בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת נח

דבר העורך

בפרשת נח הדבר המרכזי הוא המבול, ותבת נח. תבת נח היא אחד הסמלים העמקים ביותר, לא רק ספור על הצלה ממבול, אלא שעור נצחי על חסד, אמונה ואחריות אנושית.

העולם שלפני המבול היה עולם עשיר ושופע באפן יוצא דפן. בני האדם חיו מאות שנים, הארץ היתה פריה, ולא היו מחסור או מצוקה קיומית. אך השפע הגדול הזה, במקום להוביל לתודה ולבניה חברתית מתקנת, הוביל לגאוה יתרה, להפקרות מחלטת ולרקבון מוסרי. כאשר האנושות הגיעה לשיא השחיתות, הגיע ה"נקדת אל-חזור". המבול לא נועד רק להעניש, אלא "לנקות ולכבס" את העולם מן הרקבון הרוחני והמוסרי שפשט בו, כדי לאפשר התחלה חדשה ונקיה.

הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט, ג׳) משלים את המסר הזה: העולם מתקים בזכות מעשי חסד, והאדם נדרש להיות שתף פעיל בבניתו. פסוק זה הוא לא סתם אמירה יפה. חז״ל אומרים שזה היסוד שעליו העולם עומד. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם במדת החסד - כי חסד הוא הכוח היחיד שמסגל להחזיק מציאות לארך זמן.

מהו חסד? חסד הוא לא רק "לעזר", חסד הוא בריאה! כשאתה עושה חסד - אתה יוצר מציאות שלא היתה קדם.

נח, חי בדור משחת שבו "ותמלא הארץ חמס", אומרים חז"ל "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (מסכת סנהדרין, ק"ח.). כשהקדוש ברוך הוא החליט להביא מבול, הוא צוה על נח לבנות תבה - לא רק כדי להציל את עצמו, אלא כדי לשמר את החיים כלם. התבה היתה נחוצה משתי סבות עקריות. א. הצלה פיזית: אמצעי לשמר את זרע האנושות ובעלי החיים בסביבה מוגנת בזמן שהעולם בחוץ עבר אתחול מחדש. ב. תקון רוחני ומוסרי: השהות בתבה היתה "בית ספר לחסד". כדי להכנס לעולם החדש, נח ומשפחתו היו חיבים ללמד לפעל מתוך נתינה ודאגה לזולת - ההפך הגמור מארח החיים של דור המבול.

במשך כל ימי המבול, נח ובניו לא ישנו כמעט. הם האכילו את כל בעלי החיים, כל אחד לפי זמנו ומזונו. חז״ל מספרים שנח ננשך על ידי האריה כשאחר להאכיל את האריה ונעשה צולע שנאמר: "וישאר אך נח" - כי גם חסד קטן שנפגם, מערער את האזון העדין של העולם.

ספור מפרסם נוסף מופיע במסכת סנהדרין: נח עבר בין המדורים בתבה וראה את כל בעלי החיים מרעישים ומבקשים אכל. פתאום הוא הגיע לפנה שקטה וראה שם עוף בשם "אורשינה" (עוף החול) ששכב בשקט ולא בקש דבר.

שאל אותו נח: "מדוע אינך מבקש אכל כמו שאר בעלי החיים"? ענה לו העוף: "ראיתי כמה אתה עובד קשה, איך אתה מתרוצץ ללא הפסקה כדי להאכיל את כלם. אמרתי לעצמי - לא אטריח אותך עוד". התרגש נח מעמק הלב וברך אותו: "יהי רצון שלא תמות לעולם"! ובכך זכה עוף החול לחיי נצח.

מספור זה למדנו, שרגישות עמקה אינה מגיעה רק מהנותן, אלא גם מהמקבל. העוף הכיר בטורח של נח ולא רצה להכביד. החסד האמתי יוצר מעגל של התחשבות הדדית.

המשך דבר העורך

כשהמבול פסק והאדמה יבשה, נח שלח תחלה את העורב לבדק הקלו המים, אך העורב רק חג סביב התבה ולא בצע את שליחותו. לאחר מכן שלח נח את היונה. בפעם השניה שחזרה, היא נשאה בפיה "עלה זית טרף". חז"ל שואלים: מדוע היונה הביאה דוקא עלה זית, שהטעם שלו מר? עונה הגמרא: אמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא: "אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם". והמסר הוא - העלה המר של היונה הוא סמל לחרות ולבניה מחדש. החסד שנעשה בתבה נועד להביא את העולם למצב שבו הוא יכול לעמד ברשות עצמו, לצמח ולהביא פרות של עשיה עצמאית.

תבת נח איננה רק פרק היסטורי. היא מפת דרכים רוחנית: איך אדם בונה עולם חדש מתוך חרבן, איך חסד הופך להיות יסוד קיום, ואיך בתוך סערה - אפשר ליצר מרחב של אור.

המבול הוא לא רק מים. הוא כל רגע בחיים שבו העולם כביכול "קורס": משבר, כאוס, אבדן, בלבול. התבה היא המקום שהאדם בונה כדי לשרד - בית, משפחה, אמונה, חסד, יציבות.

ונזכר: מלה טובה יכולה לשנות יום של אדם. עזרה קטנה יכולה לשנות חיים. חיוך יכול לשנות לב. העולם נבנה מחסד - לא מכוח. וישמע האדם ויוסיף לקח.

נח - תוכן ענייני הפרשה

א. תולדות נח, צווי ה' על בנית התבה, סדר המבול, סדר יבשת המים מעל פני האדמה, ה' מצוה את נח ובני ביתו לצאת מן התבה.

ב. קרבנו של נח, וברכת ה' לנח ולבניו.

ג. אסור אכילת אבר ודם מן החי, מצות פרו ורבו ושאר שבע מצות בני נח.

ד. מראה הקשת בענן והבטחת ה' - ברית עולם - שלא יהיה יותר מבול בעולם (ט, ח-י"ז).

ה. נח משתכר באהלו, מעשה חם, שם ויפת מכסים את נח בכבוד, נח מקלל את חם ומברך את שם ויפת לדורות.

ו. משפחות בני נח וצאצאיו - יסוד ל-70 אמות העולם (י, א-ב).

ז. דור הפלגה (בנית מגדל בבל, והענש) (י"א, א-ט).

ח. תולדות בני שם עד אברהם (עשרה דורות מנח ועד אברהם).

ט. יציאתו של אברהם אבינו מאור כשדים לכוון ארץ כנען.

"עשה לך תבת עצי גפר" (ו, י"ד)

מהי משמעות אותה תבה, באמצעותה נצל נח, ויחד אתו היקום כלו, מהכחדה מחלטת? לשם מה נצרכו 120 שנים כדי להשלים את בניתה? מהו הלמוד הנצחי לדורות עולם מאפן ההצלה המפלאה הזו? 'עשה לך תבת עצי גפר' - רש"י פרש: הרבה רוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה? - כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה 120 שנה, ושואלין אותו: 'מה זאת לך', והוא אומר להם: 'עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם', אולי ישובו. כיצד אמור מחזה תמוה זה להביא את הצופים בו להרהורי תשובה? ומדוע לא הבשילו הרהורים אלו לכלל מעשה למניעת החרבן?... דור המבול הגיע לאבדן דרך וסטיה מחלטת, 'כי השחית כל בשר את דרכו' - עולם ללא דרך ותכלית, הנמצא במרוץ בלתי פוסק לבאר שחת ולשאל תחתית

'ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי... כי נחמתי כי עשיתם'. סוף דרכה של האנושות והיקום, אשר הגיעה לממדי שחיתות אינסופיים. השלכות הקריסה האנושית מחלחלות גם אל החי והצומח. פעלותיו של האדם מיצרות נזקים שאינם נתנים לתקון. 'מוטציות' ו'וריאנטים' (מין שלא במינו ועוד) של חרבן והרס... 'ותשחת הארץ' - ההשחתה התפשטה גם אל בעלי החיים והצמחים. מחוללי המחלות הקטלניות של כל ערכי ההתנהגות האנושית חוללו זהום אויר ואוירה מדבקת, חלקיקי הרע המתפשט חודרים ומזהמים כל עבר ופנה. רק מקום בו יוצרו תנאי בידוד מחלט ורחוק חברתי מכל מחוללי המות - יאפשר השרדות ויתן תקוה לשמור תאי החיים המקוריים שטרם נדבקו בזרעי הפרענות, בתוספת אמצעים להבראה, חזוק ושפור של המין האנושי כדי למנע התדרדרות וקריסה פעם נוספת. אך רק בעלי חיים אשר לא נדבקו בנגיף באו אל התבה. 'מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות', רש"י פרש: אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ונותרו במתכנת הויתם המקורית כפי שנבראו טרם הקלקול, מהם נתן יהיה להחזיר את העולם לשפיות. אדם אחד ויחיד, איש צדיק תמים 'אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד' (תהלים א') יוכל לבנות את השנוי מהיסוד.

'תבת נח' היתה מקום שכל כלו מנגד לתנאי חיים סבירים. הצטופפו בה בצותא כל המינים והזנים שבעולם. ללא שטח מחיה וללא תנאי קיום מינימליים. האפשרות לשרד בתנאים אלו קימת כאשר כל בריה מאפשרת לאחרים להתקים. כאשר כל אחד מתחשב בזולתו. כאשר האדם המפקד על כל המערכת העולמית עוסק בכל רגע בדאגה לקיום של כל היקום ואיננו מסיח דעת ממשימת הנתינה והתחשבות ללא הרף.

'וישאר אך נח' - מדרש אגדה: שאחר מזונות לאריה, והכישו. האחריות על קיום העולם אינה מותירה מקום להתרשלות. גורלו של האריה האחרון והיחיד עלי האדמות עומד על כף מאזנים. בתקופה שכזו, דרך המלוט היחידה מחיבת ליצר מקום נפרד מכלל האנושות כדי להנצל מהטרוף העולמי ואבדן הדרך אשר השתלט על כל העולם. כנגד הגזל, החמס וההשחתה - תבנה תשתית של הענקה, הטבה התחשבות ודאגה לזולת. תובנה בה הקיום האישי תלוי ועומד ביחס לאחריות הכוללת עד לפרטיה הקטנים ביותר. מי שאיננו מסגל ללמד את השעור של 'תבת נח' - נותר בחוץ.

משך הלמידה התמשך על פני 120 שנה, בהם הסובבים נדו בראשם והסבו עינם מלראות את מסלול ההתרסקות אליו דוהרת האנושות. השעור הזה נתן פעם אחת, אך הלמידה והתובנות - נצחיים. תחת השחתת הדרך נסללה דרך של 'עולם חסד יבנה', תהליך שבהמשכו תולד האמה שתטל על שכמה את המשימה 'לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך'. (דברי הימים א, ט"ז) 'חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט: ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך (שם ל"א): ירעם הים ומלואו יעלץ השדה וכל אשר בו (שם ל"ב): אז ירננו עצי היער מלפני ה'' (שם ל"ג) - החי והצומח יגלו בהויתם את העולם הטוב והמיטיב ואת הרוח האלוקית הפועמת בכל הברואים והמעשים, כאשר תחת השחתת הבריאה יתגלה כבוד ה' בעולם.

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה"!... [על פי רבי אברהם ברוידא שליט"א]

"גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ" (ז, ג) - כמות העופות שנכנסו לתבה

האם בעופות היה חלוק במספר הנכנסים לתבה, בין טהורים לטמאים?

וברש"י: "בטהורים הכתוב מדבר (=שצריך להביא שבעה רק מהטהורים) ולמד סתום מן המפרש". מהטמאים - שנים, מהטהורים - שבעה.

רבי יונתן בן עזיאל: גם מהעופות הטמאים הביא שבעה.

רבנו בחיי: התורה קצרה כאן את לשונה, גם מהעופות הביא נח שבעה זוגות רק מהטהורים, כמו הבהמות. זה מדיק בלשון הפסוק, שפתח במלה "גם מעוף השמים..." המלה "גם" מלמדת שנח הביא מעוף השמים כמות זהה לזו שהביא מהבהמות - שבעה זוגות מהטהורים, שנים מהטמאים.

מלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל ויזר): נח הסתפק האם רשאי להכניס לתבה עמו גם את בעלי החיים שהיו רכושו הפרטי, ובהם גם בהמות טמאות, ששמשו לחרישה ולרכיבה.

על כך השיב לו הקדוש ברוך הוא שיקח מבעלי החיים הטהורים שבעה זוגות (להקרבת קרבן, לקיום המין ולשמוש אישי - לצרך אכילה, שרמז לו הקדוש ברוך הוא שיתיר לו אכילת בשר לאחר המבול), בעוד מכל הטמאים רק זוג אחד (רק לצרך קיום העולם). בעופות צוה אותו הקדוש ברוך הוא להביא שבעה - שבעה והתיחס רק לטהורים, משום שנח גדל בביתו רק עופות טהורים.

"תרח הוליד את אברם..." (י"א, כ"ז)

'ויהי בלילה עת הלדת אברם ויבואו כל עבדי תרח וכל חכמי נמרוד וחרטמיו ויאכלו וישתו וישמחו בבית תרח, ובצאתם מביתו וישאו עיניהם השמימה אל הכוכבים, וראו כוכב אחד גדול מאוד בא ממזרח שמש וירוץ בשמים ויבלע ארבע כוכבים מארבע רוחות השמים. ויתמהו ויאמרו: אין זה כי אם הילד הילד לתרח יגדל ויפרה וירבה וירש את כל הארץ.

ויהי בבקר ויגידו למלך ויאמרו: אם על המלך טוב לתת לאביו מחיר הילד ההוא ונהרגהו. וייטבו דבריהם בעיניו, ויקרא לתרח וכו', ויאמר: ועתה תנה לי את הילד ונהרגהו טרם תצמיח עלינו רעתו ואתן לך מחירו מלא ביתך כסף וזהב.

ויען תרח: כל אשר יחפץ אדוני המלך יעשה עבדך, אך אני אגיד אליך אשר קרה לי אמש, כי אעין בן מורד בא אלי לאמר: תנה לי הסוס הגדול הטוב שנתן לך המלך ואתן לך מחירו כסף וזהב ומלא ביתך תבן ומספוא וגילתי אזניך והיה העצה אשר יעץ אדוני המלך אותו אעשה.

ויחר אף המלך ויחשבהו לכסיל. ויאמר הכסיל ובער אתה או חסר תבונה כי תעשה הדבר הזה. החסר כסף וזהב אתה וכו'. ויען תרח את המלך: כדבר הזה דבר אדוני המלך, תנה בנך ונמיתהו ואתן מחירו כסף וזהב. מה אעשה בכסף וזהב אחרי מות בני, מי ירשני?! והיה במותי ושבו הכסף והזהב לאדוני המלך.

ויהי כשמע המלך את דברי תרח ואת המשל אשר הביא אל המלך, ויחר למלך מאד ויקצף וחמתו בערה בו. וירא תרח כי חרה למלך, ויאמר: כל אשר לי ביד המלך ואף בני ביד המלך בלא מחיר, הוא ושני אחיו הגדולים. ויאמר המלך, לא, כי קנה אקנה בנך הקטן במחיר וכו'.

ויאמר תרח: יתן לי אדוני המלך זמן ג' ימים עד דברי אל נפשי ואל ביתי דברי אדוני המלך ואפצר בהם על הדבר הזה.

ויתן לו זמן ג' ימים, ויבא תרח אל ביתו וידבר אליהם דברי המלך וייראו מאד. ויהי ביום השלישי וישלח המלך לתרח: שלח לי בנך במחיר, ואם לא - והמתי כל אשר בביתך, ולא ישאר כלום.

וימהר תרח כי היה דבר המלך נחוץ, ויקח ילד אחד מעבדיו אשר ילדה לו שפחתו ביום אשר יולד אברם ויביאו אל המלך ויקח מחירו. והמלך לקח הילד מיד תרח וינפץ את מוחו ארצה בידו וימת אותו כי חשב כי אברהם הוא.

ויסתר הדבר מהיום ההוא והלאה וישכח מלב המלך, כי מה' היתה זאת לבלתי המית אברם. ותרח לקח את אברם בנו בסתר ואת אמו ואת מינקתו ויחביאם במערה, ויתן להם מחיתם מדי חדש בחדשו, והיה ה' עם אברם ויגדל ויהי במערה עשר שנים. והמלך ושריו חשבו כי המית המלך את אברם ויהי בשנת נ' (50) לחיי אברם (הוא אלף תתקצ"ח - 1998 מהבריאה), ויצא אברם מבית נח וילך בית אביו וירא את אלהי אביו 12 אלהות ויחר אף אברם, וירא תרח אשר עשה בנו אברם, וילך ויגד לנמרוד: ילד יולד לנו זה נ' שנה וזאת אשר עשה לאלהי, על כן שפטוהו למען ננצל מרעתו. וישלח ג' אנשים ויביאו את אברם, ויאמר נמרוד וכו' והוכיח את נמרוד כו', כי בחרפה תמות אתה וההולכים בדרכך.

וישא אברם את עיניו השמימה ויאמר: ראה ה' הרשעים האלה וישפט וכו'. ויצו המלך ויתנוהו אל בית הסהר ויהי שם עשרה ימים. ויקבץ המלך את כל השרים והחכמים ויאמר: השמעתם אשר עשה אברם בן תרח. ויאמרו: אשר בזה את המלך ואלהיו - באש ישרף. על כן יבערו את כבשן הלבנים שלשה ימים ושלשה לילות ולהשליך את אברם לתוכו.

ויאספו כתשע מאות אלף איש וכל הנשים והטף נאספו אל הגגות לראות, וכאשר ראו חרטמי המלך את אברם, ויאמרו אל המלך: הלא זה האיש אשר דברנו אל המלך זה נ' (50) שנים, והנה גם אביו המיר את דבריך ויהתל בך ויביא לך ילד אחר ותהרגהו, ויחר אף המלך, וירא תרח כי חרה אף המלך, ויאמר: אמת אמרו החרטמים. ויאמר המלך: איך עשית הדבר הזה? ויען תרח: כי נכמרו רחמי על בני ואקח בן השפחה.

ויאמר המלך: מי יעץ לך דבר זה? ויירא מאד ויאמר: הרן בני הגדול הוא יעצני בזה, והרן היה בימים ההם אשר יולד אברם בן ל"ב שנה, והרן לא יעץ את אביו מאומה, רק תרח דבר להציל נפשו מהמלך כי ירא מאוד. ויאמר המלך: הרן בנך אשר יעצך דבר זה ימות באש עם אברם, והרן נטה בעת ההיא אחרי אברם, אך הסתיר הדבר בלבו. ויאמר הרן אל לבו: המלך תפס את אברם, והיה אם יגבר אברם מהמלך - והלכתי אחריו, ואם יגבר המלך - והלכתי אחרי המלך. ויצו המלך ויפשיטום מכתנותיהם ומכל בגדיהם, רק מכנסיהם היו עליהם, ויאסרו ידיהם ורגליהם בחבלי בץ וישליכום לכבשן אש.

וירד ה' ויציל את אברם מהאש ולא נשרף. אך כל החבלים אשר אסרוהו בהם - נשרפו, ואברם התהלך באש ג' ימים וג' לילות ויראו אותו כל עבדי המלך, והרן בהשליכו אותו - נשרף ויהי לאפר, כי לא היה לבבו שלם עם ה'. והאנשים אשר השליכו אותם אל האש, עלה עליהם להב האש ונשרפו 12 איש. ויבואו עבדי המלך, ויגידו למלך כי אברם מתהלך באש וגם המכנסים שעליו לא נשרפו, אך חבל מאסרו נשרף ולא האמין להם המלך. וישלח שרים אחרים נאמנים לראות ויעידו גם הם למלך. וילך המלך לראות, וירא את אברם הולך ובא בתוך האש. וירא גוית הרן שרופה, ויתמה המלך, ויצו המלך להוציא את אברם ולא יכלו כי שביב האש והלהב עולה לקראתם מן הכבשן, וינסו, ויגער המלך בכל עבדיו: מהרו והוציאו את אברם ולא תמותו, ויגשו להוציאו, ויעל הלהב וישרף פניהם, וימותו שמונה נפשות.

ויקרא המלך אל אברם: צא אברהם, עבד ה' אשר בשמים, ובוא הנה. ויצא אברם ויעמד לפני המלך. ואמר לו המלך: איך לא נשרפת? ויאמר אברם: אלוקי השמים והארץ אשר בטחתי בו, ואשר הכל בידו - הוא הציל אותי! [(ספר הישר) (סדר הדורות)].

"ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ" (ז, ו) - גילו של נח בבנית התבה

מדוע התורה מצינת את גילו של נח?

רבי זלמן סורוצקין מבאר שנח היה בן 480 שנים כשהחל לבנות את התבה. בהתחשב בעבדה שחי 950 שנים, הרי שהיה ב"אמצע שנותיו", במלוא כוחו (ימי שנותינו בממצע 70 - 80 שנים. הרי שגיל ה"כח", חל באמצע חיינו, על פי דברי חז"ל שאמרו "בן שלושים לכח", על פי אבות פרק ה' משנה כ"א).

בני דורו כנו אותו בכנוי גנאי "זקן" ["... והיו מבזין אותו, אמרו לו: זקן, תבה זו למה? אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול..." (סנהדרין ק"ח:)], הואיל ולא רצה ללכת בדרכם, כרוצים לומר - אתה שיך לדור הישן, שעבר מן העולם, אין להתחשב בדעותיך.

בוכוחיו הרבים עם בני דורו, לא עמד לו גם שמו הטוב שרכש בצעירותו, "זה ינחמנו"... (לעיל ה', כ"ט), גם לא הפתוחים שהקלו על העולם, שבאמצעותן היטיב עם בני האדם.

התורה משמיעה את גילו, להדגיש שלא היה מבגר כל כך (באפן יחסי), הגם שבני דורו כנו אותו בכנוי גנאי, בנסיון למנע את השפעתו על אנשי דור המבול.

"ולא מצאה... מנוח לכף רגלה... וירח ה' את ריח הניחח" (ח', ט';כ"א) - מבחן החסד - ספור

את הספור הבא מספר הרב גואל אלקריף שליט"א בספרו 'שש באמרתך': התקשר אלי יהודי מהצפון וספר לי על בנו, הלומד בשעור ג' בישיבה קטנה. הוא היה ילד בריא וחזק, והנה באחד הימים, בעוד מתפלל תפלת שמונה עשרה, הרגיש שקשה לו לעמד על רגליו. היתה לו חלשה נוראה בגפים. הוא קצר בתפלה והתישב על מקומו. הוא קוה כי מדבר בחלשה רגעית והיא תחלף כלעמת שבאה. אך לא זו בלבד שהיא לא חלפה, אלא שהלכה והחריפה מיום ליום.

הוריו הדאוגים קבעו לו תור לרופא כדי לאבחן את התופעה המדאיגה, והם חכו במתח למועד התור.

לבחור זה יש חבר בישיבה שסובל מסכרת. בכל כמה שעות הוא מזריק לעצמו אינסולין במזרק מיחד.

יום אחד אבד לו מכשיר ההזרקה. הוא פנה לחברו ושאל אותו אם יוכל לעשות לו טובה וללכת לסניף של 'יד שרה' כדי לשאל עבורו מכשיר חלופי. למרות שהבחור סבל מחלשה גדולה ברגליו, הוא נעתר מיד לבקשת חברו ומהר לצאת לדרך. כשהגיע לסניף אמרו לו שכל המכשירים השאלו לחולים אחרים, והציעו לו ללכת לסניף אחר של 'יד שרה', הממקם בקצה העיר. הוא מהר לשם והביא את המכשיר לחברו בישיבה. רגליו כאבו מן המאמץ, בקשי הצליח לעמד, אך לא התאונן. או- אז אמר לו חברו: 'אני צריך להזריק לעצמי את הזריקה הבאה בשעה שלוש בלילה, אך אני חושש שלא אתעורר'. אמר לו הבחור: 'לך לישן, אני לא אלך לישן עד השעה שלוש ואעיר אותך'...

החבר הודה לו על החסד שהוא עושה אתו והלך לישן. הבחור היה מתש מההליכה וחשש שמא ירדם בעצמו, לכן הסתובב במשך כמה שעות (!) במסדרון הפנימיה.

בשעה שלוש לפנות בקר הוא העיר את חברו, החבר הזריק לעצמו את האינסולין ולאחר מכן חזר למטתו. כעת סוף-סוף יכול היה גם הבחור לעלות על יצועו לשנת לילה קצרה.

הוא קם לתפלת שחרית, וכשנעמד לתפלת שמונה עשרה, התכונן, כדרכו בשבועות האחרונים מאז תקפה אותו החלשה ברגליו, לקצר בתפלה כדי שיוכל להתישב. וראו זה פלא: החלשה נעלמה כליל! הוא התפלל את תפלת שמונה-עשרה במתינות ובנחת! הוא חשש שמא החלשה עוד תחזר, אך לשמחתו הוא התבדה. גם בתפלת מנחה הצליח לעמד על רגליו ללא כל מאמץ במשך כל זמן התפלה.

בערב התקשר לאביו ואמר לו: 'אבא, אתה יכול לבטל את התור לרופא'... אין לתאר את השמחה של הבחור והוריו.

אביו המרגש אמר אז לבנו: 'בזכות זה שיצאת מגדרך ועשית לחברך חסדים גדולים שלא היית מחיב בהם, הקדוש ברוך הוא עשה אתך חסד ונתן לך את שלא היה 'חיב' לתת לך...

הקדוש ברוך הוא כרך את הצלת נח ובני משפחתו בתנאים קשים. במשך שנה שהה נח בתוך תבה סגורה, בחברת כל ממלכת החי. חבריו ושתפיו למסע ההצלה היו: פילים, ג'ירפות, קופים ונמרים, תרנגולות בית, ינשוף ויתוש. מדוע בחר הקדוש ברוך הוא, הכל יכול, בדרך הצלה זו? נראה שלא היתה זו תבת הצלה, כי אם תבת מבחן, מבחן לנח ולמשפחתו.

נח הפגין מסירות נפש יוצאת דפן למען הזולת. בתנאי התבה הקשים הוא ממש את תכונת החסד שקננה בלבו. הוא עמד במבחן - מבחן החסד. לכן, יש סכוי לעולם החדש שיתכונן לאחר המבול, עולם של חסד שפניו אל עתיד האנושות!

"ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול" (ז, ז) - אמונתו של נח

על כניסתו של נח 'מפני מי המבול' דרשו חז"ל: "נח - מחסר אמנה היה" (מדרש רבה ל"ב, ו). כיצד נתן לומר על נח, שבנה תבה במשך 120 שנים, שהיה "מקטני אמנה", ונכנס לתבה רק מפני מי המבול?

בישוב קשיה זו מצינו כמה הסברים: א. רבי יחזקאל לוינשטין לומד מכאן שיש דרגות באמונה - אמונה אינה צומחת מאליה, רק לאחר יגיעה והתבוננות אפשר לרכש אמונה שלמה ולחיות את האמונה.

נח הגיע לדרגה גבוהה באמונה, אך לא לאמונה משלמת (אלמלא חז"ל לא היינו יכולים לכתב זאת), כפי שדרשו (סנהדרין ק"ח.): "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

ב. רבי ישראל יעקב קניבסקי (הסטיפלר) מסביר שנח ודאי היה מאמין באמונה שלמה שיבוא המבול. כניסתו לתבה היתה רק כשהצטוה על כך, כשמי המבול החלו לרדת.

באמונה יש שתי הבנות - יש הכרה שכלית ויש הכרה חושית. אלו מלך היה גוזר שביום מסים יהרג את כל מי שימצא בעיר, ודאי שמרב הפחד היה כל אחד ממהר לברח, ואיש לא היה ממתין עד הרגע האחרון להמלט מהעיר, זו הכרה רגשית.

בנגוד אליה, לנח היתה הכרה שכלית, ידיעה זו לא הטילה עליו פחד נורא, שהצריך אותו למהר ולהכנס לתבה מפני מי המבול (וגם לאחר שהחל הגשם לרדת, בתחלה ב"טפטופים", ראה שאינו נורא כל כך, ורק אז נכנס לתבה).

חז"ל צינו שאלו האמונה אצלו היתה בדרגה גבוהה יותר, היה ראוי שמהפחד מפני מי המבול, הוא יקדים להכנס לתבה (כאדם שבורח מפני גזרת הרג). חז"ל הגדירו זאת בשתי דרגות אמונה - "מאמין ואינו מאמין"... מאמין בהכרה שכלית, אך אינו מאמין בהכרה חושית.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]