כשושנה בין החוחים' בבית בתואל ולבן ונשארה יראת ה' וצדיקה, ועל כן ראויה היא להפקד בזרע של קימא!' ['קדשת לוי']

"ויקראו שמו עשו... ויקרא שמו יעקב" (כ"ה, כ"ה-כ"ו) - מה בין ויקראו לבין ויקרא

מה הטעם שאצל עשו נאמר 'ויקראו' בלשון רבים, ואלו אצל יעקב נאמר 'ויקרא שמו יעקב', בלשון יחידי? ומפרש ה'מחנה אפרים' על פי המדרש, שהמלה 'ויקראו' באה מלשון המשכה ואספה. אצל עשו - שהוא מסמל את מדת השקר - נאמר 'ויקראו' בלשון רבים, מפני שרב ההמון נמשכים אחרי השקר והשוא. אבל אצל יעקב - שהוא בבחינת מדת האמת, על דרך 'תתן אמת ליעקב' (מיכה ז, כ) - נכתב 'ויקרא' בלשון יחיד, מחמת שרק המעט מהמעט מקרב את עצמו אל האמת. [ילקוט מאיש לרעהו]

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]