בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת האזינו

דבר העורך

יום הכפורים נצב בשיאו של לוח השנה היהודי כיום הקדוש, הנשגב והמשמעותי ביותר.

ביום הכפורים נשלמו ארבעים יום שלישיים שעשה משה רבינו בהר סיני, ובו ביום נתרצה לו הקדוש ברוך הוא לכפר על מעשה העגל ומסר בידו לוחות שניים וחזר הכבוד לשכן בישראל. לפיכך נתן יום זה לכפרה לישראל לדורות עולם.

וכתוב במדרש (פרקי דרבי אליעזר): בן בתירא אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, דורש בדברי תורה וחוקר באותיותיה, ולאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחדש השביעי ביום הכפורים והנחילה לישראל לחק עולם שנאמר (בענין יום הכפורים; ויקרא ט"ז): "והיתה זאת לכם לחקת עולם".

וכתוב ב'סדר עולם': ירד (משה) ב-י' בתשרי, והוא יום הכפורים, ובשרם שנתרצו לפני המקום וכו' לפיכך הוא יום סליחה וכפרה, עשו אותו זכרון לדורות, שנאמר "והיתה זאת לכם"...

יום הכפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: והיתה זאת לכם לחקת עולם, אפלו כל המועדים עוברים, יום הכפורים אינו עובר (בטל). אומר דוד המלך (תהלים קל"ט): "ימים יצרו, ולו - אחד בהם" - זה יום הכפורים לישראל (כלומר, מכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא משתעשע אלא ביום כפור). לפי שהיתה שמחה גדולה לפני הקדוש ברוך הוא שנתנו באהבה רבה לישראל.

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאים את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח בית המלך; וכשהמלך יוצא ורואה את הזבלים (עוונות), הוא שמח שמחה גדולה - לכך נדמה יום הכפורים שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה ובשמחה. ולא זו בלבד אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהם של ישראל אין הוא מתעצב בלבו אלא שמח שמחה גדולה; לכך נאמר (יחזקאל ל"ו): "כה אמר ה' אלקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות..." - בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל להם על עונותיהם'.

מרכזיותו של היום הזה אינה נובעת רק מהצום או מהתפלות הארכות, אלא מהמהות העמקה שלו שמרכזת כלה בפסוק אחד מכונן מספר ויקרא (ט"ז, ל'): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". פסוק זה מציג שני משגים מרכזיים - כפרה וטהרה. למרות שהם נראים דומים, חכמינו מסבירים כי מדבר בשני שלבים שונים של תקון נפשי ורוחני.

"יכפר עליכם": המשג 'כפרה' קשור למחילה על חטא. זהו הצד המעשי - בטול הענש והסרת האשמה על טעויות העבר.

"לטהר אתכם... תטהרו": הטהרה היא שלב עמק יותר. החטא משאיר משקע בנפש, רחוק רוחני ותחושת כבדות. הטהרה היא תהליך של שטיפה פנימית, התחדשות ושיבה אל המצב הטבעי והזך של הנשמה.

המשמעות הגדולה של פסוק זה טמונה במלים "לפני ה' ". הכפרה והטהרה נעשות ישירות מול מלך מלכי המלכים. האדם עומד "ללא מתוכים", ומחדש את הקשר עם בוראו.

ביום כפור מתר לכתחלה לבכות ולהוריד דמעה ולבקש על הכל. אך יחד עם זאת האדם צריך להיות בשמחה על עצם היום הזה שהנשמה נכספת ליום הקדוש הזה - יום של מחילת עוונות והזדככות של הנשמה.

האזינו - תוכן ענייני הפרשה

א. שירת האזינו:

א. הקדמה, בשבח התורה, ובהשגחת ה' על עם ישראל.

ב. הזכרת חסדי ה' עם העם הנבחר מתחלה, ובמדבר.

ג. נבואה על כבוש הארץ הטובה.

ד. אם עם ישראל ישכחו את ה', חלילה, יבוא הענש של "אסתירה פני" - גלות ואכזריות העמים כלפי עם ישראל.

ה. וכשיתבוננו, יראו בתוך הגלות את ההשגחה.

ו. ולבסוף - באחרית הימים יראו הכל את מציאות הבורא היחיד, שגומל לאיש כפעלו.

ב. משה מצוה את בני ישראל על שנון התורה - והשכר על כך.

ג. הקדוש ברוך הוא אומר למשה "עלה אל הר העברים", תראה את ארץ ישראל, ושם אתה נאסף אל עמיך (ל"ב, מ"ח-נ"ב).

שבת שובה - "שובה ישראל עד ה' אלקיך"... (הושע י"ד, ב)

השבת הזו נקראת "שבת שובה", ויש לה כוח רוחני עצום. שבת זו מביאה אתה מתנה: תשובה מאהבה ומתוך ענג שבת.

מדוע הנביא אומר שובה "עד" ה' אלקיך, ולא שובה "אל" ה'? המלה "אל" מסמלת הגעה ליעד הסופי - להגיע עד למעלה, אל האלוקות, אל השלמות. המלה "עד" מסמלת כוון, תנועה, התקדמות. הנביא הושע מגלה לנו סוד עצום על מהות התשובה בימים הללו: הקדוש ברוך הוא לא מבקש מאתנו להגיע אל השלמות תוך רגע. התשובה אינה נמדדת בתוצאה הסופית, אלא ברצון ובצעד הראשון. המלה "תשובה" מגיעה מהמלה לשוב. החכמה היא לבחר דבר אחד קטן - קבלה קטנה, מלה טובה, מעשה טוב, מצוה או הוספה בלמוד התורה וכן על זה הדרך. הצעד הקטן הזה, שמסובב את המצפן שלך לכוון הנכון, הוא בדיוק ה"שובה... עד" שהנביא מדבר עליו.

החיט העני ופנקס החטאים - ספור נפלא

בעירה קטנה במזרח אירופה חי חיט יהודי עני ופשוט. הוא לא היה תלמיד חכם, אבל היה לו לב רחב ואמונה תמימה.

במוצאי יום הכפורים, הגיע רבי לוי יצחק מברדיטשב אל החיט ושאל אותו: "ספר לי, מה עשית אתמול בעצומו של היום הקדוש"? השיב החיט בתמימות: "רבנו, פתחתי את פנקס הרשימות שלי. במהלך כל השנה, בכל פעם שחטאתי או טעיתי - בין אדם למקום או בין אדם לחברו - רשמתי זאת בפנקס. עמדתי לפני רבונו של עולם ואמרתי לו: 'רבונו של עולם, הנה פנקס החטאים שלי. אשמתי, בגדתי, בטלתי תורה, ולפעמים לא הייתי ישר לחלוטין עם הלקוחות שלי". "ואז", המשיך החיט, "הוצאתי פנקס שני ואמרתי לו: 'אבל רבונו של עולם, הנה פנקס "החטאים" שלך כלפי. לקחת לי השנה את הפרנסה, הילדים שלי היו חולים, והבאת עלי צער רב והרבה דמעות. אם נשקל את החטאים שלי מול הצרות שאתה הבאת עלי - אתה חיב לי הרבה יותר משאני חיב לך"! נבהל הרב ושאל: "ומה אמרת לו אז"? "אמרתי לו: 'רבונו של עולם, יום כפור היום. בוא נעשה עסק - אל תדקדק אתי, ואני לא אדקדק אתך. תמחק אתה את הפנקס שלך, ואני אמחק את שלי. נסלח זה לזה ונתחיל מחדש". שמע זאת רבי לוי יצחק, חיך ואמר: "אוי, חיט יקר, למה ותרת לו כל כך מהר? יכלת לבקש באותו רגע את הגאלה לכל עם ישראל"!...

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (ל"ב, א) - כוחו של צדיק

היה רב יהודה בן חנניה אומר: בשעה שאמר משה 'האזינו השמים ואדברה' היו השמים ושמי השמים דוממים, ובשעה שאמר 'ותשמע הארץ אמרי פי' היתה הארץ וכל אשר עליה דוממים. ואם תמה אתה על הדבר (האם באמת שתקו השמים והארץ מדברי משה רבינו), צא וראה מה נאמר ביהושע 'ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידם השמש וירח עמד... ולא היה כיום ההוא לפניו' (יהושע י', י"ב-י"ד).

נמצינו למדים שהצדיקים שולטים (ונשמע קולם) בכל העולם כלו (שבכוחם להעמיד את השמים, הירח והארץ). ['ספרי']

"האזינו השמים..." (ל"ב, א)

מה ראה משה לקרא לשמים ולארץ בעת פטירתו? אלא ללמדך שקרא אותן לצוותן על עצמו (לגבי השמים והארץ), אמר להן (משה לשמים וארץ): הרי גזר עלי הקדוש ברוך הוא שאמות, תנו דעתכם היאך תהיו מקבלין אותו (אותי) בכבוד, שתהיו מסתכלין (מתחשבים) בי כאלו אני חי ומדבר את דברי תורה לעולם (ותמשיכו להיות עדים נאמנים). [מדרש תנחומא]

"כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו" (ל"ב, ג) - ענית 'ברוך הוא וברוך שמו'

המקור לענית 'ברוך הוא וברוך שמו' כששומעין שם ה' בברכה - הוא מהרא"ש (מובא בטור סימן קכ"ד, ס"ה), והוא על פי הפסוק (ל"ב, ג): 'כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו'.

שמעתי מאבי מורי שהיה אומר על כל ברכה ששמע 'ברוך הוא וברוך שמו'. וכתב שם טעם נוסף, ועוד, אפלו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר 'זכר צדיק לברכה', אם כך כל שכן כשמזכירים צדיקו של עולם'. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך (שם) 'על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר 'ברוך הוא וברוך שמו'', ובשלחן ערוך הרב (שם ס"ח) כתב: כיון שאינו אלא מנהג ולא מתקון חכמים, אין מפסיקין לאמרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפלו במקום שמתר להפסיק לענית 'אמן' - כגון בפסוקי דזמרה.

וכן כתב ה'אור החיים' ('ראשון לציון' ברכות ס"ג) שהחיוב לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' הוא דוקא בהזכרת שם ה' המפרש, אבל הזכרת ה' בברכות - אין צריך אלא ענית 'אמן' אחר סיום הברכה. וזה שהרא"ש ענה 'ברוך הוא וברוך שמו' - הוא מדת חסידות, ולכן לא הורה כן בהוראותיו, שאין לה עקר מהגמרא. ומה שביום כפור עונים על הזכרת השם של הכהן גדול אף על פי שלא הזכירו בברכה, משום שהזכרת ה' בשם המפרש זה כהזכרה. וכן הוא ב'אשל אברהם' (בוטשטש): 'אין להפסיק לענית 'ברוך הוא וברוך שמו' כשהוא עומד כבר באמצע פסוקי דזמרה. ולכן כששומע ברכה מחברו או ששומע 'מלך מהלל בתשבחות' מהשליח צבור, לא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' (רק אם הוא עומד עדין לפני 'ברוך שאמר'). וכן כששומע איך שהשליח צבור אומר 'ברוך אתה ה'... א-ל ההודאות' שב'ישתבח', לא יענה אחריו 'ברוך הוא וברוך שמו', ואפלו כשעומד בין פסוקי דזמרה.

וכן אין לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' באמצע הנחת תפלין דרבנו תם (אף שמתר לענות 'אמן'), שבכל מקום שאסור מדינא לדבר שם, אסור גם כן להפסיק לענית 'ברוך הוא וברוך שמו'.

וכן הדין בתקיעת שופר לנוהגין שלא לברך הברכה בעצמם, שאין להם לומר 'ברוך הוא וברוך שמו'.

ובברכות ההפטרה מתר לומר 'ברוך הוא וברוך שמו', אף על פי ששומעם כדי לצאת ידי חובת מאה ברכות. [הפרשה בהלכה]

"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר" (ל"ב, מ"ח) - כוחה של תפלה

בשלושה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה': בנח (בראשית ז, י"ג) 'בעצם היום הזה בא נח' - במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישים בו, אין אנו מניחין אותו להכנס לתבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין (גרזן גדול) וקרדמות (גרזן קטן) ומבקעין את התבה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו למחות - יבוא וימחה.

במצרים נאמר (שמות י"ב, נ"א) 'בעצם היום הזה הוציא ה' ', לפי שהיו מצרים אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישים בהם - אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלים סיפות וכלי זין והורגים בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאן בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות - יבוא וימחה.

אף כאן במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה', לפי שהיו ישראל אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישים בו - אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן והגיז (הביא בפתאומיות) לנו את השלו, והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה - אין אנו מניחים אותו. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות - יבוא וימחה! ויש להבין, לגבי נח או מצרים - אפשר להבין מדוע חשבו בני אותו הדור שיש בכוחם למנע את כניסת נח לתבה או את יציאת בני ישראל ממצרים. אבל איך עלה בדעתם של בני ישראל שיכולים הם למנע את מיתת משה? ענה על כך רבי אברהם וינפלד (שאלות ותשובות "לב אברהם") שמכאן נוכל ללמד מה גדל וכוח התפלה, עד שבני ישראל היו כל כך בטוחים שבכוחם להתאמץ בתפלה שלא יוכלו לקחת מהם את משה.

וכן אנו רואים שהקדוש ברוך הוא כביכול, צריך היה לבקש ממשה (שמות ל"ב) 'ועתה הניחה לי', הרי שעל ידי התפלה יכולים כביכול לשנות את הדין. כן אנו רואים אצל הכהן הגדול שהיה צריך לתפלה מיחדת בקדש הקדשים שלא תתקבל תפלתם של עוברי דרכים המתפללים שלא ירדו גשמים. אף שהעולם צריך גשמים, והקדוש ברוך הוא רוצה להורידם, בכל זאת אם מאן דהוא, שהוא עובר דרכים, יתפלל שלא ירד גשם בגלל שזה מפריע לו בהליכתו - יתכן שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפלתו ולא יתחשב בצרכי הכלל. והצרך לכך הכהן הגדול להתפלל כדי לבטל את תפלת אותו עובר דרכים. הרי לנו כוחה של תפלה!

"וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (ל"ב, י"ג)

בזמן שגזר פרעה על הזכרים להשליכם ליאור, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: לאותה שעה יצרתי אתכם! (כלומר, עתה אני צריך אתכם) רדו מלפני וראו בני חביבי, בני אברהם יצחק ויעקב, שמשליכים אותן בנהר. ירדו (המלאכים) מלפניו מבהלים ועומדים במים עד ארבותיהם ומקבלים תינוקות בני ישראל ומניחים אותן כלפי הסלעים. והקדוש ברוך הוא מוציא (לתינוקות) דדים מן הסלעים ומניקין אותן, שנאמר 'וינקהו דבש מסלע'. [אליהו רבה ח']

קחו עמכם דברים ושובו אל ה'! ספור מדהים

בישיבתו של 'החתם סופר' זצ"ל בפרשבורג, היו הבחורים שומעים את שעוריו בסדרה אחת שארכה שלוש שנים. במשך סדרה זו למדו עשרים וארבע סגיות, ובשנה הרביעית היו מתחילים סדרה חדשה.

אחד מתלמידיו, שהיה לימים רבי יצחק אהרן לנדסברג (אב בית דין גרויסורדין), נכנס ללמד בישיבה בגיל צעיר מאוד, כך שכשגמר 'החתם סופר' את סדרת הלמוד של ג' השנים הוא המשיך לשמע שעורים גם בשנה הרביעית בסדרה החדשה, דבר שלא היה מקבל. בתחלת הזמן הוא ספר לחבריו הבחורים שעדין לא שמעו את השעור, שהוא זוכר בעל-פה את כל השעור שמסר ה'חתם סופר', בדיוק עם כל הפרטים, למרות שלמד זאת לפני ג' שנים. התלמידים, שרצו לנסותו האם זכרונו אינו בוגד בו, בקשו ממנו שיאמר את השעור.

ואכן, בטרם נכנס ה'חתם סופר' למסר את שעורו עמד הבחור יצחק אהרן והרצה לפניהם את השעור ממש כלשונו של רבו, כפי שזכר. הדגיש את הטעון הדגש והזכיר אלו חדושים מחדושיו יאמר ה'חתם סופר'.

וכאשר החל ה'חתם סופר' את שעורו נוכחו כלם לראות כי הבחור יצחק אהרן לא הטעה אותם, וזכרונו המיחד הפליא אותם. אחדים מהתלמידים לא יכלו להתאפק וחיוך מאפק עבר על שפתותיהם. תחלה לא הבחין בכך ה'חתם סופר', אך כאשר הצטרפו עוד תלמידים לחיוך, שם לב כי רבים מהתלמידים מחיכים בשעור. כאשר שאל הצדיק לפשר הדבר, התחלפה האוירה ואימה אפפה את התלמידים. שקט ודממה השתרר בחדר השעורים ואיש לא ההין לפצות את פיו ולענות.

או-אז פנה ה'חתם סופר' אל תלמידו אהרן דוד, לימים בעל מחבר ספר 'גרן דוד', ובקש שיספר לו מה קרה.

הבחור רעד כלו, הנה הוא נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הוא לא יכול להמרות את פי רבו, ומצד שני, כיצד ילשין על חברו יצחק אהרן? אך לסרב לא יכול היה, והוא ספר בקול רועד מאימה על מעשהו של הבחור יצחק אהרן, על הרצאתו את השעור בדיוק נפלא עם כל הפרטים.

פניו הקדושים של ה'חתם סופר' החליפו גונים, והוא אמר: 'האמנם הבחור יצחק אהרן לנדסברג הקדים לומר את החדושים לפני השעור? אם כך - אין לי מה לחדש, ואיני אומר את השעור. ה'חתם סופר' סגר את הגמרא ופנה לצאת מהחדר. קשה לתאר את האימה והרעד שאחזה בתלמידים. צער רב וחרטה עמקה נסכו על פני כלם. כל אחד התחרט על שהיה שתף לפרשיה עגומה זו, ומעל כלם הצטער, כמובן, הבחור יצחק אהרן. הוא, שהיה תמיד משכמו ומעלה בקרב הבחורים, עתה לבו נשבר לרסיסים על אשר גרם מרת רוח לרבו. הוא הסתגר באכסניתו כשהוא מזיל דמעות כנחל ואינו מוצא מרגוע לנפשו. למחרת צוה ה'חתם סופר' לשמשו כי יכנס באולם הישיבה את כל התלמידים מקטן ועד גדול - אפלו הבחורים המבגרים שכבר שמעו את שעורו היומי. כל 380 תלמידי הישיבה חיבים להגיע לשעור, אפלו החולים, חוץ מחולה שיש בו סכנה. כך צוה הרב. 'ומה עם יצחק אהרן לנדסברג'? שאלו המשמש 'מה השאלה, כמובן שהוא חיב'! השיב לו ה'חתם סופר'.

כשמוע התלמידים את הוראת רבם נחרדו עד עמקי נפשם מי יודע אלו תוכחות יוכיחם רבם.

בהגיע השעה היעודה התמלא אולם בית המדרש במאות הבחורים. כלם הצטופפו במקומם ובלב כאוב וחרד צפו להופעת רבם, מוכנים לשמע את דבריו הקשים.

מדי פעם הציצו התלמידים לעבר הבחור יצחק אהרן שהצטנף בפנתו, פניו חורים כסיד ומראהו מעורר חמלה. הכל חשו עד כמה אמלל הבחור הזה, שבשלו כל המהומה הזאת.

הבחור יצחק אהרן לא ידע את נפשו מרב עגמת נפש: 'מדוע לא חשבתי על תוצאות מעשי'? - הרהר בלבו, 'במו ידי גרמתי לי את הצרה' מלמל כשדמעות חמות זולגות מעיניו ללא הרף ושפתיו ממלמלות תפלה לרבון העולם שיסלח לו על שפגע בכבוד רבן של ישראל. שקט השלך באולם עת נכנס ה'חתם סופר' לשעור. עיני הכל נשואות היו ל'חתם סופר' שעמד ולא פצה פיו. לפתע - פרץ הרב בבכי קורע לב וזעק מעמקי לבו: 'בני היקרים, אוי לי, מה עשיתי! אתמול בזיתי את פני תלמידי היקר יצחק אהרן. כמה יפה שתלמיד זוכר את שעורי בעל-פה, שעור שנאמר לפני ג' שנים, ואני גרמתי לו צער! על כן אני מבקש ממנו מחילה'... ובדברו קרא ה'חתם סופר' לתלמידו יצחק אהרן ובקשו בקול רם: 'מחל לי, איני מסגל להתחיל בשעור כשאני חושש שיש בי חטא נורא של הלבנת פנים'.

דברי ה'חתם סופר' היו הפתעה לכל - גדל צדקת רבם שתקה אותם כליל, והבחור יצחק אהרן לא יכול היה לכלא את רגשותיו ופרץ בבכי עז, אוזר את כל כוחותיו כדי להוציא את המלים מפיו: 'מוחל, מוחל'. אך ה'חתם סופר' לא הסתפק בכך אלא הוסיף ושאל: 'האם אתה מוחל מכל הלב'?...

והבחור המתיפח השיב: 'כן, כן, מעמק לבי'. אוירת התעוררות לתשובה אחזה את כל הנוכחים. בחורי הישיבה עמדו נסערים למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, ו'החתם סופר' המשיך: 'תלמידי היקרים, התפללו עלי שהקדוש ברוך הוא ימחל לי על חטאי הנורא שזלזלתי בכבוד בחור הישיבה ובישתיו'.

מעמד נורא זה נחרט בלב התלמידים לעולם, כיצד השפיל עצמו ה'חתם סופר' - רבם, כדי לפיס את תלמידו קבל עם ועדה. [ספורים על תרי"ג מצוות]

מהות יום הכפורים

יום הכפורים הוא יום סליחה ומחילה, ומהוה סיום לעשרת ימי התשובה. לשם מה נתן לנו הקדוש ברוך הוא את יום הכפורים? נוכל להבין מהמשל הבא: בעיר אחת חי רופא שנתפרסם במדינה כלה כממחה בעל שם לרפוי כל המחלות, ולא זו בלבד אלא שהתרופות שהיה נותן היו מתוקות וערבות לחך.

לאחר שרפא חולה היה נוהג לשבת עמו ולהסביר לו ממה עליו להשמר מעכשו, כדי שלא ישוב ויחלה, והכל היו סרים למשמעתו, עושים דברו ונרפאים.

לימים הגיע אליו בנו היחיד של אחד מעשירי העיר, הלה היה מפנק ביותר ולא הרגל לשמע לדברי אחרים. כשראה אותו הרופא, אמר לאביו כי אינו יכול לטפל בבנו, משום שאיזו תועלת תצמח מרפואתו אם לא ישמע לאזהרותיו לאחר טפולו, הרי המחלה תשוב אליו כפי שהיתה בתחלה? מה אעשה? שאל האב, וכי כיצד אוכל לראות בסבלו של בני?! הרופא החכם הציע לו: קח את בנך לרופא אחר האכזרי במדותיו ושנותן תרופות מרות כלענה, כי אז יטעם הבן ויבין כי כדאי לו לחזר ולשמע אלי ולהוראותי.

עשה האב כדברי הרופא, ובאמת טעם הבן מתרופותיו המרות של הרופא האכזר ומיד נחפז לחזר אל אותו הרופא הרחמן ולשמע לדבריו, וכך גם נרפא ממחלתו...

הנמשל ברור מאליו, הקדוש ברוך הוא הרופא והרחמן שהכין עבור בניו רפואה שלמה ונעימה לכל תחלואיהם, והתקין להם את היום הקדוש והגדול, את יום מחילת העוונות, הרי הוא יום הכפורים, אבל זה בתנאי שישובו וישמעו בקולו, אך, עם ישראל לא שומע לדבריו ולכן, שולח אותנו ה' לרופא אכזר ואלו הם היסורים שמרים כלענה! לאחר שטעמו ישראל את הגלות והשלימו את סאת היסורים, הרי הם חפצים לשוב בכל לב לה' ולכן, הם מתאספים בכל שנה ושנה ביום הכפורים מערב עד ערב ומבקשים סליחה ומחילה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מוחל וסולח לכל עוונם... שנאמר (ויקרא ט"ז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

'אם יהודים לא יכולים להתפיס ביניהם ולמחל אחד לשני'... - ספור

בתאריך ז' בתשרי חל יום השנה לפטירתו של הצדיק הירושלמי רבי נח גד וינטראוב זצ"ל, שהיה ידוע כגאון עצום בתורת הנגלה והנסתר. תושבי שכונת 'נוה שלום' ביפו ספרו ספור מרטיט, שנחרט בלבם לנצח מהתקופה בה התגורר רבי נח גד זצ"ל בתל אביב: היה זה עת התאספו המתפללים לתפלת 'כל נדרי' בליל יום הכפורים. שנים מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת היו נתונים בסכסוך ארך שנים והדבר העיב על אוירת השלום בבית הכנסת. כמדתו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, השקיע רבי נח גד מאמצים רבים לפשר ולהשכין שלום ביניהם, אך נסיונותיו הרבים עלו בתהו. את שהתחולל באותו ליל יום כפור, לא שכחו מתפללי בית הכנסת כל חייהם: כאשר התקדש החג הגיעו כלם לבית הכנסת אפופים חרדת קדש, עטויים ב'קטל' הלבן ובלבם רטט של התרגשות לקראת תפלת 'כל נדרי'. בזה אחר זה הוצאו שלושה ספרי התורה מההיכל, ההתרגשות היתה בשיאה. גם אלו שבמשך כל השנה לא פוקדים את בית הכנסת, הגיעו לקראת התפלה המרטיטה כל לב יהודי. החזן מתכונן ברטט וביראה לנגונים ולמלות התפלה שימלאו את חלל בית הכנסת, והכל מצפים בדממה לפתיחת התפלה המקדשת - כל נדרי... לפתע, עלה על הבימה הצדיק רבי נח גד, והכריז בקול נרגש מלא אהבת ישראל, כי הלילה לא יגשו להתפלל את תפלת 'כל נדרי' עד שאותם יהודים נצים יתפיסו ביניהם!

"אם יהודים לא יכולים להתפיס ביניהם ולמחל אחד לשני, ואין יום הכפורים מכפר עד שיתפיס עם חברו, אין טעם להתפלל ביום כפור", הכריז הצדיק רבי נח גד לאזניהם הנדהמות של כל באי בית הכנסת. לא היה אחד שהעז לערער על קביעתו של הצדיק. אפשר היה לחתך בסכין את המתח שהשתרר בבית הכנסת מאז ההכרזה הבלתי צפוי, אך הנצים מסרבים להתפיס. גם הרגע הנשגב הזה לא הצליח לרוקן מלבם את המשקעים ארכי השנים והמטען הכבד שכל אחד מהם הרגל לשאת בלבו על חברו. כך חלפה שעה ארכה בדממה מתוחה, כאשר הכל ממתינים לראות כיצד יפל דבר.

לאחר זמן מה, לבו של אחד מהם החל להראות סימני כניעה והתרצות, אולם חבר-יריבו נותר עקש ואטום.

חלפה לה יותר משעה (!), עצביהם של המתפללים מרוטים ואימת היום הקדוש אופפת את הכל, ועדין תפלת 'כל נדרי' לא מתחילה. כאשר נוכח הסרבן לדעת כי רק בשל עקשנותו מתעכב הצבור כלו, בחר לעזב את בית הכנסת, תוך שהוא מפטיר כי לעולם לא יסלח ליריבו המר והצבור מזמן להתפלל בלעדיו... הקהל היה בטוח שבכך הגיעה לסיומה סגת עכוב תפלת 'כל נדרי', אך אז נוכחו לדעת כי הספור רק התחיל... הצדיק רבי נח גד לא חס על כבודו, הוא קם ממקומו ויוצא במהירות בעקבות אותו יהודי שכבר הספיק לעזב את מפתן בית הכנסת, כשהוא קורא לעברו: 'אתה יכול לצאת וללכת, אבל דע לך כי אם לא תסכים לסים היום את המחלקת, אתה תשא באחריות על כך שיהודים לא יתפללו הלילה את תפלת 'כל נדרי'!' המלים, שיצאו בקול נרגש מלבו החם והרחום של הצדיק, חדרו כחץ בלבו של אותו יהודי והמסו אותו כמים. בהחלטה נחושה של רגע סב היהודי על עקבותיו וחזר לבית הכנסת. באותה שעה היו עיני כלם נשואות אל פתח בית הכנסת לראות כיצד יפל דבר, והנה מופיעים בפתח בית הכנסת הרב הצדיק ועמו היהודי הסרבן והעקש.

המתפללים חשבו כי הצדיק ותר על דרישותיו ועתה יפתחו בתפלת 'כל נדרי' מבלי שהשלום המיחל הגיע, אולם, לנגד עיניהם המשתאות, נגש היהודי הסרבן הישר למקומו של יריבו המר, ובקול גדול ובדמעות שליש הכריז לפניו: 'אני מוחל לך על כל מה שחטאת כנגדי מעולם, אנא מחול לי גם אתה, אחי'! מי יוכל לספר את הדמעות שזלגו באותם רגעים מעיני המתפללים בכל פנות בית הכנסת... הסליחה ההדדית של צמד הגבורים, הנצים-לשעבר, הכתה גלים-גלים של התעוררות והתעלות בכל יהודי הקהלה.

רק אז נחה דעתו של הצדיק ונהרה גדולה נשפכה על פניו. נכר היה כי בזכות מאמציו לא רק המחצה שבין אדם לחברו נשברה כאן, אלא אף מחצת החטאים שהפסיקה בין ישראל הקדושים לאביהם האוהב שבשמים. בשעת לילה מאחרת, כאשר בבתי הכנסת האחרים כבר סימו מזמן את תפלת ליל יום הכפורים, החלה בשכונת 'נוה שלום' ביפו תפלת 'כל נדרי' זכה וטהורה... 'תפלת 'כל נדרי' כזאת', העידו לימים מתפללי בית הכנסת, 'היתה בהתעוררות מפלאה של תשובה ומעשים טובים שכמותה לא חוינו מעולם'... [בסוד שיח]

אומר ה'בן איש חי' (הלכות שנה א' וילך אות ה'): עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיפיסנו, ועל כן כל אדם צריך לבקש מחילה מחברו בערב יום הכפורים או קדם בעשרת ימי תשובה, וטוב שהחזן (או הרב) יכריז קדם כל נדרי לומר רבותי תמחלו זה לזה ויאמרו הקהל מחלנו, כדי שיתעורר אותה שעה סנגוריא למעלה על ישראל דבר בעתו מה טוב, וכן הנהגתי בעזר ה' יתברך פה עירנו.

אות ו: כל אדם ינשק ידי אביו ואמו בערב יום הכפורים לעת ערב קדם שילך לבית הכנסת ויבקש מהם מחילה, ודבר זה הוא חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואמו, שאם בין אדם לחברו חיבו חז"ל לבקש מחילה קדם יום הכפורים כל שכן מאביו ואמו שאין אדם נצול מחטא זה בכל יום, ואם הבן שוטה ולא בקש הם יתנו לו מחילה, שיאמרו בפיהם אנכי מוחל לבני ... על כל מה שחטא לי מחילה גמורה, וכן הבעל יתן מחילה לאשתו (וכן להפך), וכן כל תלמיד שיש לו רב בעיר ילך אצלו קדם יום הכפורים ויבקש ממנו מחילה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]