"ותמת שם מרים ותקבר שם... ולא היה מים לעדה..." (כ', א'-ב') - ספור

כאשר נפטרה מרים פסקה הבאר, ומזה למדה הגמרא (תענית ט.) שכל 40 שנה שהיו במדבר היתה להם הבאר בזכות מרים (רש"י). וצריך עיון מדוע זכתה מרים לבאר?

ה'שפתי חכמים' מביא מ'רבנו בחיי', שמפני שהמתינה מרים למשה על שפת היאור על המים, לכן נעשה לה זכות זה של הבאר. והדבר טעון באור, שהרי המהלך של מדה כנגד מדה הוא שתגמול השכר הוא בדומה למעשה המצוה, והרי מעשה המצוה לא היה במים אלא במה ששמרה על משה, ומדוע זכתה למים? רבי דוד הקשר זצ"ל באר הענין (ב'אמרי דוד') על פי מה ששמע מפי הגרי"ש כהנמן זצ"ל בשם ה'חפץ חיים' בבאור דברי הגמרא (ערובין נ"ה.): אמר רבי אבדימי בר חמא בר דוסא, מאי דכתיב (דברים ל', י"ב-י"ג) 'לא בשמים היא ולא מעבר לים היא', לא בשמים היא - שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה. וקשה, וכי אפשר לעלות בסלמות ולהגיע השמימה?!

ובאר ה'חפץ חיים' שהחיוב הוא להתחיל לעלות, אף שיודע שאין בכוחו להגיע. ורואים מזה שלגדר חיוב ההשתדלות בתורה - אין שיכות לתוצאות, ובעניני רוחניות מחיבים לעשות אף השתדלות שאין בכוחה להביא לתוצאות.

והוסיף לבאר את דברי המדרש רבה (שיר השירים פרק א' סימן ד') על רבי חנינא בן דוסא שהכין אבן לבית המקדש, ולא יכול היה להעלותה לירושלים עד שהזמין לו הקדוש ברוך הוא 5 מלאכים שנדמו לו כבני אדם, ואמרו לו שיעלו את האבן לירושלים ובלבד שיתן ידו עמהם. וקשה, מה יועיל שיתן ידו עמהם? ובאר, שאף שאינו יכול להעלות את האבן ואין עזרתו כלום, מכל מקום הוא מצדו צריך לעשות השתדלות, אף שאינה עוזרת. וזה הבאור בתמר שנסתה לפתות את יהודה (בראשית ל"ח, י"ד) ואיך עלה בדעתה שישמע לה, ואף על פי שיש תרוצים על יהודה שדחפו מלאך של תאוה (בראשית רבה פרק פ"ה ס-ח) אבל תמר מנין ידעה זאת? וצריך לומר שנסתה לעשות השתדלות כפי כוחה בענין רוחני, אף על פי שלא נראה התוצאות.

ורבי חיים שמואלביץ זצ"ל באר כן על הפסוק (שמות ב, ה) 'ותשלח את אמתה (ידה) ותקחהו', ורש"י מביא את הגמרא (סוטה י"ב:) שנתארכה ידה של בתיה אמות הרבה.

וקשה, מה חשבה? הרי ראתה שהתבה רחוקה ממנה, ומדוע שלחה את ידה? הבאור הוא שכיון שמצוה להציל - עשתה מה שביכלתה, ואף שלא נראה שיועיל, מכל מקום עשתה השתדלות כפי כוחה.

נחזר למרים: לאיזו תכלית עמדה שם על שפת היאור, הרי משה רבנו היה בסכנה והחששות היו או שהיאור יטביע את התבה, או שהמצרים יקחוה, ולשני חששות אלו לא תוכל מרים לעזר. התרוץ נראה שהנה ידעו כבר שמשה עתיד להיות רועה של ישראל, כפי שנאמר (שמות ב', ב') 'ותרא אתו כי טוב הוא', ואין 'טוב' אלא תורה, ואם כן ידעה שהוא יתן תורה לישראל, ולכן גם ההשתדלות בהצלתו היא כהשתדלות בתורה, ובהשתדלות לתורה - אין שיכות לתוצאות, ולכן היה עליה לעשות כפי יכלתה, אף שאין בכוחה להביא לתוצאה.

והנה הבאר נמשלה לתורה, שכל שירת הבאר היא רמז לתורה, כמו שאמרו במדבר רבה (פרק י"ט סימן כ"ו) על הפסוק (כ"א, י"ח- י"ט) 'באר חפרוה שרים... וממדבר מתנה וממתנה נחליאל', וכן מצינו במדרש (ילקוט שמעוני רמז רפ"ו) שהתורה נמשלה למים, וגם הבאר נובעת והולכת, וזה כעין דברי תורה שמתגברים.

ובגמרא (בבא קמה פ"ב.) על הפסוק (שמות ט"ו, כ"ב) 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים', דרשו חז"ל: אין מים אלא תורה. ובזה מבאר מה שזכו לבאר בזכותה של מרים, שכנגד זה זכתה לבאר שהיא כנגד תורה, שזכיתה למים היא כנגד מעשה שעשתה על המים, שאין גבול להשתדלות בתורה, ואף בלי תוצאות, לכן זכו לבאר שהיא רמז לתורה. ואם נעין בחפירת באר, שעושים חפירה והיא מתמלאת מאליה, שאין ההשתדלות בבאר למלא מים אלא לחפר, והמים באים מעצמם.

וכן מובא בגמרא (מגילה ו:) 'יגעת ומצאת תאמין' - אף אחר היגיעה - הזכיה היא מציאה, ולכן זכתה מרים לבאר מים, ולא רק מים. ['להתעדן באהבתך']