דבר העורך

פרשתנו פותחת במצות פרה אדמה, ובהמשך מופיעה מיתת מרים הנביאה שנאמר (כ, א): "ויבואו בני ישראל... ותמת שם מרים". ואומר רש"י שמביא מהגמרא (מועד קטן כ"ח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת.

ותמה ה'כלי יקר': למה לא נסמכה מיתת צדיקים לשאר קרבנות, אלא רק לפרה אדמה? ותרץ: דוקא לפרה, כי באמת אינה קרבן, שמצינו שקראה הכתוב 'חטאת' (במדבר י"ט, ט'), אבל העקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה (מעשה העגל שהחזיר את המיתה לעולם), כך הצדקת (מרים), אם כל חי, במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.

המדרש (ויקרא רבה, פרשה כ', פסקה י"ב ובגמרא מועד קטן), אומר: "למה נסמכה מיתת בני אהרן ליום הכפורים? ללמדך שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת". וכן מובא בגמרא (מגלה ט"ו.) הצדיק אבד - לדורו אבד, מפני שהצדיק מגן על הדור, ועל ידו בא שפע טוב לכל הדור, כפי שמובא בגמרא (ברכות י"ז: תענית כ"ד:) כל העולם כלו נזון בשביל חנינא (בן דוסא) בני, וגם מביא אור גדול וקדושה רבה לאנשים המתקדשים ומטהרים.

מספר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) שיסוריו של רבי חיא הגנו על כל הדור מפני פרענות. כשצדיק סובל או מסתלק, הזכויות שלו "עומדות בפרץ" ומבטלות גזרות קשות מעם ישראל. על יאשיהו המלך נאמר שבמיתתו הוא כפר על עוונות הדור שמנעו את חרבן בית המקדש בימיו. הוא היה "צדיק גמור" שמיתתו בקרב מנעה מהרעה להגיע לכלל העם.

מובא בדברי המדרש בסדר עולם רבה (פרק כ'), שלאחר שאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, פסקה רוח הקדש מהנביאים שהיו באותו דור (מבני הנביאים), או לפחות נתמעטה מאוד... זה נלמד מהפסוק במלכים (ב' ב', ט"ו): "ויראהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע".

חז"ל מסבירים כי עד אותו רגע, רוח הנבואה היתה נפוצה בקרב "בני הנביאים" (תלמידי הנביאים), אך ברגע שאליהו עלה, הכוח הרוחני הזה "התרכז" אצל אלישע, ושאר הנביאים חשו בירידה משמעותית ביכלתם הנבואית.

ואמרו בגמרא (יומא ל"ט:): משמת שמעון הצדיק נמנעו הכהנים מלברך בשם ה', שמיתת צדיקים, אף שהיא מכפרת על הדור ומצילה הרבה רשעים שהתחיבו מיתה (זהר שמות י', ב') והיא טובה לרשעים - אבל רעה גדולה היא לכשרים שבדור, שנתמעט שפע קדשה וטובה בעולם הזה, והוא כענין הפרה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים. וזה מה שכתב הנביא ישעיה: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק' (נ''ז, א'), ענינו - כמו שטעם פרה אדמה נעלמה, והיא חקת התורה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים, כן מיתת הצדיקים - לא נתן להבין, כי אנשים הכשרים נקראים אנשי חסד נאספים, נתמעט מהן שפע קדשה וטובה, והיא מכפרת על עוון הדור ('פנים יפות').

וכעין זה כתב ה'כתב סופר' (בדרוש הספד לז' אדר תר"ה): כבר נתקשו למה נסמך דוקא לפרה אדמה ולא לשאר קרבנות, ונראה לבאר, הנה זה חסד אלוקי שחס על הדור שלא לענש כל הדור על רעתם, נוטל צדיק אחד לכפר עליהם כקרבן צבור, ומיתת הצדיק תועלת לדור. אבל התועלת לאלו שבעוד הצדיק בחיים לא למדו ממדותיו, לא אבו הלוך בדרכיו ולא שמעו לקול תוכחתו, ורק מיתתו מכפר עליהם. היראים וחרדים על דבר ה' שלמדו ממנו ושמעו לקולו, הצית אש אהבת ה' בקרבם - אלו מיתתו מכפרת עליהם, מכל מקום ההזק יותר מתועלת, כי הולכים לאחוריהם ביראת ה' ובתורתו שינקו בעודו עמם.

ופרה אדמה היא חקה המטהרת טמאים ומטמאת טהורים, וזה דמיון מיתת צדיקים לפרה אדמה, אלו שטמאו נפשם ושלחו בעולתה ידיהם ולא הלכו בדרכי הצדיק - אלו מטהרים במיתת הצדיק, אבל הטהורים, יראי ה' - טהרתם מתמעטת, שאין להם מנהיג לזרזם על עבודת ה'.

ללמדנו, כשם שאהרן הכהן הדליק את המנורה כדי להאיר את ההיכל (ולהדליק את נשמות ישראל בכל בקר), כך הצדיקים בחייהם - ואפילו במיתתם - מאירים את נשמות ישראל ומזככים אותן. מיתת מרים הסמוכה לפרה אדמה מלמדת אותנו שהקדשה אינה נעלמת, אלא הופכת לכח מכפר ומטהר שפועל בתוכנו, אם רק נשכיל לפתח את הלב וללכת ברגש בעקבותיהם.