"לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (י"א, י"ג) - ספור

כדי לקבל משגים נשגבים במצות אהבת ה' גם בזמני נסיון וקשי, נביא ספור על ה'חפץ חיים' זצ"ל. סיפר רבי משה אהרן שטרן זצ"ל (משגיח ישיבת קמניץ): ל'חפץ חיים' היה בן יקיר, אהוב וחביב עליו מאד בשם רבי אברהם. תלמיד חכם מיחד במינו היה, ובלט במעלותיו ותכונותיו האישיות - שקידתו הרבה, תפיסתו העמקה, כשרונותיו המפלגים ומדותיו הנאצלות. אך עולם התורה לא זכה לאורו הגדול, כי נפטר על פניו בדמי ימיו, כשהוא בן 23 שנים בלבד.

אביו ה'חפץ חיים' העיד עליו לאחר פטירתו במכתב 'בני הבחור אברהם ז"ל, שהיה גדול בתורה ומעמיק נפלא, אשר כמעט לא נמצא בדורנו, הן גדול גומל חסד בטבעו. אך באחת אתנחם, כי אקוה שלא אתביש ממנו אחר מאה שנים לפני כסא כבודו יתברך בהעלות נפש כזה למעלה'.

בכמה מספריו של ה'חפץ חיים' מובאות כמה וכמה מערכות חדושי תורה בשם בנו רבי אברהם.

בבחרותו, למד רבי אברהם בישיבת וולוז'ין חברותא עם גדולי עולם - מרנן הגאונים רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ורבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, אשר אף הם עמדו נדהמים מאישיותו המרוממת ומכוחו הגדול בתורה, וחזו לו עתיד מזהיר בתורה והלכה.

רבי אברהם נפטר בשבת קדש (כ' כסלו תרנ"ב) לאחר מחלה קצרה כידוע, ה'חפץ חיים' היה נוסע לפרקים לעירות שונות בפולין, ברוסיה ובליטא לצרך הגהת חבוריו, הדפסתם והפצתם, ובאותה שבת בה נפטר בנו שהה ה'חפץ חיים' בורשא שבפולין, כך שלא ידע על פטירת בנו. רק במוצאי שבת קבל מברק לשוב הביתה ללא שהות. כשקבל את ההודעה, שתף ה'חפץ חיים' את בעל האכסניה - ידידו הצדיק רבי יצחק גרודז'ינסקי זצ"ל - בכך שבליל שבת ראה בחלומו ספר תורה בוער באש, ולבו לא מנבא לו טובות בנוגע להודעה הבהולה. הוא ארז מיד את מטלטליו ויצא בלב כבד לביתו.

בינתים הסתפקו בני משפחתו וחבר תלמידיו של ה'חפץ חיים' מתי לערך את הלויה. מחד גיסא ראוי להמתין לבוא האבא, כדי שיוכל ללוות את בנו אהובו בדרכו האחרונה, אך מאידך גיסא היו שחשש כי המחזה הקשה של הצער והלויה יסכנו את בריאותו, ואולי עדיף לקברו קדם שיבוא.

לבסוף החלט לערך את הלויה מיד ולא להמתין לשובו של ה'חפץ חיים'. מטתו של רבי אברהם הצבה בפתח הישיבה ביום ראשון, ומאות תלמידים וידידים עטופי צער ויגון כתרו אותה כשהם מתמוגגים בדמעות שליש. גדולי התורה וראשי הישיבה עמדו בראש, וכל אחד בתורו הספיד תמרורים את האבדה הגדולה, בהסתלקותו של גאון וצדיק לשם ולתפארת.

לפתע נראתה מרחוק עגלה רתומה לסוסים המתקרבת בשעטה. הכרכרה קרבה עוד ועוד עד שנעצרה סמוך למקום הלויה, וממנה ירד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו שהספיק בסופו של דבר את המועד. בן רגע הבין הסבא קדישא כי חששו הנורא התאמת, ודוק של עצב נמתח על פניו.

לאחר רגע כמימרא התעשת, נגש למטה, קרע קריעה כדין וברך 'דין האמת' בשם ובמלכות. אז הוציא ה'חפץ חיים' מכיסו כרך קטן של תורה נביאים וכתובים שהיה מנח בארח קבע בכיסו, ובו השתמש בנסיעות ובדרכים, והחל לעין בהתעמקות בפרשת שמיני, בענין מיתת בני אהרן.

לאחר דקות בודדות, סגר ה'חפץ חיים' את הספר, הכניסו לכיסו, נשא עיניו למרום והחל לשאת מספד תמרורים מטלטל בפני הצבור הקדוש:

'רבונו של עולם! הלא אתה צוית אותנו בתורתך, 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. 'בכל לבבך' פרושו שהלב יהיה מלא וגדוש עד אפס מקום אך ורק באהבה זו. אך נדמה כי עד עצם היום הזה לא קימתי עדין מצוה זו בשלמות... הן בשר ודם קרוץ מחמר אני, ונתת לי במתנה גמורה את בני רבי אברהם, אותו אהבתי אהבת נפש. אמנם חלק גדול מהאהבה שלי כלפיו נבעה מכך שהוא היה תלמיד חכם ירא שמים ובעל מדות טובות, ואהבת תלמידי חכמים ויראי ה' המתדבקים בדרכיו אף היא בכלל אהבת ה', אולם בכל זאת איני יכול לומר בודאות כי לא נשארה לי שום פניה בלב של אהבה טבעית כלפיו בגלל שהוא בני, שזו כבר אהבה טבעית. לכן כל זמן שרבי אברהם בני היה חי, אז פנה זו שהיתה מקדשת לו מנעה ממני לאהב את ה' בשלמות, כי כל אהבה אחרת שקימת בלב מלבד אהבת ה' פוגמת במדה מסימת באהבתו יתברך. אך כעת כשלקחת אותו ממני ונוצר בלבי חלל, גם את פסת הלב הזו אני נותן לך רבונו של עולם, וכעת אני אוהב אותך בשלמות'.

וגעו כל העם בבכיה! ה'חפץ חיים' עמד במצב הנורא שאדם מסגל להעלות על דעתו, לפני מטת בנו מחמדו ואהוב נפשו, ולא נגרעה מלבו כהוא זה אהבתו לקונו ואדרבה, היא רק התחזקה והתעצמה ביתר שאת ועז!

זוהי דגמא של אהבה נצחית של יהודי לבוראו! אהבה אמתית שאינה תלויה בדבר! לסוג אהבה כזאת התכון הרמח"ל (ב'מסלת ישרים' פי"ט): 'שאהבה זו לא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהינו שיאהב את הבורא על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו. אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו. ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן דחק וצרה כנאמר 'ואהבת את ה'... בכל מאדך' - בכל מדה ומדה שמודד לך'. ['אוצרותיהם אמלא']