"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (ח, י)

אמירת ברכת המזון הנה שעה גדולה של הבעת הכרת הטוב שלנו להקדוש ברוך הוא. וזו הכונה הפשוטה שיש לכון בעת אמירת ברכה זו, שהיא אחת משתי הברכות שאנו חיבים מדאוריתא.

פרשה זו מתחילה מ'וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם'... 'שמלתך לא בלתה מעליך'... 'כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה'... אלה הם מקצת הפסוקים שלפני הצווי.

התורה מעוררת כאן כל אחד ואחד מבני דור המדבר, לזכר את כל החסדים הללו, ואז כשיבוא לארץ ישראל - 'ואכלת ושבעת וברכת'. דהינו תזכר את יציאת מצרים ואת כל החסד שהיה במדבר, ואז תברך את ה' אלקיך, אל תהיה כפוי טובה! כי האכילה היא זמן לעצירה והתבוננות להכרת חסדי הבורא, זו שעה שאנו מקבלים שפע של חסד, המזון שנתן לנו, החן והנעימות להם אנו זוכים במגון המאכלים, טעמם ומראם השונים.

אחר הצווי על ברכת המזון, התורה מזהירה אותנו מ'ההפך של ברכת המזון' (מדת כפיות טובה) 'השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל'.

וכתוב ב'זהר' הקדוש: כל המברך ברכת המזון בכונה רצויה ובשמחה, זוכה לפרנסה ברוח.