דבר העורך

בפרשת נח הדבר המרכזי הוא המבול, ותבת נח. תבת נח היא אחד הסמלים העמקים ביותר, לא רק ספור על הצלה ממבול, אלא שעור נצחי על חסד, אמונה ואחריות אנושית.

העולם שלפני המבול היה עולם עשיר ושופע באפן יוצא דפן. בני האדם חיו מאות שנים, הארץ היתה פריה, ולא היו מחסור או מצוקה קיומית. אך השפע הגדול הזה, במקום להוביל לתודה ולבניה חברתית מתקנת, הוביל לגאוה יתרה, להפקרות מחלטת ולרקבון מוסרי. כאשר האנושות הגיעה לשיא השחיתות, הגיע ה"נקדת אל-חזור". המבול לא נועד רק להעניש, אלא "לנקות ולכבס" את העולם מן הרקבון הרוחני והמוסרי שפשט בו, כדי לאפשר התחלה חדשה ונקיה.

הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט, ג׳) משלים את המסר הזה: העולם מתקים בזכות מעשי חסד, והאדם נדרש להיות שתף פעיל בבניתו. פסוק זה הוא לא סתם אמירה יפה. חז״ל אומרים שזה היסוד שעליו העולם עומד. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם במדת החסד - כי חסד הוא הכוח היחיד שמסגל להחזיק מציאות לארך זמן.

מהו חסד? חסד הוא לא רק "לעזר", חסד הוא בריאה! כשאתה עושה חסד - אתה יוצר מציאות שלא היתה קדם.

נח, חי בדור משחת שבו "ותמלא הארץ חמס", אומרים חז"ל "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (מסכת סנהדרין, ק"ח.). כשהקדוש ברוך הוא החליט להביא מבול, הוא צוה על נח לבנות תבה - לא רק כדי להציל את עצמו, אלא כדי לשמר את החיים כלם. התבה היתה נחוצה משתי סבות עקריות. א. הצלה פיזית: אמצעי לשמר את זרע האנושות ובעלי החיים בסביבה מוגנת בזמן שהעולם בחוץ עבר אתחול מחדש. ב. תקון רוחני ומוסרי: השהות בתבה היתה "בית ספר לחסד". כדי להכנס לעולם החדש, נח ומשפחתו היו חיבים ללמד לפעל מתוך נתינה ודאגה לזולת - ההפך הגמור מארח החיים של דור המבול.

במשך כל ימי המבול, נח ובניו לא ישנו כמעט. הם האכילו את כל בעלי החיים, כל אחד לפי זמנו ומזונו. חז״ל מספרים שנח ננשך על ידי האריה כשאחר להאכיל את האריה ונעשה צולע שנאמר: "וישאר אך נח" - כי גם חסד קטן שנפגם, מערער את האזון העדין של העולם.

ספור מפרסם נוסף מופיע במסכת סנהדרין: נח עבר בין המדורים בתבה וראה את כל בעלי החיים מרעישים ומבקשים אכל. פתאום הוא הגיע לפנה שקטה וראה שם עוף בשם "אורשינה" (עוף החול) ששכב בשקט ולא בקש דבר.

שאל אותו נח: "מדוע אינך מבקש אכל כמו שאר בעלי החיים"? ענה לו העוף: "ראיתי כמה אתה עובד קשה, איך אתה מתרוצץ ללא הפסקה כדי להאכיל את כלם. אמרתי לעצמי - לא אטריח אותך עוד". התרגש נח מעמק הלב וברך אותו: "יהי רצון שלא תמות לעולם"! ובכך זכה עוף החול לחיי נצח.

מספור זה למדנו, שרגישות עמקה אינה מגיעה רק מהנותן, אלא גם מהמקבל. העוף הכיר בטורח של נח ולא רצה להכביד. החסד האמתי יוצר מעגל של התחשבות הדדית.