דלג לתוכן הראשי
כוונות

בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · עלון 799 · שמחת תורה – וזאת הברכה · פרשת וזאת הברכה

דבר העורך

הנה אנחנו בשלהי חג הסכות, השתדלנו לקים את מצוות החג ולהיות בשמחה, אך לפני שמסימים את החג הקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד הזדמנות נוספת לקבלת חתימה טובה, והוא יום הושענא רבה - היום השביעי של החג. מיד בצאת החג מגיע לו יום שמיני עצרת הוא יום שמחת תורה.

הושענא רבה ושמחת תורה הם שני רגעים סמוכים אך שונים בתכלית: האחד - יום של דין אחרון, בקשה וזעקה; השני - יום של שמחה פורצת גבולות. פרשת וזאת הברכה, הנקראת בשמחת תורה, מחברת ביניהם: היא מלמדת שהברכה האמתית מגיעה כאשר האדם מצליח להפך את תפלותיו למעשים ואת בקשותיו לשמחה של התחלה חדשה.

הושענא רבה הוא "יום החתום", המהות שלו מתבטאת ברעיונות הבאים:

הזדמנות אחרונה לתקון - לאחר ראש השנה ויום כפור, הושענא רבה הוא רגע אחרון שבו האדם מבקש על חייו, על פרנסתו ועל גשמי השנה.

הקפות ו"הושענות" - ההליכה סביב המזבח (או הבימה) עם הלולב והערבות מבטאת את ההקפה סביב החיים עצמם: האדם מקיף את עצמו בתפלה, בתקוה, בבקשה.

ערבה - פשטות מחלטת - דוקא בסיום התפלה מכים אנו בחמש בדי ערבה, הערבה חסרת טעם וריח, והיא מסמלת את האדם הפשוט, את הרגעים שבהם אין לנו זכויות מיחדות להשען עליהן. דוקא אז הבקשה היא הכי אמתית היוצאת מעמק הלב.

הושענא רבה מלמד שהאדם אינו נמדד רק ברגעי השיא הרוחניים שלו, אלא גם בפשטות שלו. מהערבה לומדים: גם בלי יפי, בלי ריח, ובלי "מעשים גדולים" - יש לי מקום לפני ה' יתברך. זהו יום שבו כל אחד יכול לבקש מחדש, בלי מחצות, דהינו הזדמנות נוספת ואחרונה.

מספר על רבי לוי יצחק מברדיטש'ב, שראה יהודי פשוט בהושענא רבה עומד בפנה ובוכה. שאל אותו: "מדוע אתה בוכה"? ענה היהודי: "רבי, אין לי הרבה מצוות, אין לי הרבה תורה, אבל יש לי לב. אני מבקש שהקדוש ברוך הוא יקבל את הלב שלי". אמר לו הרבי: "דע לך, לפעמים לב אחד פשוט יכול לפתח שערים שאפלו תפלות גדולות אינן פותחות". הושענא רבה מלמד שהלב הפשוט הוא המפתח לקבול התפלות.

כאמור שמחת תורה מגיע מיד אחרי הושענא רבה, כמעט ללא מעבר. המעבר הזה מלמד משהו פניני עמק ויסודי:

אחרי הבקשה, מגיעה שמחה. אחרי הדאגה, מגיעה רקוד.

אחרי ה"אנא ה' הושיעה נא" מגיע ה"אתה הראת לדעת"...

שמחת תורה הוא חג שאין בו מצוה מיחדת מלבד השמחה עצמה. לא לולב, לא סכה - אלא שמחה ואהבת התורה.

וכאן טמונות רעיונות נפלאים: שמחה של קשר (התקשרות לתורה) - לא שמחה על סיום, אלא שמחה על שיכות.

רקוד עם ספר התורה - לא לומדים, לא קוראים, רק מחבקים, מנשקים ורוקדים עם ספרי התורה.

שתפו את הדף:וואטסאפ