"ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול" (ז, ז) - אמונתו של נח

על כניסתו של נח 'מפני מי המבול' דרשו חז"ל: "נח - מחסר אמנה היה" (מדרש רבה ל"ב, ו). כיצד נתן לומר על נח, שבנה תבה במשך 120 שנים, שהיה "מקטני אמנה", ונכנס לתבה רק מפני מי המבול?

בישוב קשיה זו מצינו כמה הסברים: א. רבי יחזקאל לוינשטין לומד מכאן שיש דרגות באמונה - אמונה אינה צומחת מאליה, רק לאחר יגיעה והתבוננות אפשר לרכש אמונה שלמה ולחיות את האמונה.

נח הגיע לדרגה גבוהה באמונה, אך לא לאמונה משלמת (אלמלא חז"ל לא היינו יכולים לכתב זאת), כפי שדרשו (סנהדרין ק"ח.): "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

ב. רבי ישראל יעקב קניבסקי (הסטיפלר) מסביר שנח ודאי היה מאמין באמונה שלמה שיבוא המבול. כניסתו לתבה היתה רק כשהצטוה על כך, כשמי המבול החלו לרדת.

באמונה יש שתי הבנות - יש הכרה שכלית ויש הכרה חושית. אלו מלך היה גוזר שביום מסים יהרג את כל מי שימצא בעיר, ודאי שמרב הפחד היה כל אחד ממהר לברח, ואיש לא היה ממתין עד הרגע האחרון להמלט מהעיר, זו הכרה רגשית.

בנגוד אליה, לנח היתה הכרה שכלית, ידיעה זו לא הטילה עליו פחד נורא, שהצריך אותו למהר ולהכנס לתבה מפני מי המבול (וגם לאחר שהחל הגשם לרדת, בתחלה ב"טפטופים", ראה שאינו נורא כל כך, ורק אז נכנס לתבה).

חז"ל צינו שאלו האמונה אצלו היתה בדרגה גבוהה יותר, היה ראוי שמהפחד מפני מי המבול, הוא יקדים להכנס לתבה (כאדם שבורח מפני גזרת הרג). חז"ל הגדירו זאת בשתי דרגות אמונה - "מאמין ואינו מאמין"... מאמין בהכרה שכלית, אך אינו מאמין בהכרה חושית.