"ויענך וירעבך ויאכלך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח, ג) - אמונה, פרנסה ובטחון בה'

שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשל לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כלן מתים ברעב? נמצאו כלן מכונים את לבם לאביהן שבשמים" (מסכת יומא ע"ו.).

ה"ענוי" נועד ללמד אותנו אמונה. הקדוש ברוך הוא רצה להרגיל את עם ישראל להרים עינים למעלה בכל יום מחדש, להבין שהבטחון שלנו לא נובע מהמחסנים המלאים שלנו, אלא מהקשר הישיר עם בורא העולם.

מבאר בחז"ל, שהקדוש ברוך הוא הוריד לבני ישראל מן במדבר מדי יום בכמות יומית שהספיקה להם. מדוע? כדי שתשרש אצלם (ובהמשך אצלנו) מדת הבטחון, שנהיה קשורים בהקדוש ברוך הוא מדי יום.

כשיש לאדם מזון ליום אחד בלבד, הוא נושא עיניו לאביו שבשמים ומבקש פרנסה. הוא יודע שהמזון למחר אינו מבטח בדרך הטבע, אלא רק מה' יתברך. הבקשה היומית קושרת אותו להקדוש ברוך הוא מתוך ידיעה שאין טבע בעולם. אולם אם יש לו "פת בסלו" לתקופה ארכה, הוא מתרגל לכך, בידיעה שיש לו פרנסה מזמנת ואינו צריך לפנות לבורא עולם.

ההרגל יוצר אצלו תחושה שמזונו מבטח לו ויגיע לו בדרך הטבע, וחלילה אינו צריך את הקדוש ברוך הוא.

זה למוד לכל אחד לתלות עיניו לבורא העולם לסמך על דרכי הטבע, וגם מי שזכה אותו הקדוש ברוך הוא בעשר ויש לו פרנסה כראוי, אל יסיח דעתו מהתלות בבורא העולם, ולולא עזרתו מדי יום ביומו מחדש, לא תהיה לו פרנסה.

וכתב המאירי על דברי רבי אליעזר הגדול: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה (מסכת סוטה מ"ח:): אף על פי שראוי לאדם להיותו חרוץ ומשתדל בעסקיו מכל מקום תהא תורתו קבע ועסקיו עראי ויתלה עקר בטחונו בהשם יתברך, דרך הערה אמרו מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה.

רבי זושא מאניפולי היה ידוע בעניותו המרודה, אך בבטחונו העצום בהקדוש ברוך הוא. בכל בקר, לאחר התפלה, היה אומר בקול רם: "רבונו של עולם, זושא רעב, שלח לו את פרנסתו".

פעם אחת החליט שכן עשיר "לנסות" את רבי זושא. הוא הכין סעודה דשנה, הניח אותה בסל ליד דלתו של הרבי, והתחבא כדי לראות מה יקרה. רבי זושא יצא, ראה את האכל, הרים את עיניו לשמים ואמר: "תודה לך ה' ששלחת לי אכל"!...

השכן יצא ממחבואו ואמר בלעג: "זושא, למה אתה מודה לה'? אני הוא זה שקנה, בשל והביא לך את האכל"... רבי זושא חיך אליו ברגע וענה: "ידידי, אתה צודק שאתה השליח. אבל תגיד לי, למה מכל השכנים בעירה, ה' נתן לך בלב את הרצון לבזבז את הכסף שלך וזמנך דוקא עלי? אתה היית רק הכלי, ה' יתברך הוא המפרנס".

החיט והפריץ

חיט יהודי חי בכפר קטן תחת חסותו של פריץ קשוח. בכל שנה היה הפריץ מזמין אצלו מדים חדשים. שנה אחת, המצב הכלכלי היה קשה מאוד, והחיט לא ידע מהיכן יביא אכל לחג.

אשתו דחקה בו: "לך לפריץ, תבקש מקדמה". החיט הלך, אך הפריץ סרב ואמר: "תקבל תשלום רק כשהעבודה תהיה מוכנה, ובדיוק בזמן. אם תאחר ביום אחד - לא תקבל פרוטה"!...

החיט חזר הביתה רגוע. הוא עבד בנחת, ובכל פעם שסים חלק מהבגד היה אומר "בעזרת ה' זה יהיה מוכן".

בערב החג, כשסים את הכפתור האחרון, הגיעה כרכרה מפארת. זה לא היה הפריץ, אלא סוחר עשיר שעבר בדרך, נתקע עם בגד קרוע והיה מוכן לשלם סכום דמיוני כדי שהחיט יתקן לו אותו במקום. הסכום הספיק לחג ולכל השנה. כשבא הפריץ לקחת את המדים, החיט כבר לא היה זקוק לכסף בלחץ.

ללמדנו, בטחון הוא לא "לדעת מאיפה הכסף יבוא", אלא "לדעת שהוא יבוא בזמן הנכון", מה שמאפשר לנו לעבד מתוך שקט ולא מתוך בהלה.

המן היה "שעור בבטחון". הוא למד ומלמד אותנו שגם כשאנחנו עושים את ההשתדלות שלנו בעולם הזה, המקור האמתי לחיים, לשמחה ולהצלחה הוא הקשר שלנו עם מלך מלכי המלכים - הקדוש ברוך הוא.