"השיבנו ה' אליך ונשובה" - ספור מרגש

הניצוץ הטהור שלא כבה, הוכיח עצמו בזמנים קשים ובתקופות אפלות במהלך ההיסטוריה של העם היהודי. הניצוץ היהודי זהר במלוא עזו גם בימי השואה הנוראה, כאשר הנאצים שלפו גם את היהודים שנטמעו בין הגויים ושלחו אותם להריגה.

יהודים אלו, על אף שהתבוללו בין הגויים ואבדו זה מכבר כל זיק של רוחניות, העמדו לפתע על יהדותם ובבת אחת נעשו גאים בה. לעתים אף עמדו על יהדותם במסירות נפש של ממש.

הדבר ארע בימי מלחמת העולם השניה, כאשר המגף הנאצי השתלט על העירה הקטנה קוז'ניץ. הגרמנים הארורים החלו לטהר את העירה מיהודיה, ועל פי רשימותיהם - גם ראש העירה היה בן 'הגזע הנחות'.

כיצד השיג יהודי את המשרה הרמה? ובכן, ראש העירה היה יהודי נלוז בשם 'גנשר', שנקרא בפי כל 'גנשר המשמד'. וכל זאת, משום שהיה משמד, המוסר יהודים תמימים לשלטון הפולני בעבור בצע כסף. זו היתה הסבה שהפולנים, שונאי היהודים, הפקידו בידיו משרת ראש העירה של קוז'ניץ.

בראש השנה תש"ג העלו הנאצים באש את בית הכנסת המפרסם של המגיד מקוז'ניץ, ולמחרת החליטו להטפל לראש העירה היהודי, מר גנשר. ראש העירה המשמד לא ראה עצמו כיהודי. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, וארח חייו היה רחוק מכל לחלוחית של יהדות. אולם הנאצים לא התרשמו מכך. בעיניהם הוא היה יהודי לכל דבר וענין.

כאשר פרצו לביתו והורו לו להתלוות אליהם, התחנן ראש העירה ההמום על נפשו. הוא יחל לרחמיהם של הארורים, ובסתר לבו קוה כי ישתכנעו ממראהו הנכרי. את המשך הספור ספרה נצולת שואה, הגברת פ. שרשבסקי, ששטפה באותה שעה את הרצפות שם: גנשר הובל למפקדת ה-ס.ס. וסביבו עמדו עשרים גרמנים שהכהו עד זוב דם. 'אתה יהודי או לא'?! צרחו לעברו. גנשר לא ענה. ברד המהלמות לא פסק, אולם גנשר עמד בקומה זקופה. פניו כסו בדם, ושתיקתו נמשכה. ולפתע נדלק זיק שטני בעיניו המרשעות של איש הגסטאפו. היתה לו דרך לברר את הענין: הוא רמז לאחד מחיליו, והלה רץ אל פח האשפה, הוציא משם ספר תורה, והבעיר כמה עצים על הרצפה. הקצין הבכיר תקע לידיו של גנשר את ספר התורה. 'אם תזרק את ספר התורה לאש, נדע כי נאמן אתה לדרכך החדשה, וכי עברך היהודי מאחוריך. אך אם לא תעשה כן'... הוא לא היה צריך לסים. המסר ברור. ראש העירה התבונן בבהלה בספר התורה המונח בחיקו, עיניו התרוצצו בחריהן באימה, ולבו היה כבד עליו. ידיו רטטו לפתע בהתרגשות נוראה.

הנאצים שהקיפוהו התבוננו בו בצפיה דרוכה. ולפתע אמץ אל לבו הקומוניסט המשבע את הספר הקדוש, נזדקף מלוא קומתו וצעק בקול: 'לא אשליך את ספר התורה אל האש! את זה אהבתי! אני יהודי. יכולים אתם להמיתני, לא אכפת לי. בנפשי תמיד נשארתי יהודי ואהבתי את אחי אהבה עזה. תודה רבה, מרצחים'!...

מכת אגרוף חזקה הפסיקה את דבורו. פניו של גנשר החוירו והוא צנח. הגרמנים יצאו מדעתם מכעס. עינם היתה צרה בנפשו הרוממה של גנשר, ששמה אותם ללעג ולקלס. הם אחזוהו והשליכוהו למדורה הבוערת. וכך זכה היהודי שנתרחק מיהדותו, לסים חייו על קדוש ה' וקדשת התורה. הניצוץ היהודי שלא כבה מעולם, התלהט עד מדורה עצומה.

"עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים, תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים"!