"כל המצוה... תשמרון לעשות למען תחיון" (ח, א) - צדקה תציל ממות - ספור מדהים

גביר אחד היה בירושלים, מר אורנשטין, אשר על שמו נקראו בתי אורנשטין במרכז העיר, שמעונו היה שוכן כבוד בקצה שכונת 'מאה שערים', סמוך לשער שכם. כל נזקק ונצרך לכל דבר מצוה, היה נענה ומקבל בעין יפה.

פעם אחת הגיע אליו עני, אשר לו בת בוגרת, ולא היה לאל ידו להשיאה, כשבידו מכתבי המלצה מגאוני הדור. חשב העני בדעתו, שהעשיר יתן לו רק סכום כלשהו לסיוע בצרכי החתנה, אולם התפלא מאוד לשמע, שהגביר מוכן לשלם לו את כל צרכי החתנה. לאחר שהעני נקב בסכום הנצרך, עמד הגביר ורשם המחאה על כל הסכום המבקש. העני, אשר היה מפתע מאוד, עמד והשתומם. ראה זאת הגביר, וכדי לעודד את העני אמר לו: שמע נא, אני נותן לך מתנה זו מכל הלב, אך בקשה אחת לי אליך, שתזמין אותי לחתנה.

צחק העני ואמר, בודאי שאזמינך לחתנה, הרי כל החתנה היא בזכות נדבת לבך. יצא העני מביתו, והחל בהכנות הרבות לצרכי החפה. ביום המיעד, כאשר הכל היה מוכן ומזמן, יצא אב הכלה לאולם הנשואין, בשמחה ובשירים, בתף ובכנור.

כאשר התכונו להעמיד את החפה לחתן ולכלה, רגעים לפני שעמדו החתן והכלה להתחיל בטקס הנשואין, נזדעק לפתע אבי הכלה, מאחר שנזכר כי מרב טרדותיו הרבות, שכח להזמין את הגביר. והצטער על כך צער גדול.

אך לפתע הבריק במוחו רעיון נפלא, הוא דפק על השלחן ובקש סליחה מקהל המזמנים, ואנשי התזמרת, וכך אמר: רבותי, כל צרכי החתנה הזאת באו הודות לנדבת לבו של הגביר החשוב, מר אורנשטין, ואת חטאי אני מזכיר היום, דוקא אותו שכחתי להזמין לחתנה. אנא עשו עמי חסד, ונלך יחדיו אל ביתו בכדי להזמינו.

נענו הקהל והתזמרת, ונאותו לצאת יחד לביתו של העשיר, בתפים ובמחולות. והנה באותה שעה, ארע בביתו של העשיר דבר נורא. לביתו הגיעו שודדים ערבים, אשר ידעו על עשרו הרב, ובאיומי אקדח דרשו שיתן להם את כל כספו.

פתח להם הגביר את הכספת, נטלו השודדים את כל תכולתה והניחו על השלחן. אך מאחר שחשדו שיש מחבוא נוסף, דרשו ממנו עוד ועוד. משלא קבלו את מבקשם, כפתו את האיש ואשתו בחבלים לכרעי המטה, והוסיפו להשמיע דברי איומים, כי אם לא יתן להם את כל כספו, וכן את תכשיטי רעיתו יחלו לענות אותו. הגנבים התנהלו בנחת ובשאננות, ביודעם כי הבית ריק, וכי שער הכניסה לחצר נעול מבפנים. הם לא צפו שמישהו יפריע להם בבצוע מלאכתם. תוך כדי כך, קרבו כל המזמנים עם התזמרת בסמוך לבית העשיר. קול מצהלות הקהל, שהתקרב בסמוך לבית הגביר, נשמע למרחוק.

כשמוע השודדים את קול הרעש, סברו שזוהי המשטרה שהזעקה לבית, ומיד נשאו את רגליהם וברחו מן המקום, בהותירם מאחור את שלל הכסף והתכשיטים על השלחן.

כל הפמליה ובראשם אבי הכלה הגיעה לבית העשיר, שהיה מקף חומה הנעולה בשער ברזל כבד.

אחד הצעירים שבחבורה דלג מעל השער ונכנס פנימה. לאחר מכן פתח את השער מבפנים ואפשר לכל המזמנים להכנס.

בהתקרבם לבית, הפתעו לראות את דלת הבית פתוחה לרוחה, כאלו מישהו עזב את הבית בחפזה ושכח לסוגרה.

בהכנסם, הבחינו בגביר ורעיתו כפותים לכרעי המטה ופיהם סתום בסחבה. מיד שחררו אותם מכבליהם, והגביר הנסער ספר להם את כל הקורות אותו, 'כמו מלאכים משמים באתם', אמר העשיר למציליו 'אלמלא הגיעה כל הכבדה הזאת לבית, כפסע היה בינו ובין המות, ורק בזכותכם נשארתי בחיים וכל רכושי נצל". נענה אבי הכלה ואמר, 'כל ההצלה היתה בזכות הצדקה שזרע העשיר'.

מסקנת הדברים, מרבה צדקה - מרבה שלום, וצדקה תציל ממות ('ענף עץ אבות').

אם נתבונן במהלך שזירתם של הדברים, נבחין כי הקדוש ברוך הוא זמן לגביר את הנסיון שבמצוות הצדקה, אשר באה לידי בטוי ב'הכנסת כלה', אשר תהוה כעלה צפונה ומסתרת, בכדי להושיעו ולמלטו בעתיד מידיהם של בני העולה.