כוחה של מצווה: שני בני הדודים בשם יחזקאל לוי

הגאון רבי עילוואן אבידני זצ"ל, סיפר סיפור נפלא ממנו אפשר ללמוד מהי כוחה וערכה הרם אפילו של מצוה אחת.

בכפר אחד, גרו שני בני דודים, אשר היו נראים זהים במראה החיצוני להפליא ולשניהם קראו "יחזקאל לוי", האחד, היה צדיק וירא שמים בתכלית ושימש כשוחט הכפר ואילו השני היה רשע.

יום אחד, כשעבד יחזקאל לוי הרשע באחד משדותיו, הבחין לפתע בגופה, התקרב והבין שמדובר ביהודי, הוא ידע שאם לא ידאג להביאו לקבורה אף אחד לא ימצא אותו ויהיה מאכל לעוף השמים, לכן נשא אותו בזרועותיו אל הדרך הראשית, ושכר גוי שיקח אותו לרב הכפר על מנת שיביאו למנוחתו בקבר ישראל. הרב שאל את הגוי, "מי שלח את הנפטר הזה לקבורה?" "יחזקאל לוי בעל השדות, שלח אותו. הוא מצא אותו מוטל בשדה ללא רוח חיים". השיב הגוי.

הרב התפעל מהמעשה, שהרי יחזקאל לוי הזה, היה רחוק מקיום תורה ומצוות. הרב החל בזריזות בהכנת הנפטר לקבורה. לאחר מסע ההלוויה, שלח הרב את שמשו לקרוא ליחזקאל לוי כי רצה לשבחו וכן רצה לדבר אל ליבו אולי יזכה לחזור בתשובה בזכות המצוה שעשה, שהרי מצוה גוררת מצוה.

השמש הלך לקרוא לו וסיפר לו שהרב רוצה לשבחו על המצוה שעשה ומבקש ממנו להגיע לביתו. הלה סירב להגיע ולא די בזה אלא אף קילל את השמש, את הרב ואת דת ישראל, רח"ל. השמש חזר בבושת פנים אל הרב וסיפר את אשר קרה. הרב חס על דתנו הקדושה ובזיון התורה ונידה אותו, אף אחד לא דיבר איתו ולא סחרו עמו, עד שבלית ברירה עזב עם בני משפחתו לאחד הכפרים הסמוכים.

התחבולה של הבנים

יום אחד הלך יחזקאל לוי לישון ולא קם, בניו נבוכו מה לעשות, שהרי ידעו שהיהודים לא יקברו אותו ב"בית החיים" שהרי מת בנידויו, וכן הגויים לא יסכימו לקבור יהודי בחלקתם. לפתע, בניו ראו את דודם, הלוא הוא יחזקאל לוי הצדיק, שהגיע לכפרם כדי לקנות צאן ובקר.

בנו של הנפטר הזמינו לביתו, ויחזקאל לוי נענה להזמנה שהרי היה עייף מטלטולי הדרך. הבן הגיש לו שתייה שלתוכה הכניס סם שינה והקצב נרדם שינת ישרים. תוך כדי שינתו, הפשיטו את בגדיו והלבישו את בגדיו לאביהם הנפטר, ואת התכריכים הלבישו לבן הדוד.

שכרו חמר גוי שיישא את גופת אביהם אל רחובה הראשי של הכפר היהודי שיאמר שמצאו מושלך על אם הדרך.

כשהגיע הגוי לכפר עם הגופה, ספקו הכל כפיים והחלו לבכות, שהרי חשבו שמדובר ביחזקאל לוי הצדיק, כשהודיעו לאשתו וילדיו, הם פרצו בבכיות. כל בני הכפר הגיעו להלוויה לחלוק כבוד אחרון לשוחט הנאמן של הכפר. הרב ספד הספד של כבוד לנפטר. הלוויה מכובדת שכמותה לא ידעו בכפר מאז ראשיתה.

הלילה בבית הקברות

בינתיים הלילה ירד, בניו של יחזקאל לוי, נשאו את יחזקאל לוי הצדיק, היישר לבית הקברות בטרם תפוג השפעת סם השינה. הניחוהו על יד הקברים וברחו. בחצות הלילה התעורר הצדיק שכולו מעורפל, הסתכל סביבו והבחין שהוא נמצא בבית הקברות שכולו לבוש תכריכים!!! הוא לא האמין למראה עיניו. מיהר מיד אל ביתו, דפק על דלת ביתו אך לא נענה, האלמנה וילדיו בכו רבות במשך היום על פטירתו הפתאומית לכן נרדמו באפיסת כוחות. לפתע, שמעה האלמנה דפיקות בדלת, נבהלה ורצה לדלת: "מי שם?!" שאלה בפחד. "אני יחזקאל, בעלך". "מהיכן באת?!" "מבית הקברות" השיב בתמימות.

האישה הציצה מבעד לחלון וכשראתה אותו בתכריכים, החלה להקים צרחות, "הצילו!!! הצילו!!! רוח רפאים!!!"... והתעלפה. הצעקות העירו את ילדיה וגם הם החלו לזעוק בראותם את אביהם מבעד לדלת. לקול הצעקות התעוררו גם השכנים, יצאו והתחילו לזעוק "רוח לכי מכאן!!! ואל תחזרי!!!" הרי רק היום הם השתתפו בהלווייתו.

אחד השכנים, אמר לו: "בלילה לא מדברים עם מתים!!! לך לבית הכנסת! בבוקר יבוא הרב ויעשה לך תיקון הנפטרים".

יחזקאל לוי הצדיק לא ידע את נפשו. אשתו וילדיו צועקים עליו ולא פותחים לו את הדלת, והשכנים צועקים עליו ומגרשים אותו. בחוסר אונים גרר רגליו לעזרת הנשים שבבית הכנסת ולן את השעות המעטות שנשארו מהלילה המפחיד והמעייף שעבר עליו.

מידה כנגד מידה

בבוקר צבאו על דלתות בית הכנסת, אך אף אחד לא העז להיכנס עד לבואו של המרא דאתרא. כשהגיע הרב, הרהיב עוז ועלה לעזרת הנשים והתחיל לחקור את יחזקאל לוי, מה עשה באותו יום ולאן הלך. במהלך השיחה, נגע הרב בבשרו והבחין שאין מדובר ברוח אלא באדם חי וקיים. הרב הבין את התכסיס שעשו משפחתו של יחזקאל לוי, בעל השדות. הרב ירד להרגיע את האנשים, והסביר להם את כל העלילה. לאחר מכן קרא ליחזקאל לוי להצטרף לתפילת שחרית. הכל שמחו לראותו חי, נישקוהו ובירכוהו שיזכה לעוד שנים רבות נעימות וטובות!

לאחר התפילה, הרב הסביר שכתוב בספרים הקדושים, שיש נחת רוח גדולה לנפטר שמספידים אותו וככל שיש יותר משתתפים ההלוויה יש לנשמתו נחת רוח גדולה יותר.

הרב פנה לקהל ואמר: "האם אתם יודעים למה זכה יחזקאל לוי לכבוד גדול כל כך? משום שהקב"ה לא מקפח שכר כל בריה!!! יחזקאל לוי זכה פעם אחת להביא מת מצוה לקבורת ישראל ומידה כנגד מידה, זכה לקבורה מכובדת למרות העובדה שהיה שרוי בנידוי! (שולחן שבת ערוך)