שמחת תורה

מי שזוכה להזיע בשמחתה של תורה, מתכפרים לו עוונותיו

ה'כף החיים' (סימן תרס"ט סקכ"ג) מביא: 'מה שמרבים בשמחה לכבוד התורה היא מצוה גדולה, ויכון האדם לשם שמים.

ומובא במדרש: 'ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'', מהו 'בכל עז'? - בכל כוחו. מהו 'מכרכר'? - שהיה מכה ידיו זה על גב זה וטופח. ופרש ב'אור שבעת הימים' שהיה מכון להגביר הימין על השמאל. והביא שם בסימן ק"ל את הזהר (בפרשת פנחס דף רנ"ו:): ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה, ואתקריאת שמחת תורה. ומעטרן לספר תורה בכתר דיליה. עכ"ל.

וב'שער הכונות' הביא: וראיתי למורי ז"ל שהיה נזהר להקיף, לרקד ולשורר לפני הספר תורה בכל יכלתו. והיה אומר שיש רזין עלאין בזה. עכ"ל.

ומובא בשם האריז"ל שמי שזוכה להזיע בשמחתה של תורה, מתכפרים לו עוונותיו. ולכך אנו שמחים בשמחת התורה בשמיני עצרת, שהוא חג מיחד רק לנו, שהיא תורת הבורא לנו, ובהתחבר אליה ישפיע עלינו הקדוש ברוך הוא שפע גדול.

ואפשר לפרש בדרך רמז מה שכתב בפרשת 'וזאת הברכה' אצל לוי (ששבטו מסמל את התורה) 'ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון', 'ברך ה' חילו' - את ממונו (תרגום אונקלוס), וזה יהיה כש'פועל ידיו תרצה' - שמכה כף על כף וירצה לפניו יתברך. 'מחץ מתנים קמיו' - שמרקד ומכרכר לפני ה' בגופו, וזהו 'מחץ מתנים' שכביכול מוחץ מתניו ברקודו וכרכורו, 'קמיו' - היינו קמיה הספר תורה.

'ומשנאיו מן יקומון' - מי שאינו קם לכבודו יתברך בגלל שחושש לכבודו, נקרא 'משנאיו'. כפי שראינו אצל מיכל בת שאול שבזתה בלבה לדוד שעשה כן, ונתקללה שלא היה לה ולד. (שמואל ב' פ"ו). [עין אברהם]