"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (י"ט, י"ד) - גדולי ישראל שעסקו בתורה ביום המיתה ובשעת פטירתם.

משה רבנו - על אף שעסק ללא הרף בלמוד התורה לבני ישראל, לא מנע ביום מותו להורותם ולהדריכם בדברי תורה, ולמדם באותו היום פרשיות נצבים וילך והאזינו. ולא זו בלבד, אלא שבאותו היום סמוך למיתתו ברכם והשלים להם פרשת וזאת הברכה, ולא הסתפק בזה, אלא הוסיף לכתב בו ביום י"ג ספרי תורה (מדרש רבה דברים ט, ט).

רבי אליעזר - מובא בגמרא (סנהדרין ס"ח.): כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו, ושאלו ממנו בדיני טמאה וטהרה, והיה עונה להם, עד ששאלוהו בדין מנעל שעל גבי האמום (האמום הוא דפוס עץ או מתכת בצורת כף רגל) שאינו מחסר מלאכה, האם כבר יש שם כלי עליו - ומקבל טמאה, או עדין חסר גמר מלאכה - וטהור הוא, וענה רבי אליעזר: "טהור", ויצאה נשמתו בטהרה.

רבה בר נחמני - הגמרא (בבא מציעא פ"ו.) מספרת על רבה בר נחמני שיצאה נשמתו בטהרה בשעה שפסק הלכה בספק צרעת, ואמר "טהור". יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצאה נשמתך ב'טהור'.

רבי שמעון בר יוחאי - ביום מותו עסק בגלוי כל הנסתרות אותם לא הספיק לגלות בחייו, ומסר את ה'אדרא זוטא' ביום פטירתו (זהר פרשת האזינו), ובסוף האדרא מובא תוך כדי שאמר "כי שם צוה ה' את הברכה" (תהלים קל"ג, ג) יצאה נשמתו לפני שסימו.

שמואל הקטן - מובא בגמרא (סנהדרין י"א): "פעם אחת היו מסבין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: 'יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך'. נתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן'. אף הוא אמר בעת מיתתו, רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול יהרגו בחרב (רש"י), ורבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון לשאר מיתות ושאר עמא לביזא". ובארו הראשונים שאף על פי שבחייו לא זכה שתשרה עליו שכינה, שלא היה דורו ראוי, מכל מקום בעת מיתה הגיע לשלמות ששרתה עליו רוח נבואה.

רבנו משלם - רש"י (זבחים מ"ה: ד"ה ה"ג) הביא פרוש מרבינו משלם בר קלונימוס, פרוש אותו אמר בשעת מיתתו, והוא שפרושו של המלה 'נומי', הוא 'אמר', למשל אם כתוב 'נומי רבי שמעון', פרושו 'אמר רבי תרצה שמעון'.

ובתוספות במסכת מנחות (ק"ט: ד"ה 'בתחלה') הביא פרוש זה בשם רבנו קלונימוס אביו. וכתבו התוספות במנחות שרבינו קלונימוס אמר בעת פטירתו ג' דברים 'כמפי נבואה': "ורבנו קלונימוס, אביו של רבי משלם, הגיה כלשון שני בעת פטירתו וכו', וג' דברים הגיה כמפי נבואה בעת פטירתו, זאת ועוד אחרת שהיה כתוב בגמרא (זבחים מ"ה:) דברים שאין חיבין עליהם משום פגול, חיבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מהדם, 'ונומי' רבי שמעון מחיב בדבר שדרכו להאכל, אמר רבי שמעון, ועוד הגיה בגמרא שבועות 'סכין מושכתן למה שהן'.

ועל כל פנים ממעשה זה נלמד מוסר השכל על גדל דביקותו ואהבתו לתורה הקדושה, שבשעת מיתתו היה עוסק לפרש מלת 'נומי' שבש"ס מסכת זבחים, שדברי תורה היו חביבין עליו ביותר, והגה בהם בשעת מיתתו, הפלא ופלא.