בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת עקב

דבר העורך

כתוב בפרשה (י, ט"ו): "רק באבתיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה".

אומרת הגמרא (ברכות ס:): 'לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד' - בכל מארע שקורה לנו, עלינו להאמין ולומר 'גם זו לטובה. אבל למרות שאנחנו מאמינים ויודעים שהכל לטובה, אנחנו עדין לא מברכים על דברים רעים 'הטוב והמטיב': 'אמר רבי אחא בר חנינא, לא כעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה על בשורות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל בשורות רעות 'ברוך דין האמת', לעולם הבא - כלו הטוב והמטיב' (פסחים נ:).

אנחנו מאמינים ויודעים שהכל לטובה, אבל כיון שבעולם הזה זו רק אמונה כי לא מרגישים זאת ממש, לא מברכים 'הטוב והמטיב' אלא 'דין האמת'.

אמר רבי חיים פרידלנדר זצ"ל: מכאן יש ללמד לכל הברכות - לפני שאומרים כל ברכה צריכים להרגיש את הטובה שמברכים עליה. כל בקר אנחנו מברכים 'ברוך אתה ה'... שלא עשני גוי'.

אמר פעם הרב גמליאל רבינוביץ שליט"א: נולדתי במאה שערים, והרי מאה מטר ממאה שערים גרים הערבים במזרח ירושלים - כמה אני צריך לשמח ולהודות לקדוש ברוך הוא שנולדתי בצד הזה - כיהודי, ולא בצד השני בכפר הערבי.

האם הרגשנו פעם מאשרים על כך שאנו יהודים, ושאנו שומרי תורה ומצוות? כלל ישראל נקראים 'עם קרובו' (תהלים קמ"ח, י"ז) זו המציאות של כלל ישראל, קרבה טבעית אל בורא העולם, קרובים וחביבים לקדוש ברוך הוא - ל'בורא עולם' עצמו!

'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום' (אבות ג, י"ד) - הקשר בין הקדוש ברוך הוא וכלל ישראל הוא כקשר בין אב לבן, קשר שלא יכול להנתק. ובכמה מקומות בחז"ל מובא הקשר החזק שיש לנו עם בורא העולם שנקראנו 'חביבין': 'חביבין ישראל לפני קדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת' (חלין צ"א:).

'חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח" (אלא כל אחד מתפלל על עצמו - רש"י יומא נ"ב.).

'חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהן' (מגלה כ.).

'חביבין ישראל אף שהן טמאין - שכינה שרויה ביניהם, שנאמר השכן אתם בתוך טמאתם" (מדרש במדבר רבה ז, ח) אפלו במצב של חטא ונפילה הקדוש ברוך הוא אינו עוזב אותנו'.

לדאבוננו יש יהודים שחושבים שאולי הם נולדו בצד הלא נכון!... ספר הרב רבינוביץ שבחור אחד אמר לו שהוא היה מעדיף להולד גוי עשיר - גוי שלא יהיה חיב במצוות, ועשיר כדי שיוכל להנות מהעולם עד כמה שאפשר. אמר הרב גמליאל 'יש שאומרים את זה, ויש שחושבים את זה - אבל מה שאסור לומר, אסור גם לחשב'!

מספרים על הרב לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל שבוקר אחד כשהתחיל להתפלל שחרית הבחינו אנשים שהוא דלג על ברכת 'שלא עשני גוי'. לאחר התפלה שאלו אותו: למה דלגת על 'שלא עשני גוי'? ענה להם ר' לוי יצחק 'שלא עשני גוי' כבר ברכתי לפני כמה שעות! אתם חושבים שיכלתי לחכות? מיד כשהתעוררתי, מרב שמחה שהקדוש ברוך הוא עשה אותי יהודי ולא גוי, קפצתי וברכתי 'שלא עשני גוי'!

המשך דבר העורך

לכן תקנו חז"ל לברך השכם בבקר "שלא עשני גוי", כי כשהאדם מתחיל את יומו והולך לדבר עם קונו, הוא צריך להיות בשמחה ואם כן אסור לו לחשב אז איך הוא נראה לעמת יהודים אחרים, אלא עליו להתבונן כמה גדול מעלתו לעמת הגוי ומזה לבוא לידי שמחה עצומה.

ה'יסוד ושרש העבודה' כותב דברים מלהיבים על הברכה 'שלא עשני גוי', 'יתן האדם אל לבו, גדל השמחה והחדוה במה שיצר וברא אותו היוצר והבורא יתברך ויתעלה בתוך עדת בני ישראל עם קדוש הישראלי, ולא יצר וברא אותו בין עם מהעמים והיה עובד ומשתחוה לפסל ומסכה, לבול עץ יסגד ולא היה יודע כלל מהבורא. גם לא היה יודע מתורתו הקדושה, ומגבורותיו ונפלאותיו וחכמתו הנפלאה, אנחנו עם קדוש יודעים מתורתו שנתן לנו ולא לעם אחר. כל כך תגדל שמחתו, עד שכמעט תתבטל מציאותו הגשמי מרב התשוקה וההתלהבות מאהבה באלוקותו יתברך. ואיך לא יבער לב האדם בברכתו ברכה זו מרב חדוה ושמחה'!

הברכה "שלא עשני גוי" - אינה מבטאת התנשאות אישית, אלא שבח לה' על כך שהמברך נולד לעם ישראל, המקים תורה ומצוות, ובכך זוכה לחבור מיחד להקדוש ברוך הוא.

על פי רבנו האבודרהם, הברכה היא על כך שהיהודי אינו כ"גויים" שאינם מרוממים בערכם הרוחני כעם ישראל ("שאין הגוים כלום לפניו"). היא מדגישה את ההבדל בין הארח החיים התורני לבין תרבות הגויים.

ללמדנו, ברכה זו היא אחת מברכות השחר הנאמרות בכל יום כדי להודות על החיים המתחדשים, והברכה הזו מזכירה לאדם את יחודו ואחריותו כיהודי עם תחלת היום.

עקב - תוכן ענייני הפרשה

א. ברכה והצלחה עקב שמירת התורה ומצוותיה (ז, י"ב-ט"ז).

ב. מצוה שלא לפחד ממלחמה עם הגויים, אלא לבטח בה'.

ג. מצוה לאבד עבודה זרה, והאסור להנות ממנה (ז, י"ז-כ"ו).

ד. השגחת ה' וחסדיו עם בני ישראל בלכתם במדבר, והבטחתו להביאם לארץ הטובה, ומצות ברכת המזון.

ה. אזהרה שלא יתלה האדם את הצלחתו בכוחו ובכשרונותיו, אלא בהשגחת ה' וסיועו.

ו. דברי תוכחה על חטא העגל, שבירת הלוחות ותפלתו של משה (להצלת עם ישראל מכליה), לוחות שניות, פטירת אהרן, הבדלת הלויים לעבודת ה' והכפרה על חטא העגל - "ונחלתנו" (ט, ז - י"א).

ז. "מה ה׳ אלקיך שאל מעמך": "ליראה את ה׳, וללכת בדרכיו, ולאהבה אותו, שלמות הלב, ושמירת כל המצוות (י, י"ב-כ"ב).

ח. ספור הנסים במדבר, ודברי שבח על ארץ ישראל (י"א, א-י"ב).

ט. פרשה שניה של קריאת שמע - "והיה אם שמע", ואזהרה נוספת על הדבקות בה', והבטחת כבוש הארץ (י"א, י"ג-כ"ה).

"ויענך וירעבך ויאכלך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח, ג) - אמונה, פרנסה ובטחון בה'

שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשל לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כלן מתים ברעב? נמצאו כלן מכונים את לבם לאביהן שבשמים" (מסכת יומא ע"ו.).

ה"ענוי" נועד ללמד אותנו אמונה. הקדוש ברוך הוא רצה להרגיל את עם ישראל להרים עינים למעלה בכל יום מחדש, להבין שהבטחון שלנו לא נובע מהמחסנים המלאים שלנו, אלא מהקשר הישיר עם בורא העולם.

מבאר בחז"ל, שהקדוש ברוך הוא הוריד לבני ישראל מן במדבר מדי יום בכמות יומית שהספיקה להם. מדוע? כדי שתשרש אצלם (ובהמשך אצלנו) מדת הבטחון, שנהיה קשורים בהקדוש ברוך הוא מדי יום.

כשיש לאדם מזון ליום אחד בלבד, הוא נושא עיניו לאביו שבשמים ומבקש פרנסה. הוא יודע שהמזון למחר אינו מבטח בדרך הטבע, אלא רק מה' יתברך. הבקשה היומית קושרת אותו להקדוש ברוך הוא מתוך ידיעה שאין טבע בעולם. אולם אם יש לו "פת בסלו" לתקופה ארכה, הוא מתרגל לכך, בידיעה שיש לו פרנסה מזמנת ואינו צריך לפנות לבורא עולם.

ההרגל יוצר אצלו תחושה שמזונו מבטח לו ויגיע לו בדרך הטבע, וחלילה אינו צריך את הקדוש ברוך הוא.

זה למוד לכל אחד לתלות עיניו לבורא העולם לסמך על דרכי הטבע, וגם מי שזכה אותו הקדוש ברוך הוא בעשר ויש לו פרנסה כראוי, אל יסיח דעתו מהתלות בבורא העולם, ולולא עזרתו מדי יום ביומו מחדש, לא תהיה לו פרנסה.

וכתב המאירי על דברי רבי אליעזר הגדול: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה (מסכת סוטה מ"ח:): אף על פי שראוי לאדם להיותו חרוץ ומשתדל בעסקיו מכל מקום תהא תורתו קבע ועסקיו עראי ויתלה עקר בטחונו בהשם יתברך, דרך הערה אמרו מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה.

רבי זושא מאניפולי היה ידוע בעניותו המרודה, אך בבטחונו העצום בהקדוש ברוך הוא. בכל בקר, לאחר התפלה, היה אומר בקול רם: "רבונו של עולם, זושא רעב, שלח לו את פרנסתו".

פעם אחת החליט שכן עשיר "לנסות" את רבי זושא. הוא הכין סעודה דשנה, הניח אותה בסל ליד דלתו של הרבי, והתחבא כדי לראות מה יקרה. רבי זושא יצא, ראה את האכל, הרים את עיניו לשמים ואמר: "תודה לך ה' ששלחת לי אכל"!...

השכן יצא ממחבואו ואמר בלעג: "זושא, למה אתה מודה לה'? אני הוא זה שקנה, בשל והביא לך את האכל"... רבי זושא חיך אליו ברגע וענה: "ידידי, אתה צודק שאתה השליח. אבל תגיד לי, למה מכל השכנים בעירה, ה' נתן לך בלב את הרצון לבזבז את הכסף שלך וזמנך דוקא עלי? אתה היית רק הכלי, ה' יתברך הוא המפרנס".

החיט והפריץ

חיט יהודי חי בכפר קטן תחת חסותו של פריץ קשוח. בכל שנה היה הפריץ מזמין אצלו מדים חדשים. שנה אחת, המצב הכלכלי היה קשה מאוד, והחיט לא ידע מהיכן יביא אכל לחג.

אשתו דחקה בו: "לך לפריץ, תבקש מקדמה". החיט הלך, אך הפריץ סרב ואמר: "תקבל תשלום רק כשהעבודה תהיה מוכנה, ובדיוק בזמן. אם תאחר ביום אחד - לא תקבל פרוטה"!...

החיט חזר הביתה רגוע. הוא עבד בנחת, ובכל פעם שסים חלק מהבגד היה אומר "בעזרת ה' זה יהיה מוכן".

בערב החג, כשסים את הכפתור האחרון, הגיעה כרכרה מפארת. זה לא היה הפריץ, אלא סוחר עשיר שעבר בדרך, נתקע עם בגד קרוע והיה מוכן לשלם סכום דמיוני כדי שהחיט יתקן לו אותו במקום. הסכום הספיק לחג ולכל השנה. כשבא הפריץ לקחת את המדים, החיט כבר לא היה זקוק לכסף בלחץ.

ללמדנו, בטחון הוא לא "לדעת מאיפה הכסף יבוא", אלא "לדעת שהוא יבוא בזמן הנכון", מה שמאפשר לנו לעבד מתוך שקט ולא מתוך בהלה.

המן היה "שעור בבטחון". הוא למד ומלמד אותנו שגם כשאנחנו עושים את ההשתדלות שלנו בעולם הזה, המקור האמתי לחיים, לשמחה ולהצלחה הוא הקשר שלנו עם מלך מלכי המלכים - הקדוש ברוך הוא.

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (ח, י)

אמירת ברכת המזון הנה שעה גדולה של הבעת הכרת הטוב שלנו להקדוש ברוך הוא. וזו הכונה הפשוטה שיש לכון בעת אמירת ברכה זו, שהיא אחת משתי הברכות שאנו חיבים מדאוריתא.

פרשה זו מתחילה מ'וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם'... 'שמלתך לא בלתה מעליך'... 'כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה'... אלה הם מקצת הפסוקים שלפני הצווי.

התורה מעוררת כאן כל אחד ואחד מבני דור המדבר, לזכר את כל החסדים הללו, ואז כשיבוא לארץ ישראל - 'ואכלת ושבעת וברכת'. דהינו תזכר את יציאת מצרים ואת כל החסד שהיה במדבר, ואז תברך את ה' אלקיך, אל תהיה כפוי טובה! כי האכילה היא זמן לעצירה והתבוננות להכרת חסדי הבורא, זו שעה שאנו מקבלים שפע של חסד, המזון שנתן לנו, החן והנעימות להם אנו זוכים במגון המאכלים, טעמם ומראם השונים.

אחר הצווי על ברכת המזון, התורה מזהירה אותנו מ'ההפך של ברכת המזון' (מדת כפיות טובה) 'השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל'.

וכתוב ב'זהר' הקדוש: כל המברך ברכת המזון בכונה רצויה ובשמחה, זוכה לפרנסה ברוח.

"לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (י"א, י"ג) - ספור

כדי לקבל משגים נשגבים במצות אהבת ה' גם בזמני נסיון וקשי, נביא ספור על ה'חפץ חיים' זצ"ל. סיפר רבי משה אהרן שטרן זצ"ל (משגיח ישיבת קמניץ): ל'חפץ חיים' היה בן יקיר, אהוב וחביב עליו מאד בשם רבי אברהם. תלמיד חכם מיחד במינו היה, ובלט במעלותיו ותכונותיו האישיות - שקידתו הרבה, תפיסתו העמקה, כשרונותיו המפלגים ומדותיו הנאצלות. אך עולם התורה לא זכה לאורו הגדול, כי נפטר על פניו בדמי ימיו, כשהוא בן 23 שנים בלבד.

אביו ה'חפץ חיים' העיד עליו לאחר פטירתו במכתב 'בני הבחור אברהם ז"ל, שהיה גדול בתורה ומעמיק נפלא, אשר כמעט לא נמצא בדורנו, הן גדול גומל חסד בטבעו. אך באחת אתנחם, כי אקוה שלא אתביש ממנו אחר מאה שנים לפני כסא כבודו יתברך בהעלות נפש כזה למעלה'.

בכמה מספריו של ה'חפץ חיים' מובאות כמה וכמה מערכות חדושי תורה בשם בנו רבי אברהם.

בבחרותו, למד רבי אברהם בישיבת וולוז'ין חברותא עם גדולי עולם - מרנן הגאונים רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ורבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, אשר אף הם עמדו נדהמים מאישיותו המרוממת ומכוחו הגדול בתורה, וחזו לו עתיד מזהיר בתורה והלכה.

רבי אברהם נפטר בשבת קדש (כ' כסלו תרנ"ב) לאחר מחלה קצרה כידוע, ה'חפץ חיים' היה נוסע לפרקים לעירות שונות בפולין, ברוסיה ובליטא לצרך הגהת חבוריו, הדפסתם והפצתם, ובאותה שבת בה נפטר בנו שהה ה'חפץ חיים' בורשא שבפולין, כך שלא ידע על פטירת בנו. רק במוצאי שבת קבל מברק לשוב הביתה ללא שהות. כשקבל את ההודעה, שתף ה'חפץ חיים' את בעל האכסניה - ידידו הצדיק רבי יצחק גרודז'ינסקי זצ"ל - בכך שבליל שבת ראה בחלומו ספר תורה בוער באש, ולבו לא מנבא לו טובות בנוגע להודעה הבהולה. הוא ארז מיד את מטלטליו ויצא בלב כבד לביתו.

בינתים הסתפקו בני משפחתו וחבר תלמידיו של ה'חפץ חיים' מתי לערך את הלויה. מחד גיסא ראוי להמתין לבוא האבא, כדי שיוכל ללוות את בנו אהובו בדרכו האחרונה, אך מאידך גיסא היו שחשש כי המחזה הקשה של הצער והלויה יסכנו את בריאותו, ואולי עדיף לקברו קדם שיבוא.

לבסוף החלט לערך את הלויה מיד ולא להמתין לשובו של ה'חפץ חיים'. מטתו של רבי אברהם הצבה בפתח הישיבה ביום ראשון, ומאות תלמידים וידידים עטופי צער ויגון כתרו אותה כשהם מתמוגגים בדמעות שליש. גדולי התורה וראשי הישיבה עמדו בראש, וכל אחד בתורו הספיד תמרורים את האבדה הגדולה, בהסתלקותו של גאון וצדיק לשם ולתפארת.

לפתע נראתה מרחוק עגלה רתומה לסוסים המתקרבת בשעטה. הכרכרה קרבה עוד ועוד עד שנעצרה סמוך למקום הלויה, וממנה ירד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו שהספיק בסופו של דבר את המועד. בן רגע הבין הסבא קדישא כי חששו הנורא התאמת, ודוק של עצב נמתח על פניו.

לאחר רגע כמימרא התעשת, נגש למטה, קרע קריעה כדין וברך 'דין האמת' בשם ובמלכות. אז הוציא ה'חפץ חיים' מכיסו כרך קטן של תורה נביאים וכתובים שהיה מנח בארח קבע בכיסו, ובו השתמש בנסיעות ובדרכים, והחל לעין בהתעמקות בפרשת שמיני, בענין מיתת בני אהרן.

לאחר דקות בודדות, סגר ה'חפץ חיים' את הספר, הכניסו לכיסו, נשא עיניו למרום והחל לשאת מספד תמרורים מטלטל בפני הצבור הקדוש:

'רבונו של עולם! הלא אתה צוית אותנו בתורתך, 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. 'בכל לבבך' פרושו שהלב יהיה מלא וגדוש עד אפס מקום אך ורק באהבה זו. אך נדמה כי עד עצם היום הזה לא קימתי עדין מצוה זו בשלמות... הן בשר ודם קרוץ מחמר אני, ונתת לי במתנה גמורה את בני רבי אברהם, אותו אהבתי אהבת נפש. אמנם חלק גדול מהאהבה שלי כלפיו נבעה מכך שהוא היה תלמיד חכם ירא שמים ובעל מדות טובות, ואהבת תלמידי חכמים ויראי ה' המתדבקים בדרכיו אף היא בכלל אהבת ה', אולם בכל זאת איני יכול לומר בודאות כי לא נשארה לי שום פניה בלב של אהבה טבעית כלפיו בגלל שהוא בני, שזו כבר אהבה טבעית. לכן כל זמן שרבי אברהם בני היה חי, אז פנה זו שהיתה מקדשת לו מנעה ממני לאהב את ה' בשלמות, כי כל אהבה אחרת שקימת בלב מלבד אהבת ה' פוגמת במדה מסימת באהבתו יתברך. אך כעת כשלקחת אותו ממני ונוצר בלבי חלל, גם את פסת הלב הזו אני נותן לך רבונו של עולם, וכעת אני אוהב אותך בשלמות'.

וגעו כל העם בבכיה! ה'חפץ חיים' עמד במצב הנורא שאדם מסגל להעלות על דעתו, לפני מטת בנו מחמדו ואהוב נפשו, ולא נגרעה מלבו כהוא זה אהבתו לקונו ואדרבה, היא רק התחזקה והתעצמה ביתר שאת ועז!

זוהי דגמא של אהבה נצחית של יהודי לבוראו! אהבה אמתית שאינה תלויה בדבר! לסוג אהבה כזאת התכון הרמח"ל (ב'מסלת ישרים' פי"ט): 'שאהבה זו לא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהינו שיאהב את הבורא על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו. אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו. ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן דחק וצרה כנאמר 'ואהבת את ה'... בכל מאדך' - בכל מדה ומדה שמודד לך'. ['אוצרותיהם אמלא']

"מה ה' אלקיך שאל מעמך..." (י, י"ב) - בחשיבות מאה ברכות - שומרי שכר

מובא בגמרא (מנחות מ"ג:) "אמר רבי מאיר: חיב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך" - אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'.

רוח עצום עולה ביד אדם המתחזק בענין מאה ברכות. גדולי המוסר ובראשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הרעישו עולמות והחרידו ממלכות, בעמדם על הסכנה העצומה האורבת לאדם בכלוי שכרו המזמן לו לעתיד לבוא. יכול אדם להכין לו הררי שכר לעולם הבא, אמרו, אך בנטילתו הנאות וענוגים מהעולם הזה - הוא מבזבז את שכרו כאן, בעולם השפל! העולם הזה דומה לבית מלון יקר, הסביר רבי ישראל סלנטר, וגם אדם שמרויח הון רב - עלול לאבד את כל רכושו אם ירבה להתארח בבית מלון מפאר... מהי העצה להנצל מכל זה? כיצד יוכל אדם להבטיח לעצמו, כי אין הוא מכלה במו ידיו את השכר הממתין לו בעולם העליון? מהעולם הזה דומה לבית מלון יקר מאוד, וכל סעודה בו עולה הון רב, אולם כשם שאדם נוסע לעסקיו בשליחות חברה מסימת - זוכה הוא לממון מלא על כל הוצאות הנסיעה, וכל ארוחותיו גם היקרות - משלמות עד הפרוטה האחרונה על ידי החברה השולחת, כך אדם הנמצא בעולם הזה בשליחותו של מקום, למען ה' ותורתו הקדושה, הקדוש ברוך הוא נותן לו שכרו משלם ומממן לו כביכול את כל הוצאות הנסיעה. אדם שכזה, באר רבי ישראל סלנטר, אינו צריך לחשש שהנאותיו בעולם הזה ממעטות לו משכרו בעולם הבא. ויוכל האדם להבטיח לעצמו את שכרו בעולם הבא. ואיך? אם יקפיד על מאה ברכות בכל יום!

"כל המצוה... תשמרון לעשות למען תחיון" (ח, א) - צדקה תציל ממות - ספור מדהים

גביר אחד היה בירושלים, מר אורנשטין, אשר על שמו נקראו בתי אורנשטין במרכז העיר, שמעונו היה שוכן כבוד בקצה שכונת 'מאה שערים', סמוך לשער שכם. כל נזקק ונצרך לכל דבר מצוה, היה נענה ומקבל בעין יפה.

פעם אחת הגיע אליו עני, אשר לו בת בוגרת, ולא היה לאל ידו להשיאה, כשבידו מכתבי המלצה מגאוני הדור. חשב העני בדעתו, שהעשיר יתן לו רק סכום כלשהו לסיוע בצרכי החתנה, אולם התפלא מאוד לשמע, שהגביר מוכן לשלם לו את כל צרכי החתנה. לאחר שהעני נקב בסכום הנצרך, עמד הגביר ורשם המחאה על כל הסכום המבקש. העני, אשר היה מפתע מאוד, עמד והשתומם. ראה זאת הגביר, וכדי לעודד את העני אמר לו: שמע נא, אני נותן לך מתנה זו מכל הלב, אך בקשה אחת לי אליך, שתזמין אותי לחתנה.

צחק העני ואמר, בודאי שאזמינך לחתנה, הרי כל החתנה היא בזכות נדבת לבך. יצא העני מביתו, והחל בהכנות הרבות לצרכי החפה. ביום המיעד, כאשר הכל היה מוכן ומזמן, יצא אב הכלה לאולם הנשואין, בשמחה ובשירים, בתף ובכנור.

כאשר התכונו להעמיד את החפה לחתן ולכלה, רגעים לפני שעמדו החתן והכלה להתחיל בטקס הנשואין, נזדעק לפתע אבי הכלה, מאחר שנזכר כי מרב טרדותיו הרבות, שכח להזמין את הגביר. והצטער על כך צער גדול.

אך לפתע הבריק במוחו רעיון נפלא, הוא דפק על השלחן ובקש סליחה מקהל המזמנים, ואנשי התזמרת, וכך אמר: רבותי, כל צרכי החתנה הזאת באו הודות לנדבת לבו של הגביר החשוב, מר אורנשטין, ואת חטאי אני מזכיר היום, דוקא אותו שכחתי להזמין לחתנה. אנא עשו עמי חסד, ונלך יחדיו אל ביתו בכדי להזמינו.

נענו הקהל והתזמרת, ונאותו לצאת יחד לביתו של העשיר, בתפים ובמחולות. והנה באותה שעה, ארע בביתו של העשיר דבר נורא. לביתו הגיעו שודדים ערבים, אשר ידעו על עשרו הרב, ובאיומי אקדח דרשו שיתן להם את כל כספו.

פתח להם הגביר את הכספת, נטלו השודדים את כל תכולתה והניחו על השלחן. אך מאחר שחשדו שיש מחבוא נוסף, דרשו ממנו עוד ועוד. משלא קבלו את מבקשם, כפתו את האיש ואשתו בחבלים לכרעי המטה, והוסיפו להשמיע דברי איומים, כי אם לא יתן להם את כל כספו, וכן את תכשיטי רעיתו יחלו לענות אותו. הגנבים התנהלו בנחת ובשאננות, ביודעם כי הבית ריק, וכי שער הכניסה לחצר נעול מבפנים. הם לא צפו שמישהו יפריע להם בבצוע מלאכתם. תוך כדי כך, קרבו כל המזמנים עם התזמרת בסמוך לבית העשיר. קול מצהלות הקהל, שהתקרב בסמוך לבית הגביר, נשמע למרחוק.

כשמוע השודדים את קול הרעש, סברו שזוהי המשטרה שהזעקה לבית, ומיד נשאו את רגליהם וברחו מן המקום, בהותירם מאחור את שלל הכסף והתכשיטים על השלחן.

כל הפמליה ובראשם אבי הכלה הגיעה לבית העשיר, שהיה מקף חומה הנעולה בשער ברזל כבד.

אחד הצעירים שבחבורה דלג מעל השער ונכנס פנימה. לאחר מכן פתח את השער מבפנים ואפשר לכל המזמנים להכנס.

בהתקרבם לבית, הפתעו לראות את דלת הבית פתוחה לרוחה, כאלו מישהו עזב את הבית בחפזה ושכח לסוגרה.

בהכנסם, הבחינו בגביר ורעיתו כפותים לכרעי המטה ופיהם סתום בסחבה. מיד שחררו אותם מכבליהם, והגביר הנסער ספר להם את כל הקורות אותו, 'כמו מלאכים משמים באתם', אמר העשיר למציליו 'אלמלא הגיעה כל הכבדה הזאת לבית, כפסע היה בינו ובין המות, ורק בזכותכם נשארתי בחיים וכל רכושי נצל". נענה אבי הכלה ואמר, 'כל ההצלה היתה בזכות הצדקה שזרע העשיר'.

מסקנת הדברים, מרבה צדקה - מרבה שלום, וצדקה תציל ממות ('ענף עץ אבות').

אם נתבונן במהלך שזירתם של הדברים, נבחין כי הקדוש ברוך הוא זמן לגביר את הנסיון שבמצוות הצדקה, אשר באה לידי בטוי ב'הכנסת כלה', אשר תהוה כעלה צפונה ומסתרת, בכדי להושיעו ולמלטו בעתיד מידיהם של בני העולה.

"וגם את הצרעה ישלח ה' אלקיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך" (ז, כ) - צרעה נגד בונקרים

ה'אבן עזרא' באר שהצרעה הנה סוג של מחלת הצרעת. אך רש"י באר, על פי דברי הגמרא (סוטה ל"ו.), באפן אחר: "'הצרעה' - מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם".

מנהגם של ראשי האויבים היה להתחבא בביתם או במקלט, כך היו נסתרים ונצלים מפגיעה בהם. על זה אומר הקדוש ברוך הוא, שהוא ישלח בהם את הצרעה, שתזרק עליהם מרה, בלי שנצטרך כלל לחפשם.

רבים ממתכנני כלי המלחמה עמלים לפתח טילים שחודרים את סוגי הבונקרים למיניהם. בדברי הפסוק מצאנו את הדרך שבה הקדוש ברוך הוא נפרע גם מאלו שנסתרים ומתחבאים כדי להגן על עצמם...

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]