בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת דברים

דבר העורך

בשעה טובה ומצלחת בשבת זו מתחילים את חמש החמישי הנקרא משנה תורה, בו משה רבנו עליו השלום מבאר את התורה ומסכם את התורה כלה למעט חמש ויקרא.

כל הדברים שבספר זה אמרם משה לישראל ב-36 הימים האחרונים לחייו - מיום א' שבט בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים עד ז' באדר.

שבת הסמוכה לתשעה באב קוראים את ההפטרה השלישית בתלתא דפרענותא - "חזון ישעיהו בן אמוץ".

בפרשת דברים משה רבנו מוכיח את עם ישראל, על עוון פעור, חטא המרגלים, מחלקת קרח, חטא העגל ועוד. שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". וברש"י: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני ה' בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל". משה רבנו מוכיח את עם ישראל ברגישות, ואומר את התוכחה באמתות מעמק אהבתו לצאן מרעיתו, בחינת תוכחת מגלה ואהבה נסתרת.

גם כשמשה רבנו עליו השלום מזכיר להם את המקומות שהלכו במדבר נשמעת אהבתו אליהם, שמודה להם על שהלכו במדבר הליכה רצופת מכשולים גשמיים ורוחניים במסירות נפש: "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"... "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"...

משה שנקרא "טוב" - "ותרא אתו כי טוב הוא" - מוכיח את העם מלב טוב ואוהב, ומשקבלו תוכחתו ב"ואלה הדברים"... ברכם ב"יוסף ה' עליכם אלף פעמים"... עד לברכה הגדולה ב"וזאת הברכה". גם כשהנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל, מדגש בתוכחתו שלא מחמת חטאם נענשו ישראל, אלא מגדל מעלתם. הקדוש ברוך הוא מוכיח את בניו מתוך אהבה וגם מיסר אותם ביסורים של אהבה: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח, ה). כי רק "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג, י"ב).

אמנם יש מצוה מצוה להוכיח אחד את השני: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". כלומר אם אתה רוצה להוכיח את הזולת עליך לזכר את החלק השני של הפסוק "ולא תשא עליו חטא", ולעשות זאת שבאמת התוכחה באה ממקום של אהבה אמתית ושחלילה לא לפגע בזולת.

על מנת להבין זאת, מרן הרב עובדיה זצ"ל הביא משל: היה מלך אחד, ששלט שלטון מחלט בעמו, הוא היה המצביא הצבאי, הוא החליט בעניני כלכלה ומשפט, וכל דבר ישק על פיו. למלך זה היה בן יחיד שהיה מפנק וחי בנעימים.

לימים, ראה המלך כי הוא בא בימים, ובנו יורש העצר, בטלן גדול, שאינו מבין מימינו ומשמאלו, לפיכך, החליט המלך ללמד את בנו את כל עניני המלוכה. ללמדו על מהלכי הצבא, הבטחון, תחומי כלכלה וכספים, חק ומשפט, וכיוצא בזה, כדי להכשירו לקראת השלטון העתיד לפל לידיו לאחר מותו.

מיד, צוה לקרא לממחים מהאקדמיה המלכותית שילמדו את בנו. הממחה הראשון, היה ממחה לצבא ובטחון. השני, היה ממחה לכלכלה וכספים. והשלישי, היה ממחה לחק ומשפט.

נתן המלך את שכרם ביד רחבה, והקציב להם שנתים ללמד את בנו היטב, ולהכשירו לקראת השלטון העתידי.

המשך דבר העורך

עברו שנתים, והממחים באו לארמון המלוכה, כאשר בפיהם הבשורה, כי בן המלך למד בשקידה, וראוי הוא למלך, שכן כעת מכיון שהוא מבין היטב בעניני כלכלה, בטחון ומשפט.

שמח המלך מאוד וערך מסבה מפארת לכבוד יורש העצר. באותו מעמד, בקש הממחה למשפט, לתת בבקשה עוד שעור אחד לבן המלך, רק עוד אחד, לשם כך, בקש שהות של כשעה. לקח הממחה את בן המלך לחדר סמוך, והכה אותו בשוט, חמש מכות נמרצות! בן המלך חזר לאביו חבול וכואב, כשהוא מתאר את שארע. המלך כמובן כעס מאוד, ובקש הסברים מהממחה למשפט, מה פשר הדבר?

עמד הממחה והסביר למלך: אדוני המלך! אתה הרי צותה אותי להכינו להיות מלך ושופט, שיוכל לדון ולשפט משפט צדק, והנה, כשיבואו לפניו לדין כל מיני פושעים ועוברי דת המלך, הוא עתיד להחליט על ענשם, כמה מלקות עליהם לקבל. והוא כבן מלך מפנק, שמימיו לא הכו אותו, ואפלו יתוש לא העז ליגע בו, ישב על כסאו ויכביד בפסקיו, הוא יקצב 10 מלקות או 20 מלקות לנענשים, והוא אינו מבין, שיש אנשים שחמש מלקות עלולות להרג אותם! אולם כעת אדוני המלך, כשקבל הבן ממני, כמה מלקות, ידע להעריך ולאמד מהי כל מכה ומכה, וכשיבוא להחליט אם לתת 5 או 6 מלקות, הרי הוא יחשב פעמים ויתבונן היטב, שהרי חש זאת על בשרו, וממילא ידון דין אמת! את זאת הרי צויתנו ללמדו, וכך אמנם עשיתי!

למדנו מכאן, כדי שאדם ידע לשפט את חברו, צריך הוא להרגיש אותו ולחוש את רגשותיו, לחשב בעצמו, מה הוא היה עושה במקומו ובמצבו של חברו. וכדברי רבותינו, "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". אם לפני שנוכיח את חברינו, נזכר תמיד לעצר לרגע ולחשב, איך אנו היינו נוהגים במצבו לפי מה שהוא עובר כעת? הרי אין ספק שהכל יראה אחרת.

בימים אלו, יש להרבות באהבת חנם, ולהתרחק משנאת חנם.

ב"אהבת חנם" ובעזרה לזולת, נעורר רחמי שמים עלינו ועל כל בית ישראל, וימי בין המצרים יהפכו לימי שמחה ולימים טובים. ונסים בנבואה של הנביא ישעיה (ישעיהו כ"ה-כ"ז): "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך: ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

דברים - תוכן ענייני הפרשה

א. בראש חדש שבט, התחיל משה להגיד ולכתב את משנה תורה, ברמזי תוכחה.

ב. מנוי שופטים, והמצוה לשפט בצדק, לא תגורו מפני איש.

ג. פרשת המרגלים, נרגנות עם ישראל על ה', והגזרה שרק בניהם יבואו לארץ, חטא המעפילים וענשם.

ד. מסעי ישראל בעבר הירדן המזרחי - בגבול בני עשו, מואב, ועמון (והאסור ללחם עמהם).

ה. מלחמות ישראל עם סיחון מלך חשבון, ועוג מלך הבשן.

ו. נחלת חצי שבט מנשה, ראובן ובני גד - בארץ סיחון.

ז. צווי משה ליהושע, שלא לפחד מלהלחם נגד מלכי כנען, אלא לבטח בה', כי הוא הנלחם בשביל בני ישראל.

"אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי" (א, ד) - האם סיחון היה חיה?

בגמרא (ראש השנה ג.) מובא: 'תנא, הוא סיחון הוא ערד, סיחון - שדומה לסיח (פרש רש"י: עיר בן סוס, והוא סוס צעיר קל ברגליו) (ה'ערוך' ערך סיח).

ערד - שדומה לערוד (פרש רש"י: חמור הבר).

והנה מלשון הגמרא משמע שסיחון רק 'דומה' לסוס צעיר או לחמור הבר, אמנם בזהר (פרשת בלק דף קפ"ה.) משמע שסיחון היה חיה ממש, וזה לשון הזהר 'סיח המדבר היה סיחון', ולא כתב שהיה 'דומה' לסיח המדבר, ומואב היו בוטחים בחזקו של סיחון.

ובפרשת חקת (כ"א, א) הובא מה'אמרי פנחס' (פרשת חקת אות של"ח) שכתב 'העולם סוברים שהוא גזמא, אבל האמת שאותן בני אדם שגדלו במדבריות בלי ישוב, הם היו חית השדה.

וסיפר רבי רפאל מברשיד זצ"ל ששמע מרבנו פנחס מקאריץ זכרו יגן עלינו, מעשה מ'הבעל שם טוב' שסיפר, שכשהיתה לו התבודדות בשדה (בקאלאמיע אוקרינה) - יושב היה סמוך אצל הרועים שהיו משמשין אותו.

ופעם אחת ראה שם המנהג שהגוי משלח בניו (אל פני השדה לרעות הצאן), כיון שראוי לרעות צאן - משלח אותו לשדה ושוב אינו בא לביתו, רק נתגדל שם.

ופעם אחת בא הגוי לדרש בשלום בנו ודבר עמו, בתוך כך שהיו מדברים ירד דב אחד מההר ונשא שה מהעדר, והנער הרועה רץ בזריזות אחר הדב, ועלה על גביו ואחז בפיו וקרעו לשנים, והציל השה. ואמר לולא ששמעתי זאת מפיו הקדוש לא האמנתי שזה אמת, שזה מעשה חדוש ממש'. ['אוצר פלאות התורה']

"הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" - ספור

בספר "פנינים משלחן גבוה" (על התורה בסוף פרשת שמיני), מובא המעשה עם הרמב"ם (בשם המגיד מרטובה, הג"ר יששכר בער, ששמע זאת מהגר"ח מבריסק זצ"ל) ואלו דבריו, כפי שכתב המגיד מרטובה: ואתה קורא יקר הט אזניך לאשר אספר לך מה ששמעתי מפי הצדיק רבי חיים מבריסק: בזמן בקורו של הרמב"ם בתימן, נתודע אליו גאון אחד מגאוני הזמן, ואחר ששב הרמב"ם לביתו היה הגאון הזה כותב אליו שאלות ותשובה תמידין כסדרן.

פעם אחת הגיע אליו מכתב מהגאון ההוא, ובו קשיה גדולה בפילוסופיה. ויהי בקרוא הרמב"ם את הקושיא, מאוד נתפלא עליה. ותוך כדי שהוא אוחז את ראשו בידיו אמר: 'קשיה כזאת - איך יעלה על דעת יהודי בראשו?! קשיות כאלה אינן עולות על דעת העברי, אלא אם כן נפשו היא נפש טמאה'.

ונמנע מלהשיבו מענה על קשיתו. משך תקופת ימים המשיך האיש לשגר עוד כמה מכתבים, עד אשר הרמב"ם הרגיש הכרח להשיבו. וכל תשובתו אל גאון זה היתה: צא ובדק את השוחטים והבודקים בקהלתך. עם קבלת המכתב מלא הגאון אחר הוראתו של הרמב"ם, או אז גלה כי זה שלש עשרה שנים האכילו לו ולכל העיר נבלות וטרפות, ומזה נטמאה נפשו בו, אשר גם גאון כמותו בא לכדי שאלת קשיה של מינות ואפיקורסות", עד כאן דבריו. ['שלמים מציון']

"ואתנה לבושי שק ואהי להם למשל" (תהלים ס"ט, י"ב) - המשפט ביום תשעה באב - סיפור

את הסיפור הבא ספר הרה"ג רבי שמואל דישון שליט"א: כאשר מוסדות התורה בניו-יורק צעדו את צעדיהם הראשונים, וכל הענינים הממשלתיים היו בשלבי התבססות ראשוניים, יצאה גזרה קשה ממשרד הממשלה שבאלבני, בירת ניו-יורק, בטענה על מוסדות התורה החרדיים על אשר קבעו את זמן למודי החל לשעות של סוף היום, לאחר שהתלמידים הם כבר עיפים וייגעם מלמודי כל היום, דבר המפריע מאוד לקנין ראוי בלמודיהם. לאור זאת רצו להכרחם להעביר את זמן למודי החל לתחלת היום, בשעה שהמח רגוע וצלול.

ויהי בהשמע דבר המושל ודתו, הזדרזו רבני הקהלות ועסקני המוסדות להשתדל להעביר את רע הגזרה, אך הללו לא אבו לותר על דרישתם, ורק לאחר השתדלות רבה הסכימו לקבע אספה בה יופיעו הרבנים ושלוחי המוסדות, וידונו בכבד ראש על הענין. יום האספה נקבע, והרבנים והעסקנים גלו כי התאריך יוצא ביום 'תשעה באב'...

בתחלה חשבו להשתדל לשנותו את תאריך הפגישה, מאחר שחששו שאם יבואו במלבושים הבלויים של יום התענית וברגלים יחפות, לאחר תשעה ימים ללא רחצה, הלא יקבלו אותם בבזיון של ממש, ומי יודע אם יועילו בדבריהם, אך כאשר שאלו את פיו של רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הורה להם מיד כי מהשם יצא הדבר, ולא יעשו שום השתדלות בנדון, ובטח יצא משפטם לאורה.

ואכן כך עשו, בליל תשעה באב התפללו ולנו בעיר אלבני ובבקר השכם אמרו את פיוטי הקינות, ואחר כך הלכו בלב חרד למשרד הממשלה, שם אמורה היתה להתקים האספה.

בעת שישבו בחדר ההמתנה, נגשה אליהם אשה ישראלית, אשר לדאבוננו היתה מן המתחכמים על התורה וההלכה, והתחילה לצעק עליהם בזלזול וליצנות: וכי כך באים למשרד ממשלתי, בלי מנעלים ובבגדים בלויים?!... וכך הוסיפה עליהם חרפה ובוז על מראיהם. בין הבאים היה עורך-דין יהודי חרדי, שהחל להשיב לה מנת חלקה, ואמר אל האשה המלגלגת: "הלא יודעת את על מה ולמה אין אנו מלבשים כראוי, הלא ביום זה אנו מתאבלים על חרבן בית המקדש, יום קשה מאוד הוא לנו, עומדים אנו אחרי תשעה ימים ללא בשר ויין, וללא רחיצה ושאר צרכים, לאחר שלושה שבועות ללא תספרת וללא כל שמחה. וביום זה אנו מתענים לילו ויומו, יושבים על הקרקע ללא נעילת הסנדל, ובכל זאת התאמצנו ובאנו לכאן, לא בשביל צרכינו הגשמיים, ולא בשביל טובותינו, אלא אך ורק למען טהרת החנוך של צאצאינו וצאצאי צאצאינו. ואת מהנה לצעק עלינו, לבישנו ולחרפנו, כאשר גם את נפש יהודית, וחיבת בענויים כמונו"?! מיד החלה האשה להבין את אשר עשתה, שלא בצדק ובמשפט, והחלה לפיסם בכל לב, וקמה והתאמצה רבות שיתקבלו בכבוד הראוי, וגם נכנסה לשרי החנוך כדי לעורר עליהם רחמים, ולספר עד כמה קשתה עליהם ההגעה ביום זה, כשאך ורק דרך התורה הטהורה עומדת לנגד עיניהם.

והנה, יגיע כפיה עשה פרות, ובסיעתא דשמיא זכו לבטל את הגזרה, כך שיוכלו המוסדות החרדיים לדבר השם לעמד על משמרת התורה וחנוך הטהור. אז ראו והבינו כמה גדולים דברי חכמים, ואיך שהצליחו ועשו פרי, בכח קבלת הוראת רבם ומאורם רבי אהרן קוטלר זצ"ל. ['הפרשה בהלכה']

שבת חזון

שבת חזון גדולה במעלה יותר מכל שבתות השנה ("אוהב ישראל" שבת חזון).

שבת חזון - מובא בשם רבי יונתן איבשיץ זצ"ל: 'חזון' הוא ראשי תבות ח'ציה ז'עם ו'חציה נ'חמה, שנבואות הפרענות של ישעיהו הנביא שונות משאר הנביאים, משום שלא היו אלא בבחינת מחזה הלב בלבד, ואם כן אינן פרענות גמורה אלא חצי פרענות, אך החצי השני הוא נחמה, משום שמועילה תשובה לבטל הפרענות.

המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה - מובא בתוספתא (תענית פ"ג, ג): 'כל המתאבלים בעולם הזה (על ירושלים) שמחים עמה לעולם הבא'. וכתב הזהר (בשלח נ"ד- נ"ה:) 'אימתי ירחם הקדוש ברוך הוא למבני ביתא (לבני ביתו)... אלא, כל אדם שבוכה על חרבן בית המקדש של הקדוש ברוך הוא, הוא יזכה למה שכתוב 'יחדיו ירננו' - זוכה שיראו לו בישובו ובשמחה בשוב ה' ציון.

אני מסתיר עצמי ואין איש מחפש אחרי - יחיאל מיכל, נכדו הפעוט של רבי ברוכ'ל ממזיבוז' זצ"ל, שחק עם ילד בן גילו ב'מחבואים'. הוא התחבא וחכה שחברו יחפש אחריו, אך משחלפה שעה ארכה - יצא מהמחבוא ולא מצא את הילד, אשר לא נסה כלל לחפש היכן מחבואו, והלך לו...

פתח הינוקא בבכי מר, הגיע במרוצה אל סבו ותנה את אכזבתו: 'התחבאתי כמסכם בינינו, והוא לא חפש אותי כלל'... הקשיב רבי ברוכ'ל לדבריו וגעה אף הוא בבכיה. ויקרא באנחה: 'הלא בדיוק כך מתמרמר הקדוש ברוך הוא - אני מסתיר עצמי במחבואים, ואין איש מחפש אחרי'... ['ממעינות הנצח']

"כל רודפיה השיגוה" - אמר המגיד מקוז'ניץ זצ"ל על הפסוק (איכה א', ג'): 'כל רדפיה השיגוה בין המצרים', שכל 'רודפיה' - הרודף י-ה', שמחפש את בורא עולם - 'השיגוה בין המצרים' - בזמן של 'בין המצרים' יכול לזכות בכך.

והמגיד המשיל בזה, שכשהמלך בפלטרין שלו, קשה מאוד לראותו, וכל שכן לבקרו. אבל בזמן ש'אין המלך בביתו' קל יותר לפוגשו. לכן בזמן של 'בין המצרים' קל יותר לקבל השגות בבורא עולם, שהרי המלך עזב פלטרין שלו כדי לפגש אותנו, הנהגה שאינו נוהג בה בשאר ימות השנה.

וכן כתב המהרש"א (בכורות ח:) שכפי שיש כ"א (21) ימים מראש השנה עד הושענא רבה, שהם ימים של כפרה, שהושענא רבה הוא 'יום גמר החתימה', כך יש גם כ"א ימים בין י"ז בתמוז לתשעה באב, שאף הוא זמן כפרה.

והבאור כנ"ל, מאחר שזמן בין המצרים הוא זמן של 'אין המלך בביתו', לכן קל ביותר להשיג השגות ו'לפגש את המלך', ולקבל סליחה ומחילה על עונתינו, שהרי בזמן זה המלך קרוב אלינו. ['אהל משה-בנתיבות ההלכה']

הסבה לאריכות הגלות - כתב רבי יעקב עמדין זצ"ל: אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די בזה להאריך גלותנו, והיא בעיני סבה קרובה, היותר גלויה, עצומה וחזקה, לכל השמדות הגדולות הנוראות, המבהילות הרעיונים, אשר מצאונו בגלות. בכל מקומות פזורנו על צוארנו נרדפנו, לא הנח לנו להרגיע בגויים עם שפלותנו עוונינו ומרודינו, לפי שיצא האבל הלז מלבנו בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלים, ולא עלתה על לבבנו, על כן כמת מלב נשכחנו, מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובינו. וכל אוהב אמת יודה לדברינו, כאשר יוכיח הנסיון ביחוד ביום תשעה באב המר, מי ומי מתאבל ונאנח על חרבן הבית ושממות ארצנו כראוי מעמקי הלב, כמה דמעות נשפכות על זאת, ואין צריך לומר בשאר ימי השנה, אין זוכר ואין פוקד, ואין דובר דבר ממנה, אפלו במחשבה לא בא זכרונה, כאלו מקרה היה לנו'... (סדור היעב"ץ הלכות תשעה באב).

כתב ה'כוזרי' (ב', כ"ד) 'אלו היינו מכינים עצמנו להקביל פני אלוקי אבותינו בלב שלם ובנפש חפצה, היינו זוכים לנסים ונפלאות שארעו לאבותינו במצרים, אלא שאנו אומרים 'המחזיר שכינתו לציון' כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על הנאמר בזה'... וכיצד מגיעים לידי הרגשת צער על חרבן בית המקדש וירושלים? כלל הוא בידינו, על ידי החיצוניות מתעוררת הפנימיות, ודרך העבודה בחיצוניות היא על ידי תפלה. הרי כל התפלה מלאה בעניני בית המקדש: 'ולירושלים', 'את צמח', 'רצה', 'ותחזינה עינינו', ויש להתבונן איך יכול לעורר כונתו במקומות אלו, אפשר להתפלל בהרמת קול, שהתפלה בקול מעוררת הכונה (רק יש להקפיד שחברו העומד לידו בתפלה לא ישמע).

וכן בימי בשני וחמישי, בעת אמירת ה'והוא רחום', ובשאר הימים בהם אנו מבקשים 'שומר ישראל שמור שארית ישראל' (בנתיבות ההלכה).

"מלכה ושריה בגוים אין תורה" (איכה ב, ט) - 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך' - בפרוש הגאון מוילנא הגאון רבי אליהו זצ"ל לשיר השירים (ו, ד) וכן בחדושיו למסכת ברכות (דף ח) כתב הגר"א: 'וזהו שאנו אומרים אחר התפלה, שהיא במקום עבודה (ברכות כ"ו), 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', ותהיה עבודה עצמה. כי עכשו התפלה היא במקום עבודה (תפלות כנגד תמידין תקנום) ומתפללים שיהא עקר העבודה אצלנו. וכן מה שאומרים 'ותן חלקנו בתורתך', לפי שבגלות אין תורה וכנ"ל, ולכך אחר גמר התפלה מתפללים על העבודה ועל התורה'. והיינו שנשוב ונזכה להשיג בתורה את ההשגות הגדולות והאמתיות שהיינו משיגים בזמן המקדש.

וכמו כן כתב הגר"א על מה שאתא במשנה (סוף פ"ה אבות משנה ב') 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'.

שכתב הגר"א: 'לפי שהוא כלל התורה משה קבל וכו', ואין תורה בלא בית המקדש, כמו שכתוב 'מלכיה ושריה בגוים אין תורה' - אמר 'יהי רצון שיבנה וכו' ותן חלקנו בתורתך', כמו שכתוב 'ומלאה הארץ דעה את ה''. [מנחת אהרן]

תשעה באב כיום הכפורים - רבי חיים פרידלנדר זצ"ל ('שפתי חיים' ח"ג עמוד רצ"ד) מביא את דברי רבי ישראל סלנטר, שהיה אומר כך: "יכול יהודי להתעלות ברוחניות בתשעה באב, לא פחות ממה שהוא מסגל להתעלות ביום הכפורים".

"השיבנו ה' אליך ונשובה" - ספור מרגש

הניצוץ הטהור שלא כבה, הוכיח עצמו בזמנים קשים ובתקופות אפלות במהלך ההיסטוריה של העם היהודי. הניצוץ היהודי זהר במלוא עזו גם בימי השואה הנוראה, כאשר הנאצים שלפו גם את היהודים שנטמעו בין הגויים ושלחו אותם להריגה.

יהודים אלו, על אף שהתבוללו בין הגויים ואבדו זה מכבר כל זיק של רוחניות, העמדו לפתע על יהדותם ובבת אחת נעשו גאים בה. לעתים אף עמדו על יהדותם במסירות נפש של ממש.

הדבר ארע בימי מלחמת העולם השניה, כאשר המגף הנאצי השתלט על העירה הקטנה קוז'ניץ. הגרמנים הארורים החלו לטהר את העירה מיהודיה, ועל פי רשימותיהם - גם ראש העירה היה בן 'הגזע הנחות'.

כיצד השיג יהודי את המשרה הרמה? ובכן, ראש העירה היה יהודי נלוז בשם 'גנשר', שנקרא בפי כל 'גנשר המשמד'. וכל זאת, משום שהיה משמד, המוסר יהודים תמימים לשלטון הפולני בעבור בצע כסף. זו היתה הסבה שהפולנים, שונאי היהודים, הפקידו בידיו משרת ראש העירה של קוז'ניץ.

בראש השנה תש"ג העלו הנאצים באש את בית הכנסת המפרסם של המגיד מקוז'ניץ, ולמחרת החליטו להטפל לראש העירה היהודי, מר גנשר. ראש העירה המשמד לא ראה עצמו כיהודי. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, וארח חייו היה רחוק מכל לחלוחית של יהדות. אולם הנאצים לא התרשמו מכך. בעיניהם הוא היה יהודי לכל דבר וענין.

כאשר פרצו לביתו והורו לו להתלוות אליהם, התחנן ראש העירה ההמום על נפשו. הוא יחל לרחמיהם של הארורים, ובסתר לבו קוה כי ישתכנעו ממראהו הנכרי. את המשך הספור ספרה נצולת שואה, הגברת פ. שרשבסקי, ששטפה באותה שעה את הרצפות שם: גנשר הובל למפקדת ה-ס.ס. וסביבו עמדו עשרים גרמנים שהכהו עד זוב דם. 'אתה יהודי או לא'?! צרחו לעברו. גנשר לא ענה. ברד המהלמות לא פסק, אולם גנשר עמד בקומה זקופה. פניו כסו בדם, ושתיקתו נמשכה. ולפתע נדלק זיק שטני בעיניו המרשעות של איש הגסטאפו. היתה לו דרך לברר את הענין: הוא רמז לאחד מחיליו, והלה רץ אל פח האשפה, הוציא משם ספר תורה, והבעיר כמה עצים על הרצפה. הקצין הבכיר תקע לידיו של גנשר את ספר התורה. 'אם תזרק את ספר התורה לאש, נדע כי נאמן אתה לדרכך החדשה, וכי עברך היהודי מאחוריך. אך אם לא תעשה כן'... הוא לא היה צריך לסים. המסר ברור. ראש העירה התבונן בבהלה בספר התורה המונח בחיקו, עיניו התרוצצו בחריהן באימה, ולבו היה כבד עליו. ידיו רטטו לפתע בהתרגשות נוראה.

הנאצים שהקיפוהו התבוננו בו בצפיה דרוכה. ולפתע אמץ אל לבו הקומוניסט המשבע את הספר הקדוש, נזדקף מלוא קומתו וצעק בקול: 'לא אשליך את ספר התורה אל האש! את זה אהבתי! אני יהודי. יכולים אתם להמיתני, לא אכפת לי. בנפשי תמיד נשארתי יהודי ואהבתי את אחי אהבה עזה. תודה רבה, מרצחים'!...

מכת אגרוף חזקה הפסיקה את דבורו. פניו של גנשר החוירו והוא צנח. הגרמנים יצאו מדעתם מכעס. עינם היתה צרה בנפשו הרוממה של גנשר, ששמה אותם ללעג ולקלס. הם אחזוהו והשליכוהו למדורה הבוערת. וכך זכה היהודי שנתרחק מיהדותו, לסים חייו על קדוש ה' וקדשת התורה. הניצוץ היהודי שלא כבה מעולם, התלהט עד מדורה עצומה.

"עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים, תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים"!

חזון או מציאות

ההפטרה של שבת חזון פותחת במלים: "חזון ישעיהו בן אמוץ". רבי לוי יצחק מברדיטשוב גלה לנו את יחודה של שבת זו, "שבת חזון". בשבת זו מראים לכל יהודי ויהודי במחזה את בית המקדש השלישי.

מה טעם מראים לו? והאם באמת אנו רואים את בית המקדש?

מראים לו כדי לשמח אותו, ואף אם הוא אינו רואה, מזלו רואה.

משל, למה הדבר דומה? לאב התופר לבנו בגד יקר מאוד, אך הבן לא נזהר במעשיו, וקורע את הבגד היפה לגזרים.

חוזר האב ועושה בגד יפה כקודמו, אך גם הפעם קורע הבן את הבגד. האב מחליט לעשות בגד שלישי, אולם הפעם אין הוא נותנו לבנו, כדי שלא יקרע שוב. אלא שמידי פעם בפעם בזמנים מיחדים, הוא מוציא את הבגד ומראה לבנו, ואומר לו: כאשר תשפר את התנהגותך ומעשיך ותלך בדרך הישרה, עד שזה יהפך להרגל ולטבע, אז תקבל את הבגד.

בדרך זו רוצה האב לחנך את בנו להרגילו בהנהגה טובה.

כך ה' נתן לנו בית ראשון שנחרב בגלל עונתינו... נתן לנו בית שני וגם הוא נחרב בגלל עונתינו.

אולם בית שלישי עומד מוכן בשמים, ואותו מראה לנו ה' רק פעם בשנה ב"שבת חזון" כדי לשמח אותנו ולעוררנו לתקן את מעשינו, כדי שנזכה לראות בבנינו.

האמנם? האם אנו רואים באמת כל "שבת חזון" את בית המקדש? כן, מזלנו רואה!... (בדומה לבת קול שיוצאת מהעליונים כגון: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", "בת פלוני לפלוני", "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ועוד). וזהו כוחה של שבת "חזון" לחזק לנו את הצפיה לבנין הבית השלישי, ואת האמונה בביאת משיח צדקנו שאף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום ובכל רגע, במהרה בימינו, אמן.

"ותחזינה עיננו בשובך לציון, ברחמים".

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]