מעניני הושענא רבה

ליל שמורים - שבולי הלקט' (שע"א) כתב: יש שנוהגים בליל יום הערבה להיות נעורן כל הלילה, ויושבים ועוסקים בתורה, ומתחילים מ'בראשית' ועד 'וזאת הברכה', לפי שביום המחרת צריכים להשלים התורה, ומי שלא הסדיר פרשיותיו עם הצבור כל אחת בשבתה ולא בערב יום כפור, הרי הוא סודרן עתה, שהוא יום חתימת הדין.

יש נוהגים לקרא ספר דברים - משנה תורה, ויש קוראים אותו בצבור מספר תורה בלא הברכות, ובמנהגי האדר"ת זצ"ל (עמ' קל"ט) כתב: 'ליל הושענא רבה קראתי משנה תורה בסכתי בספר תורה שלי, וקבעו הראשונים לזכר מצוות הקהל שקרא המלך משנה תורה בבית המקדש בחג הסכות'.

וכתב ב'שער הכונות' לאר"י ז"ל (דרוש ו' לסכות): 'עקר הדין נדון ונגמר בחצות ראשון של ליל הושענא רבה'. ולכן נוהגים לעסק בתורה כל הלילה ומתפללים בזמן זריחת החמה, וקוראים ספר 'אלה הדברים' הנקרא 'משנה תורה'. ואמנם עקר הדין שנדון העולם עתה, הוא להמסר הפתקין שנחתמו בנעילת יום הכפורים. אותם שלא חזרו בתשובה כל הימים מיום הכפורים עד הושענא רבה, ונמסרן ביד שלוחים לפעל למי שנתחיב. ואף על פי שנמסרו הפתקים בידם, לא נתן להם רשות לפעל הענש הכתוב בפתקים עד שמיני עצרת. כדי לתת עוד זמן לחוטאים שישובו בתשובה בהושענא רבה. ואם ישובו, יחזרו לקחת הפתקים מידם. ואם לאו, אין עוד תקנה. ואף על פי שכתב הזהר שכיון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי, דבר בהוה, פרוש שמי שלא התעורר לשוב מנעילת יום הכפורים עד הושענא רבה, תו לא הדרי. אבל וודאי שאם יזדמן מי שישוב, ודאי שיקרעו גזר דינו ויקחו פתק שלו מהשלוחים. ולכן בהושענא רבה יש קצת דינין, אף על פי שנגמר הדין בחצות ראשון של לילה.

וצריך לזהר לכון האדם דעתו מאד בתפלת הושענא רבה, ובמעשיו ביום זה, שעדין יש לו תקנה אז.

אומר הבן איש חי - לרבנו יוסף חיים זצוק"ל (הלכות שנה א' וזאת הברכה): בחשיבות יום הושענא רבה.

אות א: מרבים בתפלות ותחנונים בהושענא רבה, כי הוא סיום נ"א (51) יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, והם שלושים יום של אלול - מיום ראשון של ראש חדש וכ"א יום של חדש תשרי רמז לדבר אין נא אלא לשון בקשה לכך נתנו נ"א (51) יום לצרך הבקשות ותחנונים ויום זה הוא סיום יום נ"א, ולכן נקרא הושענ"א רבא כלומר הושע את יום נ"א שהוא רבא שהכל הולך אחר החתום.

אות ב: בליל הושענא רבה בעת חצות לילה נגמר ונעשה בחינת חותם החיצון למעלה, כי ביום הכפור נגמר חותם הפנימי שהוא העקר יותר, ולכן בהושענא רבה נמסרין הפתקין, ואף על פי שנמסרו הפתקין יש עוד זמן להצלה עד יום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבה ויהיה לבו חרד בתשובה כל היום כלו.

אות ג: ילמד סדר המתקן בשמחה ובהתלהבות כי בלמוד ספר משנה תורה נעשה עקר התקון הראוי להיות ביום זה (רצוי לגמר את כל ספר דברים לפני חצות לילה), ומעט קדם חצות לילה יאמרו קריאת שמע שעל המטה עם הפסוקים שיש עמה.

בהושענא רבה משכימים לבית הכנסת וזו אחת מחמש השכמות: ראש השנה (יומים), יום כפור, פורים וט' באב (שע"ת תרס"ד). ורמז: "וישכם אברהם" - א' - אב (ט' באב), ב' - בריאת העולם - ראש השנה. ר' - רבה - צומא רבה (יום כפור). ה' - הושענא רבה. ם - מגלה (פורים). [מטה משה]

כתב ה'לבוש': מרבים בנרות כביום הכפורים, לפי שבחג נדונים על המים, והיום הוא יום האחרון של דין המים, אשר כל חיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החתום.

נוהגים להתיר את אגדת הלולב בהושענא רבה וסמך לדבר כפי שכתוב 'כפת' חסר וא"ו, לומר ש-ו' ימים יהא כפות באגדה, ולא יותר. אבל עקר הטעם להרבות השמחה, שיש בו יותר שמחה כשמנענעים בלא אגדה.

והב"ח כתב: הנענוע - לעצר טללים רעים, ובהושענא רבה מתיר האגוד לנענע יותר כדי לעצר טללים רעים, מאחר שעתה גמר החתימה של המים.

סגלת עלי הערבות: כתב ב'מנורת המאור' (פ"ז נר ג-ד): שמעתי שיש בערבה של הושענא רבה סגלת שמירה מסכנת דרכים, למתכון בה כפי כשר מעשיו וטוב כונתו. ויש הנושאים ברכבם מעלי הערבה, ובכיס בגדיו.

וכן כתב הגאון רבי חיים פאלאג'י ('מועד לכל חי'): 'יש בערבות סגלה להנצל מלסטים, וישא אצלו או במעילו מהערבות, או יניחם בביתו, במקום שידוע לו בברור היכן מנחות, ובעת סכנה יחשב בהן, וינצל מכל רע'.

ה'אור שמח' היה נותן משירי הערבה שלו לחילים יהודים שגיסו לצבא במלחמה, וכל מי שנטל ערבות אלו, נצל בזמן המלחמה בנסים. [קונטרס בעניני חג הסכות ושמחת תורה]

נגיסה מן האתרוג כסגלה ללדה קלה - לאחר התפלה, כששבים מבית הכנסת, נהגו מעברות לתת צדקה ולנגס מפיטם האתרוג (שעץ הדעת - אתרוג היה), ואומרות: 'רבונו של עולם, בשביל חוה שאכלה מעץ הדעת גרם אותו החטא מיתה בעולם, ואם הייתי באותו זמן - לא הייתי אוכלת ולא הייתי נהנית ממנו. כמו שלא רציתי לפסל אתרוג זה ב-ז' ימי החג שעברו, והיום שפסלתי אין בו מצוה, ותקבל ברצון את תפלתי ותחנתי שלא אמות מלדה זו, ותושיעני לילד בנחת ובלי צער, ולא יהיה לי ולולדי שום נזק, כי אתה האל המושיע'. ['מטה אפרים' באלף המגן שבסוף הספר סימן תר"ס סעיף ו]