"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו" (ל"ב, ג) - ענית 'ברוך הוא וברוך שמו'

המקור לענית 'ברוך הוא וברוך שמו' כששומעין שם ה' בברכה - הוא מהרא"ש (מובא בטור סימן קכ"ד, ס"ה), והוא על פי הפסוק (ל"ב, ג): 'כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו'.

שמעתי מאבי מורי שהיה אומר על כל ברכה ששמע 'ברוך הוא וברוך שמו'. וכתב שם טעם נוסף, ועוד, אפלו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר 'זכר צדיק לברכה', אם כך כל שכן כשמזכירים צדיקו של עולם'. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך (שם) 'על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר 'ברוך הוא וברוך שמו'', ובשלחן ערוך הרב (שם ס"ח) כתב: כיון שאינו אלא מנהג ולא מתקון חכמים, אין מפסיקין לאמרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפלו במקום שמתר להפסיק לענית 'אמן' - כגון בפסוקי דזמרה.

וכן כתב ה'אור החיים' ('ראשון לציון' ברכות ס"ג) שהחיוב לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' הוא דוקא בהזכרת שם ה' המפרש, אבל הזכרת ה' בברכות - אין צריך אלא ענית 'אמן' אחר סיום הברכה. וזה שהרא"ש ענה 'ברוך הוא וברוך שמו' - הוא מדת חסידות, ולכן לא הורה כן בהוראותיו, שאין לה עקר מהגמרא. ומה שביום כפור עונים על הזכרת השם של הכהן גדול אף על פי שלא הזכירו בברכה, משום שהזכרת ה' בשם המפרש זה כהזכרה. וכן הוא ב'אשל אברהם' (בוטשטש): 'אין להפסיק לענית 'ברוך הוא וברוך שמו' כשהוא עומד כבר באמצע פסוקי דזמרה. ולכן כששומע ברכה מחברו או ששומע 'מלך מהלל בתשבחות' מהשליח צבור, לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' (רק אם הוא עומד עדין לפני 'ברוך שאמר'). וכן כששומע איך שהשליח צבור אומר 'ברוך אתה ה'... א-ל ההודאות' שב'ישתבח', לא יענה אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו', ואפלו כשעומד בין פסוקי דזמרה.

וכן אין לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' באמצע הנחת תפלין דרבנו תם (אף שמתר לענות 'אמן'), שבכל מקום שאסור מדינא לדבר שם, אסור גם כן להפסיק לענית 'ברוך הוא וברוך שמו'.

וכן הדין בתקיעת שופר לנוהגין שלא לברך הברכה בעצמם, שאין להם לומר 'ברוך הוא וברוך שמו'.

ובברכות ההפטרה מתר לומר 'ברוך הוא וברוך שמו', אף על פי ששומעם כדי לצאת ידי חובת מאה ברכות. [הפרשה בהלכה]