המשך דבר העורך

עברו שנתים, והממחים באו לארמון המלוכה, כאשר בפיהם הבשורה, כי בן המלך למד בשקידה, וראוי הוא למלך, שכן כעת מכיון שהוא מבין היטב בעניני כלכלה, בטחון ומשפט.

שמח המלך מאוד וערך מסבה מפארת לכבוד יורש העצר. באותו מעמד, בקש הממחה למשפט, לתת בבקשה עוד שעור אחד לבן המלך, רק עוד אחד, לשם כך, בקש שהות של כשעה. לקח הממחה את בן המלך לחדר סמוך, והכה אותו בשוט, חמש מכות נמרצות! בן המלך חזר לאביו חבול וכואב, כשהוא מתאר את שארע. המלך כמובן כעס מאוד, ובקש הסברים מהממחה למשפט, מה פשר הדבר?

עמד הממחה והסביר למלך: אדוני המלך! אתה הרי צותה אותי להכינו להיות מלך ושופט, שיוכל לדון ולשפט משפט צדק, והנה, כשיבואו לפניו לדין כל מיני פושעים ועוברי דת המלך, הוא עתיד להחליט על ענשם, כמה מלקות עליהם לקבל. והוא כבן מלך מפנק, שמימיו לא הכו אותו, ואפלו יתוש לא העז ליגע בו, ישב על כסאו ויכביד בפסקיו, הוא יקצב 10 מלקות או 20 מלקות לנענשים, והוא אינו מבין, שיש אנשים שחמש מלקות עלולות להרג אותם! אולם כעת אדוני המלך, כשקבל הבן ממני, כמה מלקות, ידע להעריך ולאמד מהי כל מכה ומכה, וכשיבוא להחליט אם לתת 5 או 6 מלקות, הרי הוא יחשב פעמים ויתבונן היטב, שהרי חש זאת על בשרו, וממילא ידון דין אמת! את זאת הרי צויתנו ללמדו, וכך אמנם עשיתי!

למדנו מכאן, כדי שאדם ידע לשפט את חברו, צריך הוא להרגיש אותו ולחוש את רגשותיו, לחשב בעצמו, מה הוא היה עושה במקומו ובמצבו של חברו. וכדברי רבותינו, "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". אם לפני שנוכיח את חברינו, נזכר תמיד לעצר לרגע ולחשב, איך אנו היינו נוהגים במצבו לפי מה שהוא עובר כעת? הרי אין ספק שהכל יראה אחרת.

בימים אלו, יש להרבות באהבת חנם, ולהתרחק משנאת חנם.

ב"אהבת חנם" ובעזרה לזולת, נעורר רחמי שמים עלינו ועל כל בית ישראל, וימי בין המצרים יהפכו לימי שמחה ולימים טובים. ונסים בנבואה של הנביא ישעיה (ישעיהו כ"ה-כ"ז): "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך: ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".