"אנכי עשו בכורך" (כ"ה, כ) - מדבר שקר תרחק

בדבר העורך הרחבנו בענין השיח של יעקב אבינו עם אביו יצחק אבינו, בעת שהביא יעקב את המטעמים שעשתה לו אמו רבקה, ויעקב בחכמתו לא שקר למרות שיכל היה, על מנת שהברכות יחולו על ראשו ולכל צאצאיו בני ישראל, ולא חלילה על עשו ששונא ליעקב - ששונא לעם ישראל עד עצם היום הזה.

וכתוב ב"אורחות צדיקים" (שער העשרים ושנים): דע כי כאשר ישקל האדם כסף וזהב במאזנים, ומבחין בין קל לכבד - כך ישקל האדם החכם במאזנים להבין השקר והאמת. יש מפלפל ועושה סברות לקים השקר, עד שנראה שהוא אמת. אבל החכם מבין כל אחד להבדיל בין השקר ובין האמת. וזה דבר ידוע לכל, שהשקר והאמת תכופים בלב אחד. יש אדם מזיף, אפלו שיודע בודאי שהדבר שקר - הוא נמשך אחריו. כל שכן כשיש ראיות לצדדים לשקר, שדומה להיות אמת, שבודאי ימשך אחר שקרו. אבל יש אדם אמתי, ולא יעשה שקר אלא כשיש סברות לו לשקר - אז הוא נמשך אחר השקר. והחכם יכחיש הסברות של שקר בחכמתו.

ועוד יזהר האדם: אם יבוא חברו אצלו, וישאל ממנו דבר שיש בידו - לא יאמר לו "אין לי", אך ידחהו בענין אשר לא ישקר. ויש פסק בספר חסידים (סימן תכ"ו): אפלו יבוא גוי לבית יהודי ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות ואין דעתו להלוות לזה הגוי - לא יאמר לו "אין לי", אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שקרים. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שאם היו לו מעות לא היה יכול להשמט ממנו בלא שנאה - היה יותר טוב לומר "אין לי" מפני דרכי שלום. אך הכל תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו ענין של הגוי: אם יוכל לומר "יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בענין זה יוכל לדחותו בלא שנאה - יעשה. וגדול ענשו של שקרן: אפלו כשהוא אומר אמת - אין מאמינים לו (סנהדרין פ"ט:). ושקר אין לו רגלים (ריש אותיות דרבי עקיבא). עד כאן לשונו.

מצינו אצל גדול ישראל עד כמה התרחקו ממדת השקר המאוסה: כשרבי איזיק שר, ראש ישיבת סלבודקא, נפטר, הזמינו את רבי יחזקאל לוינשטין להספידו. בתחלה התחמק מלתת את הסכמתו לבוא להספיד, בקשו והתחננו עד שלא יכול היה לסרב. בא ואמר הספד קריר שלא כהרגלו, והדבר היה נראה מאד משנה. שאלו אותו אחר כך: מדוע הספד כל כך קר, הרי רבי איזיק היה כל כך גדול? השיב רבי יחזקאל: בדיוק לפני כמה ימים נפטר באמריקה נכדי הרב גינזבורג. אם אתחיל להספיד את ר' איזיק כמו שצריך, ואבכה - אבכה על הנכד שלי, כיון שליבי שבור, אבל לא ממש על הגאון ר' איזיק, אלא מחמת נכדי. הצבור יחשב שאני בוכה על רבי איזיק - זו הרי רמאות. דמעות שוא הקדוש ברוך הוא שונא. זה שקר! לכן נאלץ להספיד בחלישות הרוח, ולא לבכות. שלא יהיה שקר.

כשהדפיסו פנקסי קבלות בעבור ישיבת ליקווד, החליט הגרפיקאי, שקבל לידו את התמונה של בנין הישיבה כדי לשבצה בפנקס, לשנות אותה מעט. סביב בנין הישיבה צמחו חמשה עצים - שנים מצד אחד ושלושה מצד שני. הגרפיקאי רצה לשוות לבנין מראה יפה יותר והוסיף עץ נוסף בצמוד לשני העצים. כשראה רבי אהרן את פנקסי הקבלות, הבחין מיד בשנוי התמונה - והורה להשמיד אותם ולהדפיס פנקסים חדשים במקומם, באמרו: "הישיבה משתתת על אדני אמת, ואיני מוכן שיתערב בה אפלו שמץ של שקר" (שמושה של תורה).

בביתו של ה'חזון איש' היה מתאסף מדי יום מנין לתפלת מנחה גדולה בשעות הצהרים. פעם התאסף המנין בקשי רב ובאחור. וכאשר נכנס המתפלל העשירי אל המנין, פנה רבי שמואל גרינמן שהיה אחד מן המנין, אל גיסו ה'חזון איש' ואמר לו: "הזמנתי אורח לביתי לשעה זו, האם עלי להתעכב כאן עד שנתפלל, או שאלך לביתי כדי לקים את דברי ולפגש את אורחי"? אמר לו ה'חזון איש', "מי שדבוק במדת האמת, אין זה אצלו אפלו בגדר שאלה. מוטב שיתבטל המנין ולא תעבר אפלו מלה אחת מדבריך". יצא רבי שמואל מהבית ובאותו יום התבטל המנין ולא התפללו בביתו של ה'חזון איש'.

האדמו"ר מתולדות אהרן היה מתרחק מן השקר מאד מאד, ופעם אחת כששהה בטבריה, נכנס אליו נכבד אחד שהאריך בשיחה הרבה, על אף שהשעה מתאחרת ועוד מעט תהיה השקיעה, כשהאדמו"ר לא טעם עדין באותו יום. העוזר של הרב, שלא היה יכול לומר ישירות לנכבד ההוא כי נוכחותו מפריעה עכשיו, וזמנו כבר תם מזמן, חשב להתחכם ונכנס לחדר האדמו"ר, ולחש את אזן הנכבד שעוד זמן קצר ולאדמו"ר יש תור אצל הרופא, והשעה מתאחרת. הלה שמע והביא את השיחה לסיומה, נפרד והלך לו. אחר שהלך, שאל האדמו"ר את עזרו: וכי איזה תור יש לנו אצל הרופא? השיב העוזר כמתנצל: נכון! אין עכשיו תור אצל רופא מסים, אבל אכילת רבנו היא ענין של רפואה, ורבנו עדין לא טעם כלום ביום זה. מיד גער בו האדמו"ר: למה השתמשת בשקר לומר שיש תור אצל הרופא? ואם בגללי באת לידי שקר וגנבת דעת, אני קונס עצמי שאיני טועם היום כלום עד אחר תפלת ערבית, כי עם שקר אסור להשתמש.

פעם אחת חלקו קפסאות צדקה בעיר גרודנא בבתי התושבים לצרך הישיבה, והדפיסו עליהם בין היתר שיש כשלוש מאות תלמידים בישיבה. כשנודע הדבר לראש הישיבה רבי שמעון שקופ, נבהל מאד ואמר: הרי זהו שקר, שכן אין בישיבה אלא 250 או 260 בחורים. ושאלו אותו: הרי לא כתבו שלוש מאות אלא כתבו כשלוש מאות, ואכן יש בישיבה כמעט שלוש מאות. והשיב להם רבי שמעון זצ"ל שלשון "כשלש מאות" משמע שיש שלוש מאות בחורים בישיבה, וזהו שקר, והתורה היא תורת אמת ומשקר אי אפשר לצמח אמת, ולא הניחם להשתמש בקפסאות.

פעם אחת קבע רבי אהרן קוטלר לעצמו יום צום, וכאשר נשאל לסבת הדבר, אמר: כמדמני שעומדים לשאל אותי מידע על תלמיד שלמד בישיבה שלנו, ואינני יודע מה אוכל לענות. מצד אחד, אסור לי להגיד שקר ולשבחו במעלות שלא נמצאות בו, מצד 'מדבר שקר תרחק'. מאידך גיסא, כואב לי מאוד לספר את האמת אודותיו, כי יתכן שהדברים הנראים לי כשליליים יסתדרו במשך זמן חיי הנשואין, וחות דעתי תקלקל את השדוך. האחריות היא גדולה מאוד, ולכן קבעתי לעצמי יום תענית ותפלה להקדוש ברוך הוא, שירחם עלי ויסובב הדבר שלא ישאלו אותי כלל אודותיו.

רבי ברוך בער ליבוביץ לא היה מסגל להוציא מפיו דבר שאינו אמת, גם במקום שהיה מתר לו לשנות, וכה היה המעשה. בסיום מלחמת העולם הראשונה הגיע רבי ברוך בער לגבול פולין לאחר סכנות ותלאות רבות בדרך. בגבול הוא נשאל: האם הוא אזרח פולני? רבי ברוך, שלא היה מסגל להוציא מפיו דבר שאינו אמת, ענה מיד: לא! אינני אזרח פולני, אך יש לי תלמידים בפולין. וצריך להבין שמי שלא אזרח פולני לא היה לו שום סכוי להכנס לפולין. אך שומרי הגבול נהנו מהאמת שבו והרשו לו להכנס.