בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת חקת

דבר העורך

פרשתנו פותחת במצות פרה אדמה, ובהמשך מופיעה מיתת מרים הנביאה שנאמר (כ, א): "ויבואו בני ישראל... ותמת שם מרים". ואומר רש"י שמביא מהגמרא (מועד קטן כ"ח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדמה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת.

ותמה ה'כלי יקר': למה לא נסמכה מיתת צדיקים לשאר קרבנות, אלא רק לפרה אדמה? ותרץ: דוקא לפרה, כי באמת אינה קרבן, שמצינו שקראה הכתוב 'חטאת' (במדבר י"ט, ט'), אבל העקר הוא כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה (מעשה העגל שהחזיר את המיתה לעולם), כך הצדקת (מרים), אם כל חי, במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.

המדרש (ויקרא רבה, פרשה כ', פסקה י"ב ובגמרא מועד קטן), אומר: "למה נסמכה מיתת בני אהרן ליום הכפורים? ללמדך שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת". וכן מובא בגמרא (מגלה ט"ו.) הצדיק אבד - לדורו אבד, מפני שהצדיק מגן על הדור, ועל ידו בא שפע טוב לכל הדור, כפי שמובא בגמרא (ברכות י"ז: תענית כ"ד:) כל העולם כלו נזון בשביל חנינא (בן דוסא) בני, וגם מביא אור גדול וקדושה רבה לאנשים המתקדשים ומטהרים.

מספר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) שיסוריו של רבי חיא הגנו על כל הדור מפני פרענות. כשצדיק סובל או מסתלק, הזכויות שלו "עומדות בפרץ" ומבטלות גזרות קשות מעם ישראל. על יאשיהו המלך נאמר שבמיתתו הוא כפר על עוונות הדור שמנעו את חרבן בית המקדש בימיו. הוא היה "צדיק גמור" שמיתתו בקרב מנעה מהרעה להגיע לכלל העם.

מובא בדברי המדרש בסדר עולם רבה (פרק כ'), שלאחר שאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, פסקה רוח הקדש מהנביאים שהיו באותו דור (מבני הנביאים), או לפחות נתמעטה מאוד... זה נלמד מהפסוק במלכים (ב' ב', ט"ו): "ויראהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע".

חז"ל מסבירים כי עד אותו רגע, רוח הנבואה היתה נפוצה בקרב "בני הנביאים" (תלמידי הנביאים), אך ברגע שאליהו עלה, הכוח הרוחני הזה "התרכז" אצל אלישע, ושאר הנביאים חשו בירידה משמעותית ביכלתם הנבואית.

ואמרו בגמרא (יומא ל"ט:): משמת שמעון הצדיק נמנעו הכהנים מלברך בשם ה', שמיתת צדיקים, אף שהיא מכפרת על הדור ומצילה הרבה רשעים שהתחיבו מיתה (זהר שמות י', ב') והיא טובה לרשעים - אבל רעה גדולה היא לכשרים שבדור, שנתמעט שפע קדשה וטובה בעולם הזה, והוא כענין הפרה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים. וזה מה שכתב הנביא ישעיה: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק' (נ''ז, א'), ענינו - כמו שטעם פרה אדמה נעלמה, והיא חקת התורה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים, כן מיתת הצדיקים - לא נתן להבין, כי אנשים הכשרים נקראים אנשי חסד נאספים, נתמעט מהן שפע קדשה וטובה, והיא מכפרת על עוון הדור ('פנים יפות').

וכעין זה כתב ה'כתב סופר' (בדרוש הספד לז' אדר תר"ה): כבר נתקשו למה נסמך דוקא לפרה אדמה ולא לשאר קרבנות, ונראה לבאר, הנה זה חסד אלוקי שחס על הדור שלא לענש כל הדור על רעתם, נוטל צדיק אחד לכפר עליהם כקרבן צבור, ומיתת הצדיק תועלת לדור. אבל התועלת לאלו שבעוד הצדיק בחיים לא למדו ממדותיו, לא אבו הלוך בדרכיו ולא שמעו לקול תוכחתו, ורק מיתתו מכפר עליהם. היראים וחרדים על דבר ה' שלמדו ממנו ושמעו לקולו, הצית אש אהבת ה' בקרבם - אלו מיתתו מכפרת עליהם, מכל מקום ההזק יותר מתועלת, כי הולכים לאחוריהם ביראת ה' ובתורתו שינקו בעודו עמם.

ופרה אדמה היא חקה המטהרת טמאים ומטמאת טהורים, וזה דמיון מיתת צדיקים לפרה אדמה, אלו שטמאו נפשם ושלחו בעולתה ידיהם ולא הלכו בדרכי הצדיק - אלו מטהרים במיתת הצדיק, אבל הטהורים, יראי ה' - טהרתם מתמעטת, שאין להם מנהיג לזרזם על עבודת ה'.

ללמדנו, כשם שאהרן הכהן הדליק את המנורה כדי להאיר את ההיכל (ולהדליק את נשמות ישראל בכל בקר), כך הצדיקים בחייהם - ואפילו במיתתם - מאירים את נשמות ישראל ומזככים אותן. מיתת מרים הסמוכה לפרה אדמה מלמדת אותנו שהקדשה אינה נעלמת, אלא הופכת לכח מכפר ומטהר שפועל בתוכנו, אם רק נשכיל לפתח את הלב וללכת ברגש בעקבותיהם.

חקת - תוכן ענייני הפרשה

א. מצות "פרה אדמה" - אפן עשית 'מי חטאת', סדר טהרת אדם שנטמא בטמאת מת דיני המת וטמאת מת (שמטמא אדם, כלים ואהל המת) (י"ט).

ב. עם ישראל מגיע למדבר צן. מיתת מרים, נסיון מי מריבה - הוצאת מים מן הסלע, וענשם של משה ואהרן שלא להכנס לארץ ישראל (כ', א' -י"ג).

ג. משה מבקש מאדם לעבר דרך ארצו (שולח מלאכים), ומלך אדם סרב, ובני ישראל הלכו מסביב לאדם (כ', י"ד-כ"א).

ד. פטירת אהרן בהר ההר, ויבכו בני ישראל את אהרן 30 יום (כ, כ"ב-כ"ט).

ה. חרמה - מלך ערד נלחם בישראל, ישראל התפללו ונדרו שיתנו את השלל לה', וה' נתן אותם בידי ישראל (כ"א, א'-ג').

ו. "ויסעו מהר ההר" - תלונות בני ישראל על הלחם והמים, ה' שולח בעם נחשים, משה נושא תפלה לה'. וצווי ה' לעשות נחש נחשת, ומי שהביט בו נרפא (כ"א, ד'-ט').

ז. מסעי בני ישראל והנס בנחלי ארנון (כ"א, י'-ט"ז).

ח. "אז ישיר ישראל" - שירת הבאר (כ"א, י"ז-כ').

ט. ה' נותן את סיחן מלך האמרי ואת עוג מלך הבשן, בידי עם ישראל (כ"א, כ"א-ל"ה).

י. בני ישראל חונים בערבות מואב מעבר לירדן ירחו.

"זאת חקת התורה" (י"ט, ב') - ספור

מעשה באברך ירושלמי שעמד לפני חתנת בתו, וכדרכם של האברכים שרך את רגליו מגמ"ח (גמילות חסדים) לגמ"ח "וקבץ על יד ירבה" (משלי י"ג, י"א). אחד הגמ"חים היה פעיל בימי ששי בשעות הצהרים. האברך מלא את הטפסים והחתים את הערבים, וביום ששי בצהרים הלך אל הגמ"ח וקבל הלואה בסך אלפים דולר. הוא טמן את הכסף בכיס החליפה ופנה לדרכו. היה זה בערב שבת פרשת במדבר. באותה שנה חל חג השבועות במוצאי שבת. האברך כבר היה לבוש בבגדי שבת והחליט לשים פעמיו לכתל המערבי, לשפך שיח לפני אביו שבשמים שיצליח את דרכו. כשהגיע לעיר העתיקה כבר היה סמוך לזמן כניסת השבת, ואז, לפתע, הוא נזכר שבכיס החליפה שלו הוא שמר את כספי ההלואה שנטל מהגמ"ח.

מה עושים כעת? היכן יניח את הכסף למשך יומים, עד צאת החג? לרגע עלתה בלבו המחשבה, אולי הוא יכול להסתמך על כל מיני קולות והתרים, סוף-סוף מדבר בסכום כסף גדול, והרי התורה חסה על ממונם של ישראל... אך כהרף עין הוא סלק את המחשבה הזו ואמר בלבו: 'אני בא להתפלל לה' שיזכה אותי בסיעתא דשמיא, ואיך יעלה על הדעת לפעל נגד רצונו'?!

הוא נגש אל הבית הקרוב ברבע היהודי ודפק בדלת. פתח לו יהודי אמריקאי מבגר. אמר לו האברך: "אני בדרך לכתל, נתקעתי עם אלפים דולר בכיס, אני רוצה להפקיד אצלך את הכסף עד אחרי שבועות". אמר לו היהודי: "איך אתה סומך עלי, הלא אינך מכיר אותי? כנראה שאינך סובל ממחסור בכסף, לכל היותר ילכו לך אלפים דולר"... השיב האברך: "הלואי!...

הכסף הזה הוא הלואה מגמ"ח לחתנת בתי. אבל אין נפקא מנה מה מצבי הכלכלי. אם הכסף הוא מקצה ואסור לטלטל אותו בשבת - אין כאן שום שאלה. אם אסור - אסור"! היהודי לקח מידו את הכסף והניחו בתוך אחת המגרות בסלון. האברך הודה לו על אדיבותו, ברך אותו בברכת 'שבת שלום' ומהר להגיע לכתל.

במוצאי חג השבועות חזר האברך לרבע היהודי כדי לטל את כספו בחזרה. היהודי האמריקאי פתח את המגרה והחזיר לו את חבילת השטרות. כשהחזיק האברך בידו את חבילת הדולרים היא נראתה לו עבה מדי... ליתר בטחון הוא ספר את הסכום, ואז התברר לו כי יש שם ארבעת אלפים דולר... הוא ספר שוב, אולי טעה בספירה, אך גם בספירה החוזרת התוצאה היתה זהה - ארבעת אלפים דולר. הוא פנה ליהודי האמריקאי ואמר לו: "יש לך הסבר לתעלומה? לפני שבת הבאתי לך חבילה של אלפים דולר, אך כעת יש בחבילה ארבעת אלפים דולר... איך מאלפים נהיה ארבע"?... היהודי חיך ואמר: "אפתר לך את התעלומה. יש לי אח שגר בארצות הברית. לפני כמה זמן הוא נתן לי אלפים דולר דמי מעשר, כדי שאתן אותם לאברך שנמצא במצב דחוק. כשבאת אלי לפני שבת, ראיתי איך אתה מוכן להפקיד את הכסף בידי אדם שאינך מכיר, ובלבד שלא תאלץ לחלל את השבת. אמרת לי שאלו כספי גמ"ח שנועדו לחתנת בתך, ומכך הבנתי שאתה במצב דחוק. כשהלכת נזכרתי בכספי המעשר שאחי נתן לי לחלקה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה: איזו סיעתא דשמיא! מן השמים זמנו לתוך ביתי את האיש שראוי לקבל את דמי המעשר"!... ['שש באמרתך']

"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל..." (כ', י"ב) - בזכות "הפרשת חלה"

מפרש רש"י: "שאלו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקדש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקים דבורו של מקום, קל וחמר אנו". מה הטענה על משה ואהרן שהם לא עשו קדוש ה'? הרי בעצם הוצאת המים מהסלע יש קדוש ה' גדול! האם נשמע בעולם על אבן המוציאה מים מתוקים וראויים לשתיה!?

מובא במדרש (ילקוט שמעוני פרשת חקת רמז תשס"ג) שכשהקדוש ברוך הוא אמר אל משה לדבר אל הסלע, הוא אמר לו: "שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת והוא מוציא מים מן הסלע".

כאשר נערכה ה'טהרה' לאשת הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל, רב שכון "חזון איש", גלו אנשי ה'חברא קדישא' שבגופה של המנוחה חסר הלב.

כששמע זאת רבי חיים גרינמן זצ"ל, הוא נטש את ההלויה, רץ לבית החולים ואמר לרופאים: "אם אתם לא מחזירים את הלב, אני הופך לכם את כל בית החולים"!

כשהבינו הרופאים שעומד להיות פה בלגן גדול, השיבו לו את הלב והוא נקבר ביחד עמה. מה חפשו הרופאים בלב שלה? עשור לפני פטירתה, התגלה בלבה חר גדול, ומצד הטבע לא היתה לה כל אפשרות לחיות. הרופאים לא הבינו כיצד אשה עם חר בלב חיה אפלו רגע אחד, ולכן לקחו את הלב שלה, כדי לעשות עליו מחקר ולבדק זאת בצורה יסודית.

הרבנית קניבסקי עליה השלום שאלה פעם את שכנתה הרבנית נדל: "כיצד את מצליחה לחיות עם חר בלב"? אמרה הרבנית נדל: "כאשר נוצר החר בלבי, אבדתי את ההכרה ונשמתי עלתה לשמים. באותו רגע אמרתי: 'רבונו של עולם, אני רוצה להמשיך לחיות ולקים מצוות'. שאלו אותי: 'איזו מצוה את רוצה לקים'? אמרתי: 'אחת המצוות המיחדות של הנשים היא הפרשת חלה. אקפיד בכל שבוע לאפות חלות ולהפריש חלה'. לאחר שאמרתי זאת שבתי לחיים"!

מאותו היום, בכל יום ששי, היא היתה אופה חלות ומפרישה חלה. כמה זמן לוקח להפריש חלה? לוקחים קצת בצק ואומרים "הרי זו חלה", ובזה נגמר הספור. והנה בזכות המעשה הזה, היא זכתה לחיות עשר שנים באפן נסי!

הוסיפה הרבנית קניבסקי: "בשנת תשכ"ז עברו עלי צרות משנות בזו אחר זו. יום אחד נעמדתי ואמרתי: 'אני מקבלת על עצמי בכל יום ששי לאפות חלות ולהפריש חלה'. מיד פסקו ממני הצרות"!

כאשר באה על האדם צרה חלילה, הוא יושב וחושב מה לעשות. אומר לו הקדוש ברוך הוא: מדוע אתה מחפש לעשות השתדלויות מרבות? תתפס מצוה ותתחזק בה!

"ותמת שם מרים ותקבר שם... ולא היה מים לעדה..." (כ', א'-ב') - ספור

כאשר נפטרה מרים פסקה הבאר, ומזה למדה הגמרא (תענית ט.) שכל 40 שנה שהיו במדבר היתה להם הבאר בזכות מרים (רש"י). וצריך עיון מדוע זכתה מרים לבאר?

ה'שפתי חכמים' מביא מ'רבנו בחיי', שמפני שהמתינה מרים למשה על שפת היאור על המים, לכן נעשה לה זכות זה של הבאר. והדבר טעון באור, שהרי המהלך של מדה כנגד מדה הוא שתגמול השכר הוא בדומה למעשה המצוה, והרי מעשה המצוה לא היה במים אלא במה ששמרה על משה, ומדוע זכתה למים? רבי דוד הקשר זצ"ל באר הענין (ב'אמרי דוד') על פי מה ששמע מפי הגרי"ש כהנמן זצ"ל בשם ה'חפץ חיים' בבאור דברי הגמרא (ערובין נ"ה.): אמר רבי אבדימי בר חמא בר דוסא, מאי דכתיב (דברים ל', י"ב-י"ג) 'לא בשמים היא ולא מעבר לים היא', לא בשמים היא - שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה. וקשה, וכי אפשר לעלות בסלמות ולהגיע השמימה?!

ובאר ה'חפץ חיים' שהחיוב הוא להתחיל לעלות, אף שיודע שאין בכוחו להגיע. ורואים מזה שלגדר חיוב ההשתדלות בתורה - אין שיכות לתוצאות, ובעניני רוחניות מחיבים לעשות אף השתדלות שאין בכוחה להביא לתוצאות.

והוסיף לבאר את דברי המדרש רבה (שיר השירים פרק א' סימן ד') על רבי חנינא בן דוסא שהכין אבן לבית המקדש, ולא יכול היה להעלותה לירושלים עד שהזמין לו הקדוש ברוך הוא 5 מלאכים שנדמו לו כבני אדם, ואמרו לו שיעלו את האבן לירושלים ובלבד שיתן ידו עמהם. וקשה, מה יועיל שיתן ידו עמהם? ובאר, שאף שאינו יכול להעלות את האבן ואין עזרתו כלום, מכל מקום הוא מצדו צריך לעשות השתדלות, אף שאינה עוזרת. וזה הבאור בתמר שנסתה לפתות את יהודה (בראשית ל"ח, י"ד) ואיך עלה בדעתה שישמע לה, ואף על פי שיש תרוצים על יהודה שדחפו מלאך של תאוה (בראשית רבה פרק פ"ה ס-ח) אבל תמר מנין ידעה זאת? וצריך לומר שנסתה לעשות השתדלות כפי כוחה בענין רוחני, אף על פי שלא נראה התוצאות.

ורבי חיים שמואלביץ זצ"ל באר כן על הפסוק (שמות ב, ה) 'ותשלח את אמתה (ידה) ותקחהו', ורש"י מביא את הגמרא (סוטה י"ב:) שנתארכה ידה של בתיה אמות הרבה.

וקשה, מה חשבה? הרי ראתה שהתבה רחוקה ממנה, ומדוע שלחה את ידה? הבאור הוא שכיון שמצוה להציל - עשתה מה שביכלתה, ואף שלא נראה שיועיל, מכל מקום עשתה השתדלות כפי כוחה.

נחזר למרים: לאיזו תכלית עמדה שם על שפת היאור, הרי משה רבנו היה בסכנה והחששות היו או שהיאור יטביע את התבה, או שהמצרים יקחוה, ולשני חששות אלו לא תוכל מרים לעזר. התרוץ נראה שהנה ידעו כבר שמשה עתיד להיות רועה של ישראל, כפי שנאמר (שמות ב', ב') 'ותרא אתו כי טוב הוא', ואין 'טוב' אלא תורה, ואם כן ידעה שהוא יתן תורה לישראל, ולכן גם ההשתדלות בהצלתו היא כהשתדלות בתורה, ובהשתדלות לתורה - אין שיכות לתוצאות, ולכן היה עליה לעשות כפי יכלתה, אף שאין בכוחה להביא לתוצאה.

והנה הבאר נמשלה לתורה, שכל שירת הבאר היא רמז לתורה, כמו שאמרו במדבר רבה (פרק י"ט סימן כ"ו) על הפסוק (כ"א, י"ח- י"ט) 'באר חפרוה שרים... וממדבר מתנה וממתנה נחליאל', וכן מצינו במדרש (ילקוט שמעוני רמז רפ"ו) שהתורה נמשלה למים, וגם הבאר נובעת והולכת, וזה כעין דברי תורה שמתגברים.

ובגמרא (בבא קמה פ"ב.) על הפסוק (שמות ט"ו, כ"ב) 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים', דרשו חז"ל: אין מים אלא תורה. ובזה מבאר מה שזכו לבאר בזכותה של מרים, שכנגד זה זכתה לבאר שהיא כנגד תורה, שזכיתה למים היא כנגד מעשה שעשתה על המים, שאין גבול להשתדלות בתורה, ואף בלי תוצאות, לכן זכו לבאר שהיא רמז לתורה. ואם נעין בחפירת באר, שעושים חפירה והיא מתמלאת מאליה, שאין ההשתדלות בבאר למלא מים אלא לחפר, והמים באים מעצמם.

וכן מובא בגמרא (מגילה ו:) 'יגעת ומצאת תאמין' - אף אחר היגיעה - הזכיה היא מציאה, ולכן זכתה מרים לבאר מים, ולא רק מים. ['להתעדן באהבתך']

"ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל..." (כ', כ"ט) - "ישיבת האהבה"

חז"ל אומרים במדרש: "כיון שנפטר משה רבנו מה כתיב בה? 'ויבכו בני ישראל את משה'. ובאהרן כתיב 'כל בית ישראל' ואפלו נשים, ולא נשים בלבד אלא שהיו מפלשין טיט ועפר לטף לקים מה שנאמר: 'כל בית ישראל'.

תנא: שמונים אלף בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מטתו, אמאי מרחמיתיה ומאן דאיהדר ואיתעברה" (אמא, מכוח רחמיה, [מגנה על] מי שחזר בתשובה והתעברה [בו/עבורו]) (מסכת כלה רבתי ג.). אחר מטתו של אהרן הכהן צעדו שמונים אלף בחורים, שנולדו כתוצאה משלום הבית שהשכין בין הוריהם. בחורים אלו נקראו על שם אהרן הכהן, שבזכותו באו לעולם.

נתן להניח, שבנוסף לשמונים אלף שצעדו אחר המטה, היו עוד לפחות שמונים אלף בנות שנולדו בזכות אהרן. אבל גם אם נחשב רק את מספר הבנים, נגיע לכמות עצומה של בתים שנותרו בשלמותם הודות לאהרן הכהן.

אם נחלק שמונים אלף למספר הימים החולפים בארבעים שנה, נגיע למסקנה שאהרן הכהן טפל בכל יום ביותר מחמשה זוגות. בכל יום ללא יוצא מהכלל, כולל שבת חג ומועד, המתינו בפתח אהלו של אהרן לפחות חמשה זוגות שהשלום לא שרה בביתם. מענין על מה היה לריב במדבר! אכל - ירד מהשמים! כביסה - עשה הענן! חשמל לא היה צריך, היה את עמוד האש...

המשנה אומרת: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מי"ב).

מקשה רבי אלעזר אזכרי זצ"ל ב"ספר החרדים" (פרק ח') מדוע המשנה אמרה "הוי מתלמידיו של אהרן" ולא "למד מאהרן", הרי אהרן כבר אינו בין החיים ולא נתן להיות מתלמידיו. רבי אלעזר אזכרי מתרץ, שכפי שבעולם הזה יש ישיבות שונות, כך בעולם הבא יש ישיבות שונות. וישיבתו של אהרן, שהיה רודף שלום ואוהב את הבריות נקראת 'מתיבתא דרחימותא' כלומר "ישיבת האהבה". כדי להתקבל לישיבתו של אהרן הכהן אין צרך להבחן על חצי ש"ס ולהוכיח בקיאות בסדרי נזיקין, נשים וקדשים.

מבחן הקבלה לישיבתו של אהרן הכהן נערך לפי פרמטרים יחודיים. מי שהיה אוהב שלום ורודף שלום בעולם הזה, זכאי להתקבל לישיבתו של אהרן הכהן בעולם הבא. מי שהשרה סביבו אוירה נעימה, מי שנוכחותו השפיע שלום ושלוה, זכאי להיות תלמידו של אהרן ב"ישיבת האהבה". לכן אמרו חז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן", ללמדנו שמי שהקרין על כל סובביו אהבה ואחוה, זוכה להיות מתלמידיו של אהרן ב"מתיבתא דרחימותא" הלא היא ישיבת האהבה. ["לרומם" עמ' 556]

"זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים (י"ט, י"ד) - התורה רוצה שלא נצטער - ספור

כל אחד יודע שמת הוא אבי אבות הטמאה. מדוע יש לו דין של טמאת שבעה? אומר ה'חזקוני': 'החמיר הכתוב בטמאת אדם על כל שאר טמאות שבעולם, כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהם מתוך חבתם ויצטערו יותר מדי'.

כדי שבני אדם לא יהיו שקועים עמק באבל על קרוביהם שנפטרו מן העולם, הפכה התורה את האדם המת ל'אבי אבות הטמאה'... התורה רוצה שלא נצטער!

לאחד מגדולי הרבנים שבארה"ב, הרב מסיגעט, נפטרה בת לא עלינו. משתמו ימי האבלות, הוא קרא למשפחה, והראה להם את קרטון החלב... הוא הצביע על התאריך שהופיע על האריזה ואמר: עד התאריך הזה החלב ראוי לשתיה... לאחר מכן - החלב נעשה חמוץ! כמו שלחלב יש תאריך שמכאן ואילך אין לו שם 'חלב', כך גם לאבלות ולבכי יש תאריך, שמעתה והלאה אין לזה שום טעם... אם מתאבלים ובוכים אחרי השבעה - זה חמוץ! הרב'ה מקלויזנבורג זצ"ל אבד אשה ואחד עשר ילדים בשואה, ה' ינקם דמם. הוא הסביר את הפסוק: 'הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד' - אין 'ויהי' אלא לשון צער... מי שאמר שיהיה צער, הוא גם זה ש'צוה ויעמד'!

עוד מספר על האדמו"ר מרחמסטריווקא ארה"ב, שבנו נפטר בפתאומיות, בעודו אברך, והאבל היה גדול... לאחר כמה חדשים חתן האדמו"ר נכד, והוא היה בשמחה עצומה! שאלו אותו בניו: 'איך אפשר להיות בשמחה גדולה כל כך?! הרי השבר על מות הבן הוא גדול מנשוא'... אמר להם האדמו"ר: אתם חושבים שאני לא עשוי מבשר ודם?! אתם חושבים שהלב שלי לא שבור לרסיסים?! חשבתי לעצמי במעמד החפה, שמיד לאחר שהחתן שובר את כוס הזכוכית, כלם מכריזים 'מזל טוב'! מה פשר המנהג הזה? אלא רוצים ללמד את החתן, שגם אם שברת כוס... גם זה מזל טוב, והכל לטובה! ['אפריון שלמה']

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (י"ט, י"ד) - גדולי ישראל שעסקו בתורה ביום המיתה ובשעת פטירתם.

משה רבנו - על אף שעסק ללא הרף בלמוד התורה לבני ישראל, לא מנע ביום מותו להורותם ולהדריכם בדברי תורה, ולמדם באותו היום פרשיות נצבים וילך והאזינו. ולא זו בלבד, אלא שבאותו היום סמוך למיתתו ברכם והשלים להם פרשת וזאת הברכה, ולא הסתפק בזה, אלא הוסיף לכתב בו ביום י"ג ספרי תורה (מדרש רבה דברים ט, ט).

רבי אליעזר - מובא בגמרא (סנהדרין ס"ח.): כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו, ושאלו ממנו בדיני טמאה וטהרה, והיה עונה להם, עד ששאלוהו בדין מנעל שעל גבי האמום (האמום הוא דפוס עץ או מתכת בצורת כף רגל) שאינו מחסר מלאכה, האם כבר יש שם כלי עליו - ומקבל טמאה, או עדין חסר גמר מלאכה - וטהור הוא, וענה רבי אליעזר: "טהור", ויצאה נשמתו בטהרה.

רבה בר נחמני - הגמרא (בבא מציעא פ"ו.) מספרת על רבה בר נחמני שיצאה נשמתו בטהרה בשעה שפסק הלכה בספק צרעת, ואמר "טהור". יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצאה נשמתך ב'טהור'.

רבי שמעון בר יוחאי - ביום מותו עסק בגלוי כל הנסתרות אותם לא הספיק לגלות בחייו, ומסר את ה'אדרא זוטא' ביום פטירתו (זהר פרשת האזינו), ובסוף האדרא מובא תוך כדי שאמר "כי שם צוה ה' את הברכה" (תהלים קל"ג, ג) יצאה נשמתו לפני שסימו.

שמואל הקטן - מובא בגמרא (סנהדרין י"א): "פעם אחת היו מסבין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: 'יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך'. נתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן'. אף הוא אמר בעת מיתתו, רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול יהרגו בחרב (רש"י), ורבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון לשאר מיתות ושאר עמא לביזא". ובארו הראשונים שאף על פי שבחייו לא זכה שתשרה עליו שכינה, שלא היה דורו ראוי, מכל מקום בעת מיתה הגיע לשלמות ששרתה עליו רוח נבואה.

רבנו משלם - רש"י (זבחים מ"ה: ד"ה ה"ג) הביא פרוש מרבינו משלם בר קלונימוס, פרוש אותו אמר בשעת מיתתו, והוא שפרושו של המלה 'נומי', הוא 'אמר', למשל אם כתוב 'נומי רבי שמעון', פרושו 'אמר רבי תרצה שמעון'.

ובתוספות במסכת מנחות (ק"ט: ד"ה 'בתחלה') הביא פרוש זה בשם רבנו קלונימוס אביו. וכתבו התוספות במנחות שרבינו קלונימוס אמר בעת פטירתו ג' דברים 'כמפי נבואה': "ורבנו קלונימוס, אביו של רבי משלם, הגיה כלשון שני בעת פטירתו וכו', וג' דברים הגיה כמפי נבואה בעת פטירתו, זאת ועוד אחרת שהיה כתוב בגמרא (זבחים מ"ה:) דברים שאין חיבין עליהם משום פגול, חיבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מהדם, 'ונומי' רבי שמעון מחיב בדבר שדרכו להאכל, אמר רבי שמעון, ועוד הגיה בגמרא שבועות 'סכין מושכתן למה שהן'.

ועל כל פנים ממעשה זה נלמד מוסר השכל על גדל דביקותו ואהבתו לתורה הקדושה, שבשעת מיתתו היה עוסק לפרש מלת 'נומי' שבש"ס מסכת זבחים, שדברי תורה היו חביבין עליו ביותר, והגה בהם בשעת מיתתו, הפלא ופלא.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]