"עשה לך תבת עצי גפר" (ו, י"ד)

מהי משמעות אותה תבה, באמצעותה נצל נח, ויחד אתו היקום כלו, מהכחדה מחלטת? לשם מה נצרכו 120 שנים כדי להשלים את בניתה? מהו הלמוד הנצחי לדורות עולם מאפן ההצלה המפלאה הזו? 'עשה לך תבת עצי גפר' - רש"י פרש: הרבה רוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה? - כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה 120 שנה, ושואלין אותו: 'מה זאת לך', והוא אומר להם: 'עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם', אולי ישובו. כיצד אמור מחזה תמוה זה להביא את הצופים בו להרהורי תשובה? ומדוע לא הבשילו הרהורים אלו לכלל מעשה למניעת החרבן?... דור המבול הגיע לאבדן דרך וסטיה מחלטת, 'כי השחית כל בשר את דרכו' - עולם ללא דרך ותכלית, הנמצא במרוץ בלתי פוסק לבאר שחת ולשאל תחתית

'ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי... כי נחמתי כי עשיתם'. סוף דרכה של האנושות והיקום, אשר הגיעה לממדי שחיתות אינסופיים. השלכות הקריסה האנושית מחלחלות גם אל החי והצומח. פעלותיו של האדם מיצרות נזקים שאינם נתנים לתקון. 'מוטציות' ו'וריאנטים' (מין שלא במינו ועוד) של חרבן והרס... 'ותשחת הארץ' - ההשחתה התפשטה גם אל בעלי החיים והצמחים. מחוללי המחלות הקטלניות של כל ערכי ההתנהגות האנושית חוללו זהום אויר ואוירה מדבקת, חלקיקי הרע המתפשט חודרים ומזהמים כל עבר ופנה. רק מקום בו יוצרו תנאי בידוד מחלט ורחוק חברתי מכל מחוללי המות - יאפשר השרדות ויתן תקוה לשמור תאי החיים המקוריים שטרם נדבקו בזרעי הפרענות, בתוספת אמצעים להבראה, חזוק ושפור של המין האנושי כדי למנע התדרדרות וקריסה פעם נוספת. אך רק בעלי חיים אשר לא נדבקו בנגיף באו אל התבה. 'מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות', רש"י פרש: אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ונותרו במתכנת הויתם המקורית כפי שנבראו טרם הקלקול, מהם נתן יהיה להחזיר את העולם לשפיות. אדם אחד ויחיד, איש צדיק תמים 'אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד' (תהלים א') יוכל לבנות את השנוי מהיסוד.

'תבת נח' היתה מקום שכל כלו מנגד לתנאי חיים סבירים. הצטופפו בה בצותא כל המינים והזנים שבעולם. ללא שטח מחיה וללא תנאי קיום מינימליים. האפשרות לשרד בתנאים אלו קימת כאשר כל בריה מאפשרת לאחרים להתקים. כאשר כל אחד מתחשב בזולתו. כאשר האדם המפקד על כל המערכת העולמית עוסק בכל רגע בדאגה לקיום של כל היקום ואיננו מסיח דעת ממשימת הנתינה והתחשבות ללא הרף.

'וישאר אך נח' - מדרש אגדה: שאחר מזונות לאריה, והכישו. האחריות על קיום העולם אינה מותירה מקום להתרשלות. גורלו של האריה האחרון והיחיד עלי האדמות עומד על כף מאזנים. בתקופה שכזו, דרך המלוט היחידה מחיבת ליצר מקום נפרד מכלל האנושות כדי להנצל מהטרוף העולמי ואבדן הדרך אשר השתלט על כל העולם. כנגד הגזל, החמס וההשחתה - תבנה תשתית של הענקה, הטבה התחשבות ודאגה לזולת. תובנה בה הקיום האישי תלוי ועומד ביחס לאחריות הכוללת עד לפרטיה הקטנים ביותר. מי שאיננו מסגל ללמד את השעור של 'תבת נח' - נותר בחוץ.

משך הלמידה התמשך על פני 120 שנה, בהם הסובבים נדו בראשם והסבו עינם מלראות את מסלול ההתרסקות אליו דוהרת האנושות. השעור הזה נתן פעם אחת, אך הלמידה והתובנות - נצחיים. תחת השחתת הדרך נסללה דרך של 'עולם חסד יבנה', תהליך שבהמשכו תולד האמה שתטל על שכמה את המשימה 'לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך'. (דברי הימים א, ט"ז) 'חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט: ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך (שם ל"א): ירעם הים ומלואו יעלץ השדה וכל אשר בו (שם ל"ב): אז ירננו עצי היער מלפני ה'' (שם ל"ג) - החי והצומח יגלו בהויתם את העולם הטוב והמיטיב ואת הרוח האלוקית הפועמת בכל הברואים והמעשים, כאשר תחת השחתת הבריאה יתגלה כבוד ה' בעולם.

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה"!... [על פי רבי אברהם ברוידא שליט"א]